Tamar El Or's travel stories

The French Alps 2010 (Hebrew)

20.7.10

קול דה טלגרף – קול דה גאליבייה 

ניסיתי לשדל אותם לצאת מוקדם, הצלחנו להיות במכוניות בתשע וחצי ומבלי שהבנו שכך יהיה, הנסיעה דרך הקול דה גלנדון לקחה שעתיים. לפחות למדתי את הדרך של הגלנדון לפני שאעשה אותה ברגליים. כשהתחלנו לדווש היו 30 מעלות ויובש רצחני, התפללתי שיאיר צודק ושכל מאה מטר יורדת מעלה. הוא צודק, בערך. וגם הקב"ה שלח לי במחצית הדרך קבוצת עננים רחמנית שהסתירה לי את השמש, יפתה את הנוף שבעתיים ואחר כך בסיוע סופת ברקים ורעמים הורידה מבול, אבל רק אחרי שישבנו כבר בתוך המכוניות. את התחלת העלייה לטלגרף עשינו יחד שישה רוכבים, אחר כך כהרגלנו הספרדים קדימה, הגרמני וקנדי אחורה ומרי לואיז ואני יחד. מדברות. קצת. כל קילומטר אבן דרך מונה את העלייה  מארבע עשרה לטופ, על כל אבן גם השיפוע היחסי של הקילומטר הבא. זה ממש שירות הגון לרוכבת. הטלגרף לא קשה למרות שיש שם 8/7/9 אחוזים. אבל הרגליים טריות, ובאמצע יש גם חלק מתון, ופה ושם צל, ואנחנו מחזיקות מעמד את כל העלייה ביחד, גולשות לValloire יחדיו, ממלאות מים בזריזות וממשיכות. עיירת סקי אלפינית יפהפיה. היציאה ממנה בת זונה, כלומר העלייה לגליבייה מתחילה מתוך העיירה ואפילו אחד מבתי האירוח הנמצא על הכביש החליט לקרוא לעצמו בשם גאליבייה 1  . בחלק הזה אנחנו נפרמות, היא מאחורי והפער גדל, אני מניחה שגם הפער שלי מחואן קארלו וריקרדו גדל. מכאן מתחילה השיחה שלי עם עצמי, כואב לי לשבת, כואב לי הגב. למדתי לעמוד מדי פעם, בעיקר בסיבובים, אבל לא רק.  מדי פעם אני מורידה מהלך, שנים, שלושה ונעמדת. מפתיע כמה זה נעים, משחרר, ולא קשה כמו שזה היה פעם. לאט לאט אני נכנסת לתוך סרט, הנוף לא דומה לכלום, האלפים הגבוהים משנים את צורתם מזווית לזווית, מרכס לרכס. מה שהכרתי בעיתות שלגים אינו דומה לקיץ. נחלים מפכים לאורך הדרך כולה, פרחים וירק ההולכים ומתמעטים ככל שמגביהים לעלות. משפחות , זוגות, צעירים וזקנים מקיימם את מצוות ה"מונטיין" ב "ואקאנס". יושבים להם בתוך הקארון שלהם, ליד שמיכה פרושה בעמק, מתבוננים בנוף שנפל בחלקם של הצרפתים, מנשנשים, אוכלים, שותים, הכלבים רצים ליד, נכנסים  למים הצוננים.  אין הרבה רוכבים, אולי הם מחכים ל22  ליולי , יומיים אחרינו שבו הפס יהיה פתוח לרוכבים בלבד בין תשע לשתיים עשרה בבוקר. אני לא עוברת אף אחד, וארבעה חמישה עוברים אותי בקצבים משתנים. אחד מהם מושך את תשומת ליבי במיוחד, נדמה לי שעברנו אותו בירידה מן הגלנדון. זה אומר שמשם המשיך בעמק עוד עשרים וחמישה קילומטרים והתחיל לעלות אחרי את הטלגרף. יש לו כבר לא מעט ברגליים , אולי הוא עושה לעצמו את סיבוב המרמוט הידוע . הוא רוכב על פינרלו אופרה, גבוה חזק, לא מסוג הקיסמים הרזים. אני רושמת אותו במוח. מד המהירות שלי נע בין 6-8.5 לפעמים גולש אפילו קצת מתחת לשש ואז אני נעמדת כדי לא להתפשל. הרוח עדינה ורוב הזמן נושקת לגב שלי. כמה מתחשב. העננים מגיעים כשמתחיל להיות לי קשה ואז אני יודעת שיש אלוהים ושאנחנו עם בחירה. הכל נעשה יפה יותר סביב, רך, עמוק. יש עדיין כתמי שלגים פה ושם והעלייה אינה מכוערת או גסה כפי שחשבתי (מבחינת הנוף). לפתע בצד הדרך על מרבץ דשא אני רואה את אדון פינרלו. קם, מכתיף את הביב שלו סוגר חולצה ומתכונן להמשיך (בלי קסדה אני רואה שיש לו שיער לבן אבל הוא נראה בן חמישים וחמש בערך, לקח לו נפ קטן ?) תוך דקות ספורות הוא עובר אותי, שלום שלום. אני טוחנת באיטיות, אומרת לעצמי שהכל יהיה קל יותר ברגע שהמספרים יהפכו לבני ספרה אחת. אז הם צונחים מהר יותר. 8, הנה שבע, רגע, זה היה שבע? אולי שש? שש? היית רוצה, זה היה שבע, בסדר שבע, מה זה משנה, הרי זה יגמר. זמן –אוכל- מים וכל עלייה נגמרת. במישור קטן אני עוצרת להחליף את סדר הבקבוקים נותנת מתיחה קצרה לגב הדואב, ואוכלת ג'ל, 25 שניות. העלייה מתחילה להתעצם, הסיבובים קטנים והאחוזים גדלים. רובם על 8 ממוצע. באחד העיקולים זרוק בחצי שכיבה חצי עמידה על האחו – מיסטר פינרלו. זה לא נראה יפה ואני מצליחה לשחרר לו את הביטוי הריק are you ok? , הוא עונה לי במבטא הולנדי שכן, שהוא בסדר. אני רושמת לעצמי שככל גבר בן גילו/גילי -  כואב לו הגב, אבל כואב לו כנראה רצח. הפעם הוא כבר לא עובר אותי, ואני רואה אותו רק כשאני מתכוננת לרדת מהפסגה. שלושה קילומטרים לפני הסוף המשלחת הספרדית יורדת מולי והם מבטיחים להביא את הרכבים לValoirre כי עומד לרדת מבול. תודה לאל, חלמתי שאורי יבוא לקחת אותי עם ההליקופטר, תכננתי בליבי להיטפל לאנשים עם קארונים או מנשאי אופנים – העיקר שמישהו יוריד אותי. ככה אני יודעת שאני צריכה רק לרדת מהגלבייה, לא שזה מעט, ודווקא הירידה מהטלגרף יכולה להיות חביבה, אבל תודה על מה שיש. הקילומטר האחרון הוא משהו מיוחד. הרכבים אמורים לעבור במנהרה שחותכת את הפסגה אם כי חלקם בוחרים שלא לעשות זאת. השיפוע נעשה רצחני אבל האספלט חלק. זה כבר לא משנה, אז מה? הנה רואים ממש את השפיץ. שהות קצרה למעלה , עוד ג'ל, מעיל נשלף , האופניים מקבלים את הצילום שלהם ליד השלט, ברקע מוסיקה של רעמים וחזיון אור קולי של ברקים.  הפסגה מציע מרחב קטנצ'יק, צפוף, אין קפה ובונבונים. מי שמגיע למעלה מחייך את החיוך הטיפשי לעצמו ולאחרים, שרדתי. הדרך למטה הצריכה שתי עצירות קצרצרות, אחת לשחרר את הידיים שלי שבלמו, ושנייה להרגיע את הרגליים שרעדו מקור ומחביקת הרמה. כל עצירה כמה שניות. אני מחכה להגיע לחום של הלמטה, לידיעה שזה נגמר. מכוניות חביבות כמו תמיד וגם רוכבי האופנועים הרבים מתנהגים יפה. במישור לפני העיר אני ממש מתמהמהת אחרי קארוון שנוסע יותר לאט ממני ולא מעיזה לעקוף אותו. חולפת על פני נקודות ציון שעברתי בהן רק לפני שעה שעתיים וזה נראה לי כאילו עברתי שם לפני שנים. המון שנים, ממש בחיים אחרים. העיר התעוררה לחיי אחר הצהריים /ערב שלה, המוני משפחות ילדים וסבים מתהלכים במרכזה ואני מסמסת כדי לדעת מה קורה. הוחלט , נחכה להם שם, האחרים מגיעים תוך רבע שעה וחצי שעה ובינתיים גם המכוניות. מושלם. שישה זוגות על הגגות, שלושה בכל רכב, יאללה לחפש בר לראות את הפיניש. איך שאנחנו נכנסים לבר, הקב"ה פותח את השיבר והמעלות צונחות מעשרים וחמש לארבע עשרה. מדהים !!!

54 ק"מ 2010 מ

 

מחר יום מנוחה , מסאג', קריאה, ספש"ים. מחרתיים גלנדון אי"ה.

רק אני והגלנדון שלי

22.7.10

 

מה יותר חם יותר טוב לגויים. הם רוכבים וניצלים באושר. אבל גשם הוא אויב, אמנם ישנם רוכבי כביש וחוצי יבשות הנוסעים על אופניים כבדים עם שקיים, לבושים לכל מזג אוויר, פעם תראה אותם במכנסונים זעירים וגופיות ופעם כרוכים בשקיות ניילון העוטפות אותם ואת הציודים. לבד, בזוגות, חותרים האמיצים הללו במרחב, חוצים הרים ועמקים והבית עליהם. אבל האלגנטיים על האופניים הרזים –לא אוהבים גשם.  לפיכך ביום רביעי בערב היו הצלבות של שבעה אתרי מזג אוויר שונים שכולם אימתו את החשש שביום חמישי ירד גשם. אולם הם היו חלוקים בינם על תחילתו. לא בבוקר זה ברור, דיון נוקב תלוי ועומד בינם אם זה יתחיל בשתים בארבע או בשש. ואני חושבת לעצמי, נו? אבל עד שתיים יבש, אז למה לא להתחיל בשמונה? שמונה בבוקר זאת לא שעה  אצל אף אחד מהם. אוכלים בתשע בערב, שותים עד אחת עשרה שתים עשרה, קמים לאט, אוכלים משהו, נסחבים ואז באחת עשרה כשהשמש כבר ממש התבססה לה באמצע השמים יוצאים אליה.  התוכנית המקורית הייתה לעשות את הגלנדון שזה סיבוב של ארבע חמש שעות. ראיתי שחלק חושבים לעשות את אלפ דואז שוב, קצר בקטנה , מקצה שיפורים על יום שישי שעבר , יש שעוד לא החליטו ואני ידעתי – נוהל נחשון- לטרון בקיץ , עם שיפור. לא בשש וחצי אבל בשבע וחצי. הניווט לא בעייתי. מערבה לכיוון גרנובל עד לצומת ששתינו בו קפה 7.5 קילומטרים, פונים ל Allemond ומשם אי אפשר לטעות, פשוט מטפסים 29 קילומטרים לגלנדון ואם רוצים עוד 2.5 עד לקול דה לה קרוא דה פר. נסענו את זה במכוניות בדרך לטלגרף גליבייה. בשבע וארבעים האופניים שלי מחולצות מן הגארג'. "בנות" אני אומרת להן, "זה שוב אתן ואני. יונה תדאג לצדדים הטכניים דוד לניווטים". עוד כל מיני אבות ואימהות קדומים נקראו למשימות הקפיות ויצאנו לדרך. נעים, אני לבושה נכון. קצר, אבל עם שרוולים חצי חורפיים שניתן להסיר. מעיל הגשם מקופל קטן בכיס האחורי, שלושה ברים ושלושה ג'לים, כסף, משקפי קריאה, טלפון, זהו. אין אף אחד על הכביש. השוליים המיועדים לרוכבים, עזובים לנפשם. השלט המאיר מעל לכביש באותיות אלקטרוניות Autos et Velos partager la route אינו נחוץ. עד לסיבוב אני עפה. זה נראה שטוח אבל זאת מגמת ירידה ויש לי רוח קלה בגב. חיש קל עוברים את Allemond ואז מטפסים בסרפנטינות גדולות על סכר מצידו הסומך. במעלה הגשר מתגלה האגם הראשון מחזיק את מי השלגים . הנסיעה על הגשר מעל האגם פותחת חלק קטן ומישורי שמסתיים עד מהרה ומשם אני עולה בתוך יער. במכונית רשמתי לעצמי שזאת עליה בשבילי, מוצלת, מתפתלת בנחת, אמנם אין לה סיבובי "סיכות ראש" אבל היא יודעת לתת באמצע קצת שקט (שמייד משלמים עליו), ובעיקר שקטה. זה לא ההיסטריה של אלפ דו אז, אתר עליה לרגל חשוף ומכוער. אני לבד, לגמרי לבד, שעתיים וחצי אני מטפסת ונתקלת בחמישה שישה שעולים וכמספר הזה יורדים. הזוויות בחלק מן הדרך קשות, אבל הצל משאיר אותי 10-15 פעימות לב פחות ממאמץ כזה בשמש. אני מושכת ברגליים ובידיים ושרה בלב. פתאום אני מוצאת את עצמי מזמזמת "והעיקר לא לפחד כלל" ומתביישת , אבל השיר מתנגן איך שהוא עד שאני עוצרת ב Rivier D` Allemond שזאת הגרסה העילית של העיר התחתית, מתוקה ומנומנמת. אני נכנסת לבר שזה עתה נפתח, קונה שתייה איזוטונית, מתוודה בפני הצעיר שעובד שם (לבקשתו) על מוצאי, והוא מציע לי סדרה של מילים בעברית שלמד מטובי בחורינו בהודו. שלושה מטר משם אני שומעת את פכפוך השוקת הקבועה בכל כפר אלפיני שמציעה מים קרים וזכים. הלך על האירו וחצי, צריך לזכור את המקום בדרך חזרה. היציאה מהכפר קשה כמו יציאה מכל כפר ערבי בגליל. ואחר כך באה ירידה תלולה המסומנת 12% משהו שיחכה לי בחזרה בתצורה הפוכה. אני מסרבת לצלם למרות שהיופי עוטף אותי . "בדרך למטה" אני אומרת לעצמי, "בדרך למעלה לא עוצרים". אחרי הירידה לגובה הנחל והטיפוס שוב לצד שני, מתיישרים לצד מאגר מים ענק נוסף ולאט לאט מתגלה הנוף שמעל לגובה צמיחת העצים. The mountains – they cheat on you אומר הפתגם, וכך הם עושים. לעולם אין לדעת לאן הדרך מכוונת, היכן יהיה הפס. מד המרחק מדייק אותי על שארית הדרך אבל אין די בכך , אני רוצה לראות. חלק ניכר מן המרחב העילי מכוסה בדוק ירקרק שכן המעבר הזה אינו גבוה כמו הגלבייה, והדרך בחלק זה  אינה קשה למעט  הקילומטר האחרון שתמיד נותן את מה שהוא יכול. לכל אורכו של החלק הנינוח הזה, אני מנהלת עם עצמי את שיחת הטיפוס לחרמון. "מספיק, לא חייבים לעלות לרכבל העליון, אפילו אם החיילים ירשו, עד המסעדה גם טוב". בגרסה האלפינית אני אומרת לעצמי: " את לא צריכה את התוסף הזה של ה"קרוא דה לה פר", בשביל מה, למה לך לשחק עם הגורל, תיכף יתחיל גשם, הרי מעונן, תבוא רוח, בשביל מה לך?"

אני שמה את הבנות ליד השלט של הגלנדון ( מהלך שכמעט כל הרוכבים עושים, חלקם מתייצב לצד האופניים ומבקש שיצלמו אותם יחד, אבל אני מקפידה על הבנות לבד). אוכלת משהו, מוציאה את המעיל כדי להתכונן לירידה, ואז בכל אופן שואלת איזה רוכב מבוגר שחזר מלמעלה, איך זה,  "מה, סה פאסיל" הוא אומר , עשרים דקות. אני מקפלת את המעיל ודוחפת אותו חזרה לכיס, במלחמה כמו במלחמה. אלא שמסתבר שהקרב אכן קצר וקל, אולי הוא אפילו התכוון עשרים דקות הלוך וחזור, שכן באחת עשרה דקות הייתי בפסגה. קפה קטן, פיפי, מים שהברמנים ממלאים לך לבקבוק בלי לשאול בכלל, מעיל והיידה. העננים הצטברו יפה יפה מעל העמק, והנוף עוצר נשימה. לא קר, אין רוח, והירידה מקול ב' לקול א' מענגת ; פתוחה ומתונה. הדרך למטה עפה ושוב כמו תמיד, נדמה לי שעליתי בדרך הזו לפני שנים רבות, כאילו זה קרה ממש ממש מזמן, בעולם אחר.  העובדה שהירידה נשברת ודורשת לעלות קיר, באה לי טוב, חוץ מזה שצריך להוריד את המעיל . אבל מייד מסתבר שלאחר הקיר אין בו כבר צורך יותר. אני עוצרת פעמיים לצלם ופעם אחת בשוקת של הכפר כדי למלא לי מים טובים. העננים נקשרים ומתלכדים והפעם אני פונה לדודה צביה וממנה אותה למדונה של מזגי האוויר, זה ג'וב טוב, היא הייתה אוהבת את זה, תמיד הבינה בחמסינים. מולי הולכת הדרך למעלה ומתמלאת רוכבים שהתעוררו כמנהג המקום, או הגיעו ממרחקים. לבושים קצר ומקווים לטוב. כשאני מתיישרת על הכביש הראשי הרוח מצטרפת אלי ונותנת לי בקטנה בישבן. "לכי הביתה , תיכף יתחיל מבול ואת עוד צריכה להתקלח לפני הצפייה בסטייג' של הטור"( שש עליות וסיומת בטור מאלה"). בשתיים אני כבר על הגב בחדר עם הרגליים על הכריות. המאסאג' של אתמול עשה את שלו , לא כואב לי הגב, לא כואב לי הצוואר, וגם יום המנוחה עשה את שלו. החלון שלי פתוח ואני רואה את הברקים באים אחד אחרי רעהו, הקונצרט מתחיל. תוך דקות הטיפות קופצות מהאספלט של החנייה כמו ג'ולות.

.

82 קמ. 1750 מטר

 

סיכום לא מדעי:

האלפ דו אז – עלייה פראחית

דה-ז-אלפ – עליה מיותרת

טלגרף גאליבייה – עלייה שמימית של הוד וכבוד

גלנדון – אינטימית

הסיבוב שמתחיל בקול דה אורנון –  שמורה של טבע ויופי

 

סכום מדעי :

376 ק"מ , 8770 מטר טיפוס מצטבר