לפניכם יומן שנכתב בזמן היותי ב The Ginor Prof. for Israeli Studies at the JTS, NY . היומן מחזיק 18 חלקים ונשלח בזמנו לקבוצת קוראים מדי שבוע. הוא החל כדיווח על רכיבות האופניים והריצות שלי, אבל במהלך הזמן השאיר אותם במוקד והתרחב לצדדים.
1.רכיבה ראשונה
כמו לפני היום הראשון ללימודים, או לפני טיול שנתי, מחנה או מסע של הצופים, הכנתי הכל בלילה שלפני. סידרתי את הג'לים, הברים, והסנדוויץ שהכנתי על השולחנצ'יק הקטן שבמטבח, מלאתי את בקבוקי השתייה במים ובגאטורייד, הנחתי את הבגדים שנבחרו לאחר מחשבה מסודרת על מתלה הבגדים שבחדר השינה, הכנסתי שלושים דולר לניילון שבפאוצ' מאחור, וכיוונתי שני שעונים מעוררים. עוד קודם לכך הכנתי אורז מארבעה סוגים עשוי בגזר, סויה ולימון, ונתתי לו לנוח בשמיכת המינק (כן ,כן סינטטית) שגרה פעם על הספה. האורז היה הדבר הראשון שעשיתי אחרי שיאיר נסע, חשבתי שבישול לצלילי הגבעתרון הינם תרכובת מנצחת לפרידה והסתגלות. משהו שיכולתי לעשות רק במטבח שהוא בעצם החדר הכי שלי. בכלל ובפרט כאן. עברתי שוב על התחנות בטלויזיה וניסתי לאתר את אלה הרצויות לי מבין עשרות תחנות מוזרות. ראיתי ששחר פאר ניצחה. דגל ישראל ב U.S.Open . כריש בחופי ניו יורק, סנאטור שהכניס יד מתחת למחיצת השירותים בשדה תעופה ולאחר סקנדל ענק, שמרני וצבוע החליט to step down כמו שהם אומרים. אתר מזג האוויר שלי אישר שוב שמחר עומד להיות יום מקסים, לימדתי אותו לדבר אלי במעלות מטריות והוא הבטיח 23 שירגישו כמו 23 , אין רוח. עכשיו הנגרייה שלי טוחנת, מתי לצאת מהבית? אני על 120 ונפגשים ב 72 כמה זמן זה יקח לי? כמה דקות ספיר לקחת? נגיד שאני לא מוצאת את הפסל של אלינור רוזוולט, כמה זמן עודף לחשב על פאשלה כזאת. יאיר העריך שיקח לי עשר דקות והוא בדרך כלל צודק, לקחתי ארבעים דקות. שמונה ועשרים אני בחוץ, אחרי דייסה, קפה קטן ושירותים. אני אומרת את התפילה ליונה. זאת תפילה שהתחילה בפילדלפיה לפני ארבע שנים בול, יצאתי אז לרכיבה ביארצייט שלה וביקשתי ממנה שתדאג שלא יהיו לי פאנצ'רים כי אני לא מכירה אף אחד ולא נעים לי להתעלק. מאז היא הפכה למדונה של הרכיבות ואני למדתי לתקן תקרים. תמיד הלכנו אחת לקראת השנייה. נעים בחוץ, עדיין קריר קצת feels like 18 . אני מקליטה ויוצאת לדרך, ערנות מסוג אחר, מבטים לרמזורים, עבריינות אורבנית, עוברים בכל צבע אלא אם כן זה כרוך בסכנת חיים. האספלט מחורבן, חורים, מהמורות, פלטות ברזל ומה לא. אני על Riverside drive תוך שלושים שניות ופונה דרומה. יפה להם לניו יורקרים שגרים כאן, רואים את ההדסון ואת הירק המפאר את גדותיו, אין כמעט מכוניות. השרוולים הלבנים שלי מסננים את הרוח הקלה ואני מביטה שמאלה למספרי הרחוב. אלה יורדים במהירות, עשרים שניות לבלוק בדיוק כמו שיאיר חזה. בשמונה וחצי אני רואה את אלינור, יפה מברונזה ירקרקה, עומדת בלב עיגול קטן בשולי הפארק. ראשוני המטיילים כבר שם עם כלבים בעיקר, אבל גם עם עגלות של תינוקות , או ככה סתם, הולכים רצים, סופשבוע ארוך של Labor Day . אני רואה אחד שכבר יושב ליד אלינור בבגדי אופנים, אבל אני מתעלמת, בונה את הקוליות הדרושה למצטרפת חדשה, פונה לדווש קצת מזרחה, אולי אמצא סטארבק וקפה קטן נוסף. אין, אבל גילתי סניף של Urban Outfitters , לא פחות חשוב. עושה עוד כמה רונדלים ומחליטה לצלול. נעמדת ליד הפסל שאסף כבר שישה רוכבים. ישר אני מזהה את מוליך הרכיבה, הוא מחתים על טופסי וויתור תביעות. כמו בפילדלפיה, יש לו אופנים של אספנים, הוא נועל סנדלי טבע ונראה בן שבעים. אני כבר יודעת שאסור לזלזל בזן הזה, אבל בכל זאת הוא מעורר בי געגועים לחבורות הגנדרנים של נחשון . אני מציגה את עצמי כמי ששלחה לו את המייל והוא מזהה, כן, כן, הוא רכב פעם ב Israel כשהיה יותר שקט, הקיף את הכנרת וחצה את הגבול באילת לתוך סיני. יהודים לא חסרים בעיר הזאת. בתשע וחמישה ישנם כחמישה עשר רוכבים והוא לא מבלבל את המוח. נותן כמה הוראות פשוטות הנוגעות בעיקר לחציית הגשר. יוצאים לדרך לאורך הנהר בשביל אופניים, רכיבה זהירה בין המשתמשים האחרים. אני כמובן דואגת להיות בחוד, אומרת לעצמי שזה בשביל לא להתפצל וללכת לאיבוד. לפני הגשר בתוך הפארק (בעצם ביציאה ממנו) שתי עליות אמריקאיות, קצרות קצרות, ורעות רעות, הדופק שלי עולה ל 174. היום יורד לי מהסטוק Zomig אחד זה בטוח. הגשר זה פרוצדורה. עולים במדרגות עם האופניים בהכתף, נוסעים בשביל צידי הפתוח לנוף עוצר נשימה. מכוניות אצות משמאל, אוניות חותרות מתחת, והולכי רגל מסתובבים לך בין הרגליים. בכניסה לגשר וביציאה ממנו שתי פניות תשעים מעלות חדות וקצרות, הדופק שלי שוב על 170 הפעם מהפחד. רוכבים עושים את הפנייה ממול ואני ממש לא רוצה להתרסק, אבל ההדסון רחב וכחול, השמים בהירים והירוק שמעבר למים מבטיח. שוב מכתיפים את האופניים שוב יורדים במדרגות, מחכים לכולם והיידה. אין לי מושג לאן, אני לא יודעת איפה אני, אבל הרכיבה יפה, בתוך מסלולים נעימים שחלקם מיועדים רק לאופניים. בשלב מסוים אנחנו מטפסים כשני קילומטרים עד לתחנת משטרה מעל ההדסון , אני מגיעה שלישית. ראשונה בבנות ובקטגוריית הגיל שלי. Zomig כבר אמרתי? הציוד מסביב צנוע למדי, יש גם שנים שלושה זוגות קרבון יפים, ואופני נג"ש מהודרים, אבל אנשים נוסעים על רכב משומש, ורוכבים עליו לא רע בכלל. בחלקים מסויימים Jay המוביל נותן לאנשים להשתולל כרצונם באחרים הוא מבקש להישאר בשורה אחת או לחכות לו ולאחרים . הוא רוצה להיות בשתיים עשרה ב Piermont , שם נעשה הפסקת אוכל. לפני כן הוא שואל אם אנחנו רוצים להגיע לשם בדרך שטוחה או מבעד לגבעות, מבקש מאנשים להצביע. הרוב רוצה גבעות. הוא מסביר שוב. הדרך השטוחה הוא אומר, יפה, ירוקה, מוצלת, מה אתם אומרים? שקט. או.קי הוא קובע, ניסע בשטוח. דמוקרטיה זה דמוקרטיה. הוא מחלק לכולם כרטיסי ביקור שלו עם כתובת הבית (שהוא קורא לו מוזיאון ואני בטוחה כמעט עד הסוף שאלה שני מקומות נפרדים). מתאר את אפשרויות האכילה בעיירת הדייגים הציורית שנחנה בה ומבקש שניקח את האוכל שאנחנו קונים ונביא אותו למוזיאון. אני קונה קפה קטן שותה אותו על המקום ומחכה לכאלה עם כרטיסים שיראו לי את הדרך. העיירה הומה מטיילי סופשבוע, יש לה מרינה מקסימה שממנה נשקף נוף נדיר. אצל Jay בבית הכינה אשתו עוגיות ושתייה קרה. יושבים על המרפסת ומתבוננים. הנעליים נחלצו במוסך, האופניים נערמו גם הם שם, ואני די המומה. הזמנה הביתה היא לא עניין של מה בכך, ועוד חמישה עשר איש ואישה מזיעים. אישתו של Jay במטבח עם הנכדה אמנדה, עושה לה טוסטים של שבת, ומיץ פירות בבלנדר. הוא מציג אותי לפניה והיא מציעה לי את שמונה המילים בעברית שהיא זוכרת מהבת מצווה שלה. "זה לא היה מקובל אז" היא אומרת "שילדה תעלה לתורה, אבל אני התעקשתי". די מהר היא מנסה לדעת אם אני מכירה אנשים כאן, ואני פוחדת מהזמנה לחג. אבל היא לא פריירית, היא מתכוונת ל men ,
I thought you were single היא מוסיפה, וממשיכה להתפלא על כך שאני נשואה ויש לי ילדים גדולים. You do not look it at all, I thought you were 40 . אני מבקשת ממנה להסיר את משקפי השמש שלה ולהסתכל שוב
I am an old lady אני מתעקשת, אבל אמנדה הקטנה שהיום מלאו לה שמונה, מצחקקת ואומרת you are not
שתי הבחורות הללו תזכרנה כמי שידעו להעריך את הטיפול שעשיתי לעיניים שלי. אמנדה גם נותנת לי כוס Smoothy מרעננת ואני נשארת איתן במטבח. אחרי כחצי שעה Jay מזמין את כולם לרדת למוזיאון. בקומת המרתף מתגלה לעינינו מחזה נדיר. קירות מכוסים במפות מכל קצות העולם בהם רכב, רישום המיילאג' המטורף שלו, כתבות שהוא כתב ושכתבו עליו, מסעות טנדם שעשה עם אישתו השדכנית לאורך מאות קילומטרים, פינת חולצות טי בנושאי אופניים, תכשיטים, פיסלונים, ספרים, ספרי ילדים, ומה לא. שני מקדשי מעט נמצאים האחד מול השני. הראשון של ארמסטרונג והשני של למונד. יש לו תמונה עם לאנס, וגם שתי חולצות בחתימת ידו. הקהל משותק. טלפונים נשלפים, אנשים מצלמים את האתר. יש כבר כאלה שביקרו במוזיאון הזה אבל הם לא נראים משועממים. Jay איננו חסר הומור והוא מסתלבט על עצמו ועל המפעל, ואני לומדת שוב שצריך לתת כבוד לבן אדם המדווש בסנדלי טבע. הדרך הביתה הופכת לבית זונות, כולם נגד כולם. שני החזקים בורחים, ואני עם שנים אחרים עושה דרפטינג. מושכת ונמשכת. דוהרים על W9 האוטוסטרדה של האופניים. בשלב מסויים אנחנו חולפים על רוכב במדי נבחרת פולין, ישוב על קולנגו קרבון יפות. הוא נדבק אלינו ונשמט, אחר כך הוא מגיע שוב, מצליח להישאר, ואפילו מושך בסוף לא רע. ליד המדרגות העולות לגשר אני אומרת לו "דג'נקויה בארצו " והוא מחייך. בצד השני הוא מראה לי קיצור דרך ל riverside drive ואנחנו רוכבים ביחד מרחוב 186 עד 120 קצת על קרקוב, על וארשה , קצת על חברת הבניה שלו כאן, על זה שהוא צריך להוריד כמה קילוגרמים (הוא אמר) ועל נוהלי הרכיבה בסנטרל פארק. ב 120 אנחנו לוחצים ידיים, הוא ממשיך לברוקלין. אולי נתראה בפארק הוא אומר. אולי. אני הולכת להוציא את האורז מהמינק, לתת לו בחומוס שהשאיר הפרופסור במקרר, ולנסות לישון קצת.
 |
א תשרי תשס"ח 13.9.07
2. לופ בפארק
בימים שלפני נפילת התאומים יונה שכבה באיכילוב ואני ביליתי לידה. בלילות שלפני נפילת התאומים הייתי סובבת לפעמים את כיכר המדינה, עיקוף ועוד אחד ועוד אחד, אולי שלושים , צמוד למעגל הפנימי, ביחד עם עוד כעשרים רוכבי אופניים אחרים. הייתי אז רוכבת צעירה. אמרו שכך מקובל אז ככה עשיתי, התעלמתי מאוטובוסים מפרקיים, שנהמו לי בעורף, ראיתי בבורות שבכביש ובגבעות סביב מכסי הבטון, חלק סביר לגמרי ממרקם הרכיבה, האמבולנסים שדהרו לאיכילוב, לא התחברו לי משום מה עם פעילות הבוקר שלי. בבוקר נלחמים על החיים בלילה משחקים איתם קצת .
הבוקר היה בהיר מאד. one of those gorgeous days in NY , אתמול ירד גשם טרופי דק, מרח קרם לחות על מדרכות העיר, והרטיב את מעט המתכנסים באירוע לציון נפילת התאומים. כשפתחתי את הטלוויזיה הם היו באותB קוראים מת אחרי מת של יום השואה הפוסט מודרני. אבל הבוקר ביום שאחרי, קמה ניו יורק אחרת, והיהודים שבתוכה, ראו בכך סימן טוב. ערב ראש השנה, מתחילים מהתחלה, מתחילים בהיר. דנה ושאול התארגנו על עצמם התארגנות של בוקר, וחשבו לתפור אותי איך שהוא לתוך התוכניות שלהם. דובר על הארלם והיה מצב. חשבתי למה לא? יש להם ספר עם כל מיני עצות, אולי אלך איתם. אבל שאול הרגיש שהוא עדיין לא בשלב הפכים הקטנים וצריך מנות נוספות של מידטאון. לזה לא רציתי להצטרף, זה כרוך בגרירת רגליים חסרת מטרה ומזה היה לי מספיק. לפני שאני נכנסת למטבח להכין שניצלים וירקות בגריל לארוחת החג אני הולכת לנסות את כיכר המדינה שלהם. הכנות קצרות, לא ניפחתי את הגלגלים, אני למטה . אכן gorgeous day, על Morning side drive שתים שלוש דקות ואני בגבול הצפוני של הפארק, חותכת ימינה, רמזור לבן להולכי רגל, עליה רכה למדרכה ומשם בזרימה מושלמת לתוך נתיב האספלט המחבר אותי עם הלופ של הפארק. השעה כמעט עשר. מי נגד מי? זאת שעה של פנסיונרים, תיירים, עקרות בית, מטפלות ו/או הכרישים האמיתיים שאין להם בכלל שעון עבודה, הם יכולים לעבוד בכל שעה מכל מקום, כל עוד יש להם אלקטרוניקה מתאימה. לאלה יש לא רק אלקטרוניקה מתאימה, יש להם גם אופנים מתאימים. מחצית ההקפה הראשונה גילתה שלמרות שהמסלול לא עמוס, יש לי שם מהכל: זוגות ששכרו אופנים בחנויות המציעות לך see NY on a bikeוהם מדוושים אט אט, הברכיים החוצה, הראש סובב ימינה ושמאלה, והריאות, אוי הריאות , אף אחד לא אמר להם שיש עליה בתוך הפארק. הפנסיונרים ועקרות הבית, גם הם על אופניים לא משהו, אבל להם יש חוכמה ברגליים והכרות קרובה עם הנתיב, חוזרים על המהלך כמו יהודי שמניח תפילין, הקפה ועוד אחת, ועוד סיבוב ודי. אבל העיניים שלי בתחת של הצעירים, כרישי הנדל"ן והבורסה, הבחורות שסוגרות עיסקאות בטלפון, שעבדו כמו עבדים עשר שנים ו now I left my previous job and started something of my own and I have time for all those things
הנבחרות שמתאמנות ברצינות כבר חרשו את הלולאה בשעות הבוקר המוקדמות. הקליינטים הנוכחיים רוכבים בזוגות או שלשות. ישר קולטים את הבשר הטרי, עקיפה איטית יחסית, מבט עמוק לתוך השילדה, respect. אני לא מתחברת , לא מנסה להידבק, משחקת מרחוק, עוקפת נעקפת, עוקפת שוב, המקצב נכנס לתוך הגוף לפי הנקודה שבה התחלת את הסיבוב. שארית העליה, עוד אחת קטנטונת, פלאטה ופריי לוף, דיווש , דיווש חזק, עוד קצת. פלאטה ודהירה למטה. מימין בסיבוב מתגלה ברכת השחייה הגדולה והמזרקה, סיבוב ימינה ושמאלה בירידה, גלישה מהירה והגעה לחלק הצפוני של הפארק, תחתית העליה וחוזר חלילה. בכל הקפה מתגלים עוד פרטים, הרבה התעסקות עם הגיר, ואני לא ממש מעולה בזה. בהקפה השנייה אני צוברת חברים. הם משחקים איתי, שלושה, מולכים בנ"גש Cervelo. נראה כאילו המוליך חי בסרט, חובש קסדת נג"ש שוכב על האירו בר, מבע קשוח. שילכו לעזאזל אני אומרת לעצמי ומנסה להתעלם, אחר כך אני רואה שהאחרון שלהם נשמט ובצר לו הוא משחק איתי. הכל ללא אומר ודברים, בלי שלום, אהלן, יש לך אחות ברמלה ?
בסוף הרביעית אני חותכת לרחוב מאה ועשר החוצה לעולם האמיתי. משאיות, מוניות, ניידות משטרה בכמויות שרק בולמברג יכול להרשות לעצמו. עם זאת הרכיבה ברחובות איננה מפחידה. אני עולה שני רחובות ומחליטה לבדוק אם החנות ברחוב 96 יכולה להיות השכונתית שלי. חוצה לברודווי ויורדת. מצחיק לנסוע במקומות שאת נוהגת ללכת בם. החברה בחנות חביבים, כל מה שאני צריכה אין להם. פאוור ג'ל? אה, לא ממש, כפפות רכיבה ? כן יש פרל איזומי אבל עם ריכוך פנימי כבד יותר ממה שאני אוהבת. שלום, שלום וכול טוב וגם שנה טובה הוא מוסיף חינם אחרי שהתוודיתי לפניו שהאופנים made it here from Israel . במטבח נקייה עם ראש חפוף, אני מסכמת לעצמי שיש לי ברירת מחדל סבירה למדי לאימונים ליד הבית. זה מרגיע בחורה לבד בעיר גדולה. מנקה חזי עוף שקניתי במכולת שבתחתית הבניין. כאן חזי העוף נחים על מצע מרופד והם נראים גאים ומרוממים יותר ממה שהם בעצם. כל אחד מקבל טיפול אישי בסכינים המעולים שקניתי במארשל'ס. אוי מארשל'ס, תמי בטח מתגעגעת לאוסף המקרי של הצלחות שלהם כדי ליצור ממנו קולקציה פרטית יוצאת דופן, לשלל קישוטי הבית הביזארים המהווים פלזמה אין סופית ליצירתיות, לאיכויות המעולות הנמסרות לידי הקונים במחיר שווה לכל נפש. הסכינים עושים לעוף סדר והוא מונח פרוסות פרוסות מחכה לקמח-ביצה-פרורים. אני שמה מוסיקה. הולכת על suffle, הידיים יודעות בדיוק מה הן צריכות לעשות, וזה מרגיע, הריקוד השקט במטבח, התנועה סביב הכיור התאים העליונים, פח האשפה, לוח החיתוך וחוזר חלילה. מציאת הפתרונות המקומיים לבעיות הגלובליות של הכנת שניצלים. מאין באו ולאן ילכו. שתי תבניות אלומיניום מחכות לתנובה שתגיע מן המחבת. השניצלים יוצאים כהים יותר מהתל אביבים שלי. כשהתבניות מתמלאות אני מכסה אותן בנייר אלומיניום, עוטפת אותם במגבת מטבח, עוטפת את הכל בפשמינה האדומה שלי, וכולם הולכים לישון במינק. בערב ניקח אותם לאיימי וג'ואן לארוחת החג, והילדים הסינים השחורים וגם היהודים אורגינאל ישתו אותם בלי לשים לב.
ניסע לשם בתחתית, נגיע לבית המפואר של אשת העסקים, וסוחרת האמנות שאימצו ילד שחור וילדה אסיאתית, נראה איך אפשר להיות נירוטים והיסטרים מארוחה לתשעה מבוגרים ושיבעה ילדים, שרובה קנוי, וכשיש משרתת מקומית ואחת שהגיעה עם זוג מן האורחים. שאול ודנה מתבוננים, מאזינים , לומדים איך עושים גלות, איך ולמה עושים ברצינות shopping for Hebrew school and shopping for a congregation , מה נלקח בחשבון, מה פחות חשוב. איימי בת המהגרים האיטלקים, למדה מהר איך מתרשתים על יהודי ניו יורק, חלקם קליינטים שלה, היא יודעת שהם מחוברים בחוטים של אינטרסים משוכים ברגשות אחווה שיבטיים. שיקסע חכמה, החליטה לגדל את הילדה הסינית והילד השחור כיהודים, ילכו אחרי האתניות של בת זוגה ג'ואן. היא מבטאה את כל ה "שנה טובה ומתוקה" ו "חג שמח" טוב יותר מכולם, ויחסית לבת זוגה נמצאת בפחות לחץ. ג'ואן מצידה נסערת , אימה נפטרה השנה וזו הפעם הראשונה שהן חוגגות את הימים הללו בניו יורק ולא במיאמי, לבדן ולא לצידה.
"בראש השנה", אמר פרופ' דולב לפני שש שנים, "אמא שלכם תהיה בבית ליד שולחן החג". אנחנו קברנו אותה כמה ימים לפני כן, ובן לאדן נכנס בתאומים בזמן שישבנו שבעה. שש סדרות של חגים חלפו מאז, ומן ההקפות שנהגתי לעשות בכיכר המדינה. אני מבינה לגמרי את ג'ואן, ואת החבורה המוזרה שנקבצה סביב השולחן שלה העסוקה בייצור זהות בתנאים מורכבים.
I totally appreciate what you are doing, I never lived for a long while as part of a minority, when I listen to you and watch you, I see creativity, alertness, sensitivity and fear. I respect it and I do think we can learn something form it
למחרת בפארק של ריורסייד, שאול זורק לסל מול אחד מקומי, דנה הולכת ואני רצה. בירידה מהשביל העליון לסף המים אני מוצאת עצמי מזגזגת בין המון אחי ואחיותי שירדו לבושים יפה בצעד מתון של חג לעשות תשליך על ההדסון. באוזניים שלי מנגן אהוד בנאי "שיר כנעני".
3. כל העולם כולו
מדהים כמה מהר נעשה קר. בלי חצבים בלי נחליאלי, פשוט ככה. בשבוע שעבר התבשלנו, הזענו, נחנקו ברכבת התחתית כמו אבותינו, והנה היום עשר מעלות בבוקר. שמונה עשרה בשיאה של השמש. נכון העלים נפלו בחלקם, וכבר הוכרזה כוננות חלקית ביערות לקראת אוקטובר והפוליאג' אבל עדיין יש משהו חותך ודומיננטי כאן בנושא של מזג האוויר.
הכנתי לפיכך ציוד בינוני, חף מ"יהיה בסדר" ישראלי, חנוני משהו אבל חסר בושה. להוריד תמיד אפשר. יצאתי בשמונה וחצי הפעם באמת לבד, מתכננת לחזור על הסיבוב שעשיתי עם אבי שבוע קודם לכן. התפילה ליונה נשאה טעם מר, חלמתי חלום נורא לקראת הבוקר. תערובת של חומרים שנצרבו בו בלילה הקודם. הרופא שמטפל בה הוא תערובת בין השחקן הגמלוני מ"סקראבס", לבין ד"ר האוס , טעמו של המוות תובל בסצנה מתוך "יצירת מופת" של אנקוויסט שאני לקראת סיום הקריאה שלה. אתמול בלילה הייתי בפרק בו מתה ביתם של זוג מגיבורי הספר. האופן שבו מתאבלת האם אלן על ביתה שרה קרע אותי. שכבתי במיטה ודמעות זלגו מעיני. ידעתי שכשבוכים בלילה, קמים עם עיניים נפוחות אבל לא יכולתי למנוע את זה.
כל מה שלבשתי עבד לטובתי עד הגשר, שם פגשתי שוטר, או בעצם ארמדה של שוטרים ואמבולנסים ומכבי אש. הוא כיוון אותי למטה ומצאתי את עצמי בחברת כארבעים רוכבים אחרים, שגם דרכם נחסמה. לא חוצים, מצלמים שם סרט והגשר יפתח בערך בעוד עשר דקות. עומדים בשמש מתחממים, לא מורידים קסדות חושבים שתיכף זה יעבור. מדברים בשקט, זה רק בוקר. אף אחד לא מקטר, לא צועקים על השוטר שעומד בפתח המדרגות "נו כבר, מה קורה? אמרת עשר דקות, כבר עברו עשרים?" כלום, מחכים. מבט מסביב מגלה לי שהפעם אני לא בחברת השלומפרים מהקלאב. כאן נמצאים שמנה וסלתה של רוכבי ניו יורק בקוויקי של יום ראשון שלהם. אופנים באלפי דולרים, בגדים של דוגמנים ורגליים מגולחות. כרגיל בתוך ארבעים רוכבים, חמש בחורות ושלושה שחורים. ספורט גברי לבן. אחרי עשרים וחמש דקות השוטר מסמן לנו לעלות, והמשחק מתחיל. מגרד לאנשים ברגליים. בצד השני מסתדרים רובם מימין לנסיעה המישורית על '9W אני פונה שמאלה ל Edgewater לדרך היפה לאורך הנהר שיש בה עליה. מחשבת בראש לאחור. באחת עשרה וחצי גג אני צריכה לצאת מפירמונט כדי להיות בבית באחת, כדי לרדת עם הילדים לאינסטליישן של Mike Nelson ברחוב Dalensey , על ההמבוגר נצטרך לוותר כי במסעדה שקראנו עליה בספר צריך להזמין מקום חודשיים מראש. שיחפשו את החברים שלהם, כולה המבורגר. היום הולך ומתבהר, לקראת העליה אני מורידה את הווסט עם הwind stopper מעט רוכבים. לפני העליה התלולה אני כהרגלי מחרבנת את המהלכים ונופלת לי השרשרת. עומדת בצד מקבלת אחד Are you OK? עונה כן, מטנפת את הכפפות וממשיכה. מתי אני אלמד? סוגרת פערים, ורואה את הישבנים של מציעי העזרה. לא עוצרת בפסגה, ג'ל בנסיעה והלאה. הדרך לפירמונט עוברת בטיל, כולל הכניסה הקטנה לפארק Tallman , מסתכלת על השעון, ממשיכה הלאה לNayak בקפה אני רואה חלק מאלה שהמתינו איתי בגדר, חוכמה, הם לא נסעו דרך העליה. בNayak פזורים כחמישים רוכבים מסביב לחנות המאפן והבייגל הידידותית לענף. הם שמים בחוץ מיכלי מים קרים לרשות הרוכבים, ואלה עומדים בתור, קונים את מרכולתם, אחר כך יוצאים החוצה לשמש ומתחרדנים. אני הלכת על קפה רגיל, חלאס עם הקפוצינו. גם לא מי יודע מה, גם בעצם דייסת חלב, וגם עולה הון. לוקחת קפה, לא שמה חלב, יוצאת החוצה לטרוף את הסנדוויץ' שהכנתי. לבד, לא מדברת עם אף אחד, לא מתיידדת. שחורה באופנים, בבגדים, בעור, בשיער. המכנסיים החדשים ממש נוחים, אני אוהבת ניקרס 7/8 , גם השינוי הקל שעשו לבקשתי בכסא בחנות ברחוב שמונים ואחד עוזר, הטיה אחורית של מעלונת , פחות משקל קדימה יותר משקל על הישבן. אני מתארגנת לצאת. מגיע בחור, מכיר אחרים, מתקבל בשמחה, מדבר אנגלית טובה אבל המבטא מוכר, אני צריכה לשמוע עוד קצת כדי להיות בטוחה, והוא משחרר עוד כמה. אני עולה על האופנים, מסתכלת עליו ושואלת בעברית: ישראלי? "כן" הוא עונה – שנה טובה, אני מוסיפה, מקליטה את הרגל השניה ונוסעת. הדרך חזרה עוברת יפה, בעצתו של אבי אני עולה דרך הפארק מפירמונט, הקפה קטנה ויפה, מוצלת ודומה לעליה. על הכביש הראשי יש לי רוח גב, או ככה זה נידמה לי, אני על ממוצע 22 מייל וזה מהר ואז שוב שוטרים והפעם גם פקק של מכוניות. ליד הרמזור עשרים רוכבים. זה לא היום שלנו. ממול נשמעות צפירות ומתגלה שיירה של רוכבי הארלי דיווידסון. שיירה שאין לה סוף, עוד ועוד ועוד. הרמזור משותק עבורם ורוכבי האופניים מסתכלים בעיניים כלות. קשה לחשוב על דימיון וניגוד גדול יותר בין שני עמי הרוכבים הללו. הגברים ומיעוט הנשים על האופנוע האמריקאי שהפך לסמל, הגברים ומיעוט הנשים שמסובבים רגלים. אחד לידי פולט I want to live the day in which we'll get the same treatment
במדרכה ליד הבית אני קוראת את השעונים, זה שמדבר אנגלית וזה שמדבר עברית -70 ק"מ. לא הרבה, אבל גם לא מעט. 750 מטר טיפוס – סביר.
הילדים כבר קמו, דנה אפילו מסתובבת איפה שהוא. יורדים לשכונתית לאכול בוהוריים. המסעדה מלאה באנשים מכל הצבעים, צעירים ברובם. אוכלים ביצים, הרוב אוכלים ביצים בכל מיני ואריאציות. עם בייקון, עם סלמון, עם תרד, בנדיקטיות, מקושקשות, עם הום פרייס, או על סלט. טוסטים מלחם לבן מאורגנים במשולשים הקלאסיים, ליד חמאה ועיגולי ריבה. אני מתה על זה. זוכרת שראיתי תוכנית עם השף האנגלי הכי מפורסם שם. הוא נשאל מה יבקש לארוחה האחרונה שלו ואמר: שתי ביצי עין, עם שלוש רצועות בייקון. טוסט וחמאה וכוס קפה.
שלוש רכבות ללואר איסט סייד. אחר צהריים של אומנות. Mike Nelson זוכה פרס טרנר הבריטי בנה מיצב בשוק אסקס המוזנח ליד גשר ווילאמסבורג על Dalencey . ניצה כבר גילתה לי קצת וזה מוריד לי מהמתח, חבל. אני מתבוננת בילדים לראות איך זה עובד עליהם. הם מתרגשים אבל לא ממש. עוברים מחדר לחדר במבוך החדרים הנטושים לכאורה. כל חדר מחזיק עקבות של התרחשות מסוימת, מוזרה וקריפית, מתפענחת פחות או יותר. מסלול התנועה בין החדרים איננו ברור ועלולה להתפתח תחושה של חזרתיות או הליכה לאיבוד. המקום הומה מבקרים זה מוריד מן המתח. ניצה וינון היו שם כמעט לבדם . בסוף המסלול חדר תעשייתי עצום אליו הובאו 60 טון חולות ים לבנים. דיונה לבנה חלק ויפה מוערמת מן הקיר הרחוק עד לפאתי המבקרים. אני לא מרגישה דבר. זה לא נוגע בי. מקורי, אינטילגנטי אולי, מחוכם? מתחכם? יתכן. אבל שני הדברים שאני מצפה מעבודת אמנות לא קורים, לא התרגשות( שיכולה להיות גם צחוק) ולא התפעמות מיופי. בלי זה, זה לא זה. אני נזכרת ברודולף שטינגל במוזיאון הוויטני – נכון, בורגני יותר, יפה, קישוטי, אז מה?
עוברים לאזור היהודי לשעבר העוטף את המקום. תורים ארוכים של חולי רוח עומדים כדי לקבל חמוצים . טעימות חינם של פיקלס. תן לאמריקאי לעמוד בתור והוא יתייצב, צחקתם על רוסיה? חבל לכם על הזמן. האמריקאי הוא עומד מצטיין של תורים, יש לו תרבות תורים, נימוסי תורים, התידדויות של תורים, ולקסיקון תורים. זה מתחיל ב: are you in line? שמא יעמוד לפניך, או לחילופין יתקע אחרי מישהו שאיננו בתור. משם אין קץ לפואטיקה של התור. אנחנו ממשיכים לכיוון צ'ינה טאון המדרכות עמוסות באנשים והריחות נישאים באוויר. ירקות שלא רואים בשום מקום, מאות סינים שמוכרים לסינים מוצרים סינים (לא את אלה שמוכרים ללא סינים). זה גולש לליטל איטלי, ליין אפ של כל המיעוטים המשמעותיים. המון אדם גודש את המסעדות, אוכל פיקלס באזור שהיה יהודי, אוכל סיני אצל המלוכסנים ומקרוני תחת צבעי אדום ירוק לבן. מיעוטים אחראים לכאורה לצבע ולטעם. ברחוב קאנאל הדוכנים חוזרים על עצמם בעקביות, שעונים מזוייפים, תיקים מזוייפים, שרשרות מכאילו כסף וכאילו זהב, בשמים , צעיפים, חגורות דולצ'ה וגאבנה, כובעי ניקס, טי שרטים למזכרת. תיירים בטונות, מדברים ספרדית, איטלקית, פולנית, רוצים להביא הביתה סחורה מאמריקה , סחורה שפעם אפשר היה לקנות רק באמריקה, שהיתה מגיעה למושבות בחבילות מהדודים, בהברחות של מלחים, ביסורים. והזבנים מהגרים כולם בעצמם, מנסים להציע לתיירי האלפיים נחמה. על ברודווי הם מסודרים יותר, נותנים להם חנויות עומק של סניקרס, וטימברלנד, מארל, והאש פשפיס, קונברס, נייק – תגידו מה אתם רוצים. מבחר ענק, כמויות בלתי נתפסות. חנות ועוד אחת, ואחת אחרונה ומעבירים מהלך. עוברים לברנדס. זה מתחיל בחלש עם אולד נאיווי, עובר לאט לאט לליוויס, H&M ', בננה רפבליק, החנות היפנית החדשה Unicolo המדהימה שבה הכל מסודר לפי צבעים, וזורם משם לבוטיקים היקרים של הסוהו והווילג' ודי, חאלס, אני לא יכולה יותר, גרירת רגליים צרכנית. אמנם דנה הצליחה לקנות נעליים וז'קט ג'ינס ובושם וזה המון בשבילה, זאת התקדמות. אבל אני רוצה הביתה. בחיתוך מברודווי מערבה אני טועמת Miu Miu קטן ומבט לתוך החנות המדהימה של Apple ואנחנו צונחים לגיהנום, לשאול התחתיות של הסבווי ברחוב ספרינג. רכבת C מגיעה מאווררת למדי, הישבנים שלנו ינוחו על ספסליה עד הארלם. אני יורדת במאה ושש עשרה, חוצה את Morning side parc ועלה הביתה , דנה ושאול יורדים תחנה אחרי לעוד סיבוב קצר על 125 . הוא חוזר עם כדורגל והיא עם גרביים. מחר אוכל סופסופ לנוח בעבודה, והם יסעו להם לאטלנטיק סיטי, מאה דולר כל אחד.
4. סובב האדסון
האיש חסר הזהות האתנית נתן לי טופס לחתום עליו. ניו יורק מלאה באנשים חסרי זהות אתנית. הם חומים בעלי עור בהיר, עם עיניים קצת מלוכסנות, שיער מקורזל, ומדברים ספרדית. כל המלטי קלטי נכנס להם לד.נ.א ואת לא יודעת באיזו שפה אפשר לקלל בסביבתם. הוא דיבר על ביטוח נגד collision, על צד שלישי ועל נזקים לרכב, דיבורים שגם בעברית מערפלים לי את החושים. הנהנתי מולו, אמרתי לו שאני רוצה את הכי ביטוח, בהכי הרבה כסף והוא מצידו הוסיף שאם כך זה מיקר לי את העסקה בתשעה דולר. תמיד מפתיע אותי שאחרי שהם מאיימים בסדרה של אסונות ענקיים, יוצא שאפשר להתחסן נגדם בשלושה דולר ליום או משהו. אחר כך עשינו את הסיור הידוע סביב לאוטו כדי לוודא שאני מקבלת שה שאין בו מתום, ורק אחרי כל זה נכנסנו שאול ואני לאוטו והתחלנו לנסוע. על ההתחלה אכלתי אותה. הייתי בטוחה שאני יכולה להכנס בתשעים ושש לרויירסיד צפון. מכל הרחובות במנהטן כנראה – בול שם אין כניסה וגלשנו ישר לדרך המהירה. לחץ. קטן, אבל לחץ. זה נפתר בהקפה מזערית וחזרנו לנתיבים מוכרים. נינוחה יותר אמרתי לשאול שמקומות שהיית בהם ברגל, או חיים שאת רגילה לחיות אותם דרך הרגלים, מקבלים טעם ומקצב שונים לחלוטין פעם שאת חולפת דרכם כשאת נוהגת, זו הכרות אחרת עם הסביבה. הוא כהרגלו, שתק קצת וקבע ש"אוטו בעצם מחרבן טיול". כלומר העובדה שהפכת באחת מאדם חופשי וחסר רכוש לאחד שיש לו משהו שהוא צריך לנהל, לנתב ולהחנות, פוגעת בחירות התיירית שלך. "יש בזה משהו", השבתי לו, "אבל תחשוב על הכיף, על החירות המיוחדת של להגיע למקומות שאחרת לא היית יכול להיות בהם, אחרי הכל אמריקה היא מקום שבנוי סביב מכוניות, כל כך הרבה מכוון אליהם". את החלק הראשון של הטיול עשינו בעקבות רכיבות יום ראשון שלי, קל היה לי להתחיל בכביש 9W . חציית הגשר, והיציאה צפונה עברו חלק, וגם הכניסה לפירמונט. העצירה הראשונה היתה בחנות האופניים המקומית, הצופה אל המפרץ והמרינה, חנות שאני בוהה בחלונותיה מבחוץ בדרך כלל. משם לאורך קו הנהר עלינו שלושה מייל לנאייק, עצירה קצרה בבית בו נולד וגדל אדוארד הופר. משום מה ננעל לי שהתמונה של הרחוב עם הדלתות ועליהן נשענים כסאות נוח סגורים היא שלו. שאול הסתלבט עלי לפני האחראית שניסתה בכל הקטלוגים עד שהתחננתי לפניה שנוותר. קניתי את הפוסטר (בקטן) של בית הקפה משיקאגו. באוטו עלתה השאלה המתבקשת "נו, ומנאיק, לאן נוסעים?" יש מילים שפשוט מזמנות את ההטיות שלהן. המשכנו על ה 9W בהתכוונות כללית להגיע לווסט פוינט. בטיול כזה חשוב לא לסמן מטרות, לעצור הרבה, ולוותר, אם לא יוצא משהו, ממש לא עקרוני, יבוא אחר. באוטו הרמקולים הניידים שלי מחוברים לסירוגין לאי – ריוור של שאול שמשמיע היפ הופ שחור, רמי פורטיס וכד' או לנגן של דנה שמשמיע שירים עבריים אולד סקול. שקית האוכל פולטת ציפסים, M&M בטעמים קטלניים, וגם פירות ומיץ תפוזים. ווסט פוינט מתפקששת. בתמורה אנחנו עוצרים באיזה חור אחר, קונים סנדוויצ'ים טעימים, קפה ומים ויורדים לגדת הנהר. דשא רחב ידיים, ספסלי קרן קיימת, עצי ערבה בוכייה, ושלוות עולמים. מרחוק נראות ספינות משא העולות ויורדות בנהר כמימים ימימה, קשה לחשוב שהתעבורה הזו עדיין משתלמת, ואף הרכבת נשמעת ממרחק. "תארו לעצמם " אומר הילד, "שהרכבת פתאום עוברת פה בתוך הדשא, בתוך הפסטורליה הזו עם הברווזים ועם ענפי העץ הארוכים שמגיעים לדשא". הוא מביט לעבר המים בגבו אל ההר, ואז נשמעת צפירה. צפירה קרובה למדי שהולכת ומתחזקת. מתוך סבך העצים שמאחור, בפס הצר שבין סלעי ההר לקו הדשא, עוברת הרכבת, קרובה ורעשנית. ציבור הנופשים המצומצם שסביבנו מתעלם ממנה לחלוטין ואנחנו קרועים מצחוק. אין מה לעשות. רכבות , טוב להן במישור והמישור מובטח תמיד לאורך קו המים. התיירים והנדל"ניסטים יצטרכו אחר כך להסתדר עם זה, להסיט, להמיר, או לוותר. אבל הרכבת היתה שם קודם ובמקרה הזה היא ממש לא מתכוונת לוותר. הסנדוויץ צ'יקן שלי מעולה, גם שאול לא מתלונן. דנה לא נוגעת בטונה סנדוויץ' שלה. היא על ריטלין, וריטלין לוקח את התיאבון. משחקים כדורגל, התמסרות במשולש. השנים בהן מולי אחי , אימן אותי בבעיטות לשער, עדיין נשארו היכן שהוא ברגליים, בועטת בימין ובשמאל אותו הדבר. שאול סובלני לבעיטות של בחורות, יוצא לנו קצת הצידה, חלש במקום חזק ולהיפך, אבל אנחנו בהחלט לא מעיפות את הכדור למים למשל, וגם לא מקטרות. בהחלטה חד צדדית אני קובעת שבגלל שפיקששנו את המכללה הצבאית ("ממתי בכלל את מתעניינת בזה" פולט הילד את הפוליטיקה שלו), הולכים היום לקניות. Woodberry Common האתר עם 220 חנויות המותג שלו, נמצא כמה מיילים מאיתנו. בעקרון צריך להגיע לאתרים כאלה על הבוקר, עם מידה טרייה של סבלנות ואופטימיות, ולא בשליש האחרון של היום אחרי ששיחקת כדורגל משולשים. החניה ממש לא מלאה, יום חמישי,יום טוב. סגרתי את האוטו עם הנעילה האוטומטית בשעה ארבע ובטיפשות של מתחילים קבעתי איתם בחמש וחצי ליד המכונית. לכולם יש פלאפונים, מסמסים אם משהו משתנה. מכאן ואילך עפו הודעות בכמויות חולניות, כל פעם מישהו אחר ביקש הארכה. במקום של השטן, היצר הרע שולט. בשלב מסוים הצלחנו להתכנס ליד תא המטען של האוטו, כל אחד הכניס את השקית שלו והביט בעיני האחר. דנה היתה באטרף, היא קנתה בגדים לשנים עשר (!!!) ילדים ותינוקות של חברים שלה, שנים עשר!! Osh Kosh B`gosh היא ממלמלת ושאול בטוח שהיא המציאה את ה"בגוש", אני זוכרת כמה הסחורה הזו היתה נדירה בזמני, כמה אני רציתי אוורול ג'ינס שלהם, וכמה שמחתי שאורי קיבל מכנסי תינוקות שלהם שהיה כתוב עליהם My first cut offs. היא מראה לי ליד האוטו כמה דגמים נבחרים, ואנחנו יוצאים בכוחות מחודשים עם הארכה של עוד שעה. מתפזרים בשטח. אפילו שאול שמתקשה בדרך כלל לגלות עניין במוצרי צריכה, מסכים להארכת השהות, יש עוד כמה מקדשים שלא ביקר בהם. אני מנצלת את הזמן להיכנס לחנויות שבדרך כלל לא אדרוך בהן, שומרת לי על צלם אנוש סמלי וקטן בכך שאני מדלגת על דיור, גוצ'י, ופראדה. בן אדם בכל אופן צריך לזכור מאין הוא בא ולאן היא הולכת. אבל בהחלט משחקת בבגדים של ארמאני, של דונה קארן (קונה סריג עם רכבת קטנה ממש במציאה ומוותרת על סריג אחר ועל מעיל עור רך כמו מסטיק לעוס, כדי שאוכל להצטער על זה למשך שארית חיי). ב True religion אני מחליטה לשים סוף להגיגים שתוקפים אותי "האם הג'ינס שלהם ישב עלי יפה" אם הם כאן צריך לשחק גם איתם. אני מודדת שני זוגות ומסכמת לעצמי שהם יושבים בכלל לא רע, אבל יש בהם משהו פראחי מדי. עם זאת אני בכל אופן מחלצת מתוך החנות מעילון ג'ינס אולטימטיבי ומכנסי חאקי קפריס במחיר חבל על הזמן. אפילו המוכרת האדישה ממלמלת משהו כמו "זה דווקא יפה עם המגפיים האלה שאת נועלת" (מדובר במגפיים האוסטרליות, ולא תגידו – ידוע שמכנסי שלושת רבעי ומגפונים זה בעייתי משהו) . מפגש שני ליד האוטו מגלה שכולם צמאים אבל איש לא נשבר, אנחנו מחסלים את שארית הנוזלים שיש לנו באוטו , שאול ואני עושים פיפי בשיחים ומקווים שרשויות החוק האמריקאיות לא יתפסו אותנו עם התחתונים למטה. עכשיו כשכולם כבר יותר רגועים אנחנו מצליחים לפסוע יחד, מפרגנים את הזמן אחד לשני, ונכנסים לעשות שמות ב Aeropostale . אני אוהבת את החנות הזאת וגוררת לשם את הילדים. תוהה ביני לביני עד איזה גיל אמשך לבגדים של תלמידי קולג'. Every thing in the store is 50% off the marked price אומרת לנו הגויה הראשונה שאנחנו נתקלים בה. המצב הופך אקוטי. כאן כבר מתגבשת הסיטואציה שחברתי שושי שילה קוראת לה "עוול". כלומר אם את לא קונה את המוצר את בעצם מבצעת סוג של חטא או עוון. יום לפני יום הכיפורים את לא רוצה להסתבך. דנה מלקטת כמה חולצות ואפילו מכנסי ג'ינס, שאולי מצליח להחליט על מכנסי טרנינג וסווטשירט, ואני לוקחת ועוזבת, אוספת ומנשירה כמה מוצרים, ובסוף משלמת תשעה דולר על חולצת כותנה ילדה טובה בפרחים קטנטנים אפור וורוד. אני מאד מסודרת עם האפור והוורוד הפעם, הכל מתארגן מאז שהגעתי סביב שני הצבעים הללו. חנויות הספורט החזיקו מוצרי מחדל. בעיקר אופנה ופחות בגדים טכניים. בכל אופן אני מוצאת מכנסי ריצה של אדידס בשבעה דולר, וסרט מעולה לראש. היתר תמיד יהיה גדול נורא, קטן נורא, בצבע נורא, או סתם חסר תועלת. זהו, ס.מ.סים אחרונים, מתכנסים בשמונה. דנה עדיין הלומה, בגאפ הצליחה ליירט שני זוגות מכנסיים שעושים את העבודה וכמה חולצות, שאול צונח במושב האחורי ואנחנו יוצאים. ברקס לתוך מגרש חניה באגף אחר (כולה אולי הספקנו לכסות שליש מן המבחר) נכנסים ל Fossil יש עדיין שלושת רבעי שעה לסגירה. דנה ואני קונות שעונים בעשרים דולר כל אחת ומערבבים להם טוב, טוב בתיקים. הבחורים החמודים בחנות מספרים לנו שיש אנשים שמשאירים במתחם עשרות אלפי דולרים, יש יפאנים הם אומרים, שטסים לכאן קונים וחוזרים לארץ מוצאם. במו עיני ראיתי בני אדם שגוררים עימם מזוודות גלגלים כדי לאסוף את הסחורה ולא לקבל פגמים אורטופדים. הרמקול מודיע גם שאפשר לשכור Golf cars ולאו דווקא לנכים.
אני חוזרת לתפקיד מנהל הטיול. המפות נשלפות ומתברר שוודסטוק רחוקה מדי, הולכים על New Paltz נסיעה מהירה על 87 נהגות אחרת. הפורד פוקוס שלי, עגלה לקהל אמריקאי, מוגדלת בפנים, מחורבנת במנוע. כל עוד נגררנו בדרכים היפות לא היה לכוחה המועט השפעה על רגל ימין שלי. עכשיו היא מבאסת. מילא. שני exits ואנחנו בחיפוש מקום לישון. ילד אחד בDeli שערו עשוי בסגנון מוהוק ודיבורו רך, מכוון אותנו לB&B שחברה שלו עובדת בו. ניווט קל, והילדה מספרת לנו שבמקום המעולה הזה, השקט, הרומנטי, בחדר הסגול (לעומת הירוק שלא מלין שלושה) נשלם כמאתיים שלושים דולר ללילה , נישן שלושתנו בחדר אחד ונקבל ארוחת בוקר ביתית נפלאה על המדשאה. אנחנו מסתכלים אחד על השני, למה מה? כולה רוצים לישון, יאללה , היינו פה. תודה ושלום. חוזרים למוטל מתחת לצומת. מה יותר בטוח ממוטל אמריקאי, כמו מקדונלד, את יודעת בדיוק מה תקבלי. סדינים נקיים, מיטות רחבות ואפס הפלצה. הילד במשרד, קם מהמחשב שלו עליו עשה אולי שעורים (יש בעיר קמפוס של SUNY ) ואמר שיש לו חדר עם שתי מיטות רחבות בשבעים דולר. דנה הלכה לראות, אני כבר ידעתי מה שהיא תראה ונשארתי לידו. לקחנו . קודם כל עשינו אורגיה של השקיות שלנו, הכנסנו אותם לחדר שהפך באחת למחנה פליטים. לא הכל נמדד, אבל חפצים עפו באוויר, בעיקר חליפות של ילדים ותינוקות שדנה ממששת ומדמיינת איך הם יראו על קושקוש ובושבוש, והשמנה של אלונת, והגמד של פיצפונת . היא מבטיחה לנו שכל הבגדים האלה ישמרו ויוחזרו אליה אם וכאשר היא עצמה תלד . אנחנו נרגעים. ב Main street החגיגה בעיצומה. הסטודנטים מנסים את תחפושת החג המתקרב, מתגודדים בבארים ומתאמנים בלהיות מבוגרים וקולים. שאול סולד מהם "חיים בסרט" הוא אומר. עם זאת הוא מסכם בינו לבינו "שאם הייתי פה עם חברים היינו מרוויחים על הבחורות, בר מלא בחורות". אין מה לאכול, אנחנו עייפים והסבלנות שלנו נגמרת, בסוף מצאנו פיצריה, ואנחנו יורדים על אחת גדולה וטעימה באחת עשרה בלילה. שתי בירות ולמיטות של המוטל. מחר מתחיל יום חדש.
ההמלצות על איזור New Paltz מתפוררות לנו בין הידיים, אנחנו מתחילים לשנוא את ג'קסון עם ההוראות הלא ברורות שלו, ואת הגברת שהורדנו מהאינטרנט שמתעכבת על כל חור לאורך המסלול. אני נוהגת והעיניים יוצאות לי. איזה כבישים, איזה מסלולים לאופניים, איזה עליות מתוקות, איזה Rolling hills האזור משופע בנתיבים המסומנים לאופניים ואני חושבת לשכנע את אבי לצאת לכאן יום אחד עם רכב שכור לפני שירדו הקור והשלגים. גן עדן. ההגה הופך לי מתחת ליידים לכידון ואני מדמיינת את התנועה המסתובבת, זה רפלקס של כל רוכב אני חושבת, לדמיין רכיבה במהלך נהיגה, להסב את התנועה, להתאמץ בעליה, לנחש את הפסגה, להתכונן לירידה , להעלות פלאטה ולגלוש למטה, זהירות בסיבובים, ברך החוצה, הרמת הגוף מול הרוח, ורכינה מלאה קדימה לאיסוף מהירות ביציאה מהסיבוב. אנחנו ממשיכים לוותר. כוס אוממו Monohok Resort and SPA שיחפשו את החברים שלהם. שישה עשר דולר בשביל להחנות את האוטו בחניית אורחים, לעלות מייל וחצי ברגל כד לחזות בעיניים בתמונה שבספר. נכון תמונה יפה, אגם, ובניין דמוי טירה, ואומרים שיש שם שישו ושימחו. אפשר, אומרת בחיוך הבחורה בש.ג., גם להיכנס עם האוטו אם יש לנו הזמנה לארוחת צהריים בחמישים וחמישה דולר לאדם. מצב לסיבוב פרסה. משם הדרך ממשיכה להיות יפהפיה, מטפסת על עבר הרי הקטסקיל ואני מריחה את הגעפילטע פיש של ימי הקיץ היהודים בהרים אלה. רואה את צבאות הבדרנים שגדלו כאן, את אנשי הקברט, את הרומנים שנרקמו, את המשפחות שמצאו מפלט מן העיר החמה נטולת המזגנים של אז. את הנשים שישבו שם כמו אלה שהיו בארץ הישנה בקרפטים, בזלמיאנקה, איפה שהיה קצת לופט, קצת רוח בימי החמה. הגברים נשארו בסיטי לעבוד ובאו בסופי השבוע ב"רכבת של האלמנים". בכניסה לוודסטוק דנה ואני מחליטות שכאן ורק כאן, נעשה את הטאטו שאנחנו מדברות עליו. הבחורה ממשרד התיירות מסמנת לנו על המפה מלא מקומות חמודים לבלות בהם את היום ואת הלילה, ואנחנו בוחרים בWoodstock Lodge, מקום מאפן עם פוטנציאל גבוה. קבינות עץ רעועות שעשו להן ניתוחים פלסטיים רשלניים. קיבלנו אחת עם שני חדרי שינה מרוהטים בטעם של בורדל מניו אורלינס. חדר הסבה קטן מטבח מצויד והכל במאה חמישים דולר כולל הטבע מסביב. דנה ואני יוצאות להסתובב, משאירות את שאול בחדר לקיים מצוות אחרות הקשורות במקום. אט אט מסתבר לנו שהאנשים הסובבים ברחוב הראשי של העיירה, שכאילו לא הודיעו להם שהחליפו עשורים ומאות ואלפים, והם ממשיכים ללכת זרוקים בפשתן, באטיק, ועם גיטרות – הפכו לעשירים. לפחות כך מרמזות החנויות ומה שיש בתוכן. ראיתי כאן את הבוטיקים הכי מעודכנים, שאספו סחורה מדויקת ויקרה יותר ממה שניתן למצוא ברוב חנויות העיר הלא ממותגות. סוחרת אחת שאנחנו מעמיקים בשיחה עימה, מגלה שהחנויות משרתות את דיירי האזור יותר מאשר את התיירים המחפשים ממוראביליות זולות. אלה אנשים הגרים בעיר (ויש רק אחת כזאת כשאומרים the city )ומחזיקים בתי סופשבוע בסביבה. רבים מהם היא טוענת, אין להם זמן לעשות קניות, והם מתפנים לכך רק כאן. בעלות הבוטיקים יודעות בדיוק מה הם צריכים והן אירגנו להם ריכוז משובח בכחמש עשרה חנויות. לאכול אנחנו אוכלים בגריל של לנדאו, חרא של אוכל בהרבה כסף. מרק בצל דלוח, טבעות בצל מהשקית, וצלעות חזיר לא רעות. אחרי הכל ערב יום כיפור או לא ערב יום כיפור.
למחרת בבוקר רצתי בשבילי העיירה, הצלחתי לתפור שעה בנתיבים שקטים עם תוספת של main street up and down , כך למדתי שחנות הטאטו נפתחת באחת עשרה, אבל באחת עשרה וחצי היא עוד היתה סגורה. הלכנו לשוק הפשפשים של יום שבת וחזרתי לשנות השבעים. לימים שטייסי אל על ונשותיהם גילו את שווקי הפשפשים של אירופה ומילאו את הדירות שלהם ואת המוח שלנו בסחורה מרמה מדורדרת שמצאו שם. תחרות, קטיפות וריהוט כאילו. בשטח ריק מאחורי הרחוב הראשי פתחו הסוחרים את החנויות שלהם מתוך הוואנים כמו צוענים. כל טבעת בשני דולר, תכשיטים הכלואים בטבלות הזכוכית עולים קצת יותר, מעילי עור יד רביעית עם ריח של מוות, ותפוחי עץ אורגנים עם חסה וגזר שלא עברו כל סוג של התעללות. ג'ינג'ית אחת שמוכרת בגדים ישנים מתוך עליצות, עונה לשאלות ה"בכמה" שלי תוך שחברתה עושה לה מאסאג' וקצת רייקי, הן מעבירות פילוסופיות מצד לצד, מדברות על זה ש everything, so I have learned, is in your attitude, if you see the happy side of it, it will turn to be a good thing
מה קורה פה? לא עדכנו אותם? הלו? בשביל זה צריך להיות בוודסטוק? יש לנו "הכל לטובה" משלנו. בדרך לאוטו אנחנו מנסים את הטאטו שוב. אישה אחת יושבת על שולחן הטיפולים ועושה קעקוע במקום בו אני רוצה לעשות, אבל גדול, גדול מאד. צריך לעשות appointment אומרת המקעקעת, ויש לה זמן רק בערב. "הכל לטובה" כבר אמרנו?
יאללה לDIA . לפני כן עולים לראות את מאגר המים הענק שבראש ההר, ואחר כך מחפשים את הדרך הקצרה ל Beacon . ציורים חדשים של Sol Lewitt מחכים שם בשביל שאול ובשבילי (שכבר ביקרנו במקום) ועניין חדש לחלוטין עבור דנה. היא לא ממש מתלהבת, מסתובבת בתוך המבנה הקר והאוסף הגאומטרי שהוא מחזיק. פסים, ריבועים ולוחות לבנים, קוביות, ארגזים ומעט צבע ופיתוי. אני אוהבת את הסוג הדק הזה, לא הכי, אבל לא מעט. גם שאול נוטה לאמנות כזו, ואת זו של לוויט הוא אוהב במיוחד. כשהיה ילד צייר דברים מעין אלה. היה מחלק את הדף למשבצות ועובד באופן סימטרי על כל המרחב. בצורה מפתיעה ובניגוד למה שנראה כטבע שלו, הוא אובססיבי על סימטריות. ב main street Beacon רואים פחות את השינוי ממה שחשבתי שיקרה, אכן נפתחו כמה גלריות ונוספו בתי קפה, אבל העיירה נותרה עלובה למדי. אכלנו בדיינר חדש שנבנה כרטרו, בלי שטויות והעמדות פנים, המבורגרים סבירים במחיר הגון. הדרך הביתה לניו יורק נראתה קצרה וזמינה, אבל לאט לאט ותוך פיקשושים מתמידים בהצטרפות לדרך המהירה, נותרנו על דרך תשע שהיא המשכו של רחוב ברודווי. נסענו כשעתיים וחצי (אחר הפסקת כדורגל במגרש של cold spring ) בגרירת רגליים לאורך הכביש, שהפך מיפה לסביר לעירוני ולבלתי אפשרי. תפרנו את היונקרס, ריוורדייל וואשינגטון הייטס. בנס לא דרסתי אף אחד כולל רוכב אופנים שנכנס לי כמעט לטומבון. התחלנו לספור לאחור מרחוב 265 ונשמנו לרווחה רק כשהמכונית עצרה באמשטרדם על מאה עשרים. כשהחזרתי את המכונית עם דנה, הרגשתי קלה. חזרה לי חירותם של חסרי הרכוש, אני שוב יכולה להיות זו שחוצה רמזורים באדום, רוכבת נגד כיוון התנועה ומקללת נהגים. למחרת, ביום ראשון אני יוצאת לרכב לבדי, מאריכה את הנתיב הקבוע לפי מה שרשמתי לי בראש בעת הנהיגה, מגיעה לאגם יפה, מחכה שיאספו לי
בערב הילדים מצלצלים מהעיר, יש סרט חדש שקיבלו עליו המלצות. אני יורדת במונית ומצטרפת אליהם ב : AMC 25 טיים סקוור, קונגלומרט של בתי קולנוע. על המסך הענק, ומתוך מערכת השמע המדהימה, חוזרות אלינו שנות השישים. לא כמו בוודסטוק, בלי נוסטלגיה. עכשוויות לחלוטין, מתוחכמות. Across the Universe קוראים לסרט. מיוזיקל . השירים כולם של הביטלס, המיקום הווילג', הדמויות מאזכרות פיגורות מרכזיות כמו הנדריקס, ג'ופלין, הצייר ג'קסון פולוק ועוד. כריאוגרפיה גאונית, ארט נדיר, סרט שיהיה קלאסיקה.
בכלל, אמריקה של בוש ושל מלחמת עיראק, מתמודדת עם המצב דרך געגועים לשנות השישים. קיץ של אהבה בוויטני, הסרט hairspray, הסרט הזה, האופנה, מופע לרגל ארבעים שנה למחזמר שיער, תערוכה היסטורית על פמיניזם, וכמובן העליה לרגל של משפחת אלאור לוודסטוק.
ביציאה מן התחתית אנחנו חולפים בקמפוס של קולומביה המופיע בסרט כמעוז התנגדות למלחמה. החצר המרכזית מתכוננת לביקורו של אחמדיניג'ד למחרת בבוקר. ההודעות על ההפגנה נגדו, נתלשות לנגד עינינו על ידי קבוצה של איראנים או פלשתינים או אחרים מאזורנו, אחת מהן חובשת מטפחת. יש קצת משטרה וקצת תקשורת. "יהיה שם בטח שמח מחר" אנחנו מסכמים ומבטיחים לעצמנו להתייצב, יהיו מלא אנשים, אבל שום דבר ממה שיהיה שם מחר, לא יהיה דומה למה שהיה וטוב שכך.
5. שלושה ימים ברוורס
29.9.07 שבת : סתם יצאתי מהבית
אחרי
27.9.07 – יום חמישי
* ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו , חוטים חוטים ברא אותם
היום האחרון של שאולי ודנה בניו יורק היה גם היום הראשון של אורי ולליב. מין חפיפה כזו, עוד אלה אורזים ואלה פורקים. כבר מראש החליטו הותיקים שיחכו עם תערוכת ה Bodies עד לבואם של החדשים. למעשה ניסו עוד ביום הראשון לרדתם העירה לבקר בתערוכה, אולם התברברו. התאריך היה אז האחד עשר בספטמבר והאזור הפיננסי המה עולים לרגל. גשם דק טיפטף והם מצאו עצמם מוותרים בקלות על התערוכה ופונים לתצפית על הטקס בגראונד זירו. "לליב בטח תמות על התערוכה הזאת" הימרה דנה, שבעצמה נמשכת למסתרי גוף האדם, למעלותיו כמו גם לשלל המחלות העלולות לתקוף אותו. אני נגררתי אחריהם מתוך נימוס, חשבתי להסתובב באזור בזמן שיכנסו למיצג המוזר הזה המשתמש בגופות של ממש כדי להדגים את נפלאות האורגניזם. העובדה שהרעיון נבט בגרמניה ושמאז הוא להיט עולמי היסטרי המוצג במקביל בערים רבות, העצימה את הדחייה שלי. ליד הקופות הסתבר שהכניסה כרוכה בעשרים ושישה דולר ושאין כרטיסי סטודנט, מסחריים לגמרי חשבתי לעצמי – שיחפשו אותי. "אני לא הולכת" אמרתי לרביעייה שעמדה מאחורי, "למה בגלל הכסף? הנה אנחנו משלמים עליך" אמרו במקהלה ודחפו לידי שטרות. חשבתי על מצבור החנויות הנחמד הפרוש ב waterfront על הקפה שאני יכולה לשתות לאחר לילה של שינה טרופה שבו אני מחכה לשעון שיעיר אותי כי המטוס של קבוצה ב' נוחת בחמש. אבל מצאתי את עצמי מהר מאד עולה במדרגות הנעות ונכנסת לתערוכה. הגופה הראשונה שראיתי הזכירה לי את זו שישבתי לידה בקומת המרתף של אוניברסיטת תל אביב בשנת 1983 . התחלתי אז ללמד סטודנטים לרפואה שעור במחשבה חברתית, וכמו אנתרופולוגית טובה רציתי "להבין אותם". נזכרתי בעבודה של אוריה שחר שליוותה פרחי רפואה בחדרי הדיסקציה, וירדתי איתם לשם. זה היה אחר מכל מה שציפיתי, לא נורא מסריח ולא נורא מגעיל. בעיקר זכרתי את ההתארגנות של הקבוצה סביב הגופה והמטלות הכרוכות בה. באופן ברור היו מעטים שנגעו וחתכו ועשו, ורבים יותר שהביטו. בתום השיעור כולם אצו במהירות לקפיטריה לאכול, כמי שמסמנים עצמם מחדש כיצורים חיים, הזקוקים לאנרגיות נכנסות. כמו שהבטיחו החברים של הילדים שדחקו בהם ללכת ולראות את התערוכה, יש בה משהו מדהים. הזדמנות להמונים לחזות בכל החיתוכים האפשריים של הגוף: במערכות הנשימה, העיכול, הרבייה, מערכות השרירים, השומנים, המפרקים העצמות ומה לא. כיוון שכל הגופות עברו טיפולים, צביעות, הדבקות קשירות וכד' הן נדמות כסינטטיות. עם זאת הידיעה ש"זה אמיתי" לא נוטשת אותך. יותר מכל דבר אחר הפתיעה אותי העובדה כי כל גופנו, כל מה שיש בנו, הוא בעצם אוסף וארגון של חוטים. חוטים, כבלים, סיבים, עורקים,נימים וורידים. אנחנו עשויים סבך של חוטים. גם הבשר הוא סיבי, השרירים בוודאי, על כלי הדם אין מה לדבר, המעי, ומה לא. מלאכת הבריאה היא כנראה קודם כל מלאכת רוקם. ארגון איסוף פיזור חיבור, סיבוב וליפוף של אין סוף חוטים. נכון שישנם גם חלקים פחות חוטיים, אלמוגיים משהו כמו הראות והמוח, אבל מבט מקרוב מגלה שגם הנודיות של הראות ופיתולי המוח הם סוג של שרוכים. מרגע שנבטה ההכרה הזו בי, לא ראיתי שום דבר אחר. כל האיברים המסורטנים שהוצגו שם לראווה, העוברים מוכי העיוותים וכד', לא העסיקו אותי. קיצרתי את הסיבוב שלי, וחתכתי החוצה. "בצלם אלוהים ברא אותו חוטים חוטים ברא אותם".
הקבוצה הכי גדולה שהדרכתי עד עתה בניו יורק התפזרה ל40 דקות ריחרוח חנויות, בכל אופן יש שם Abercrombie & Fitch , גאפ, אן טיילור, J.Crew ועוד כמה מוסדות חשובים. לליב לא ממש מתעניינת, דנה ואני משחקות ביחד ולחוד ואנחנו מתלכדים בבר על המים שיש לו מבשלת בירה. ארבע כוסות נמזגות (דנה מקבלת דיאט קולה) שותים יחד. עוד מעט תפרם הקבוצה הזו שחיה יחד כשתים עשרה שעות בלבד. אלה יקחו את החוטים שלהם מעבר לאוקיינוס הביתה, ואלה יחפשו לעצמם פינה בדירה 74 על מאה ועשרים, שצריך ללכת בה על הצד, אבל איך שהוא מסתדרים בה בסוף.
26.9.07 יום רביעי * סובב פארק
בדרך אל הפארק בנסיעה הקצרה מן הבית על morningside drive אני מבינה בעצם שהאדונים של העיר הזאת הם הולכי הרגל. מהם ואילך המצב מתדרדר, וכוח השליטה במרחבי העיר יורד. רוכבי האופניים המשמשים כשליחי הדואר המהיר, ספקי המזון המוכן, הקומיוטרים על גלגלים , ואפילו הסקייטבורדיסטים ודוחפי הקורקינטים נמצאים במקום השני. גם הם כמו הולכי הרגל נדחפים למרכז האספלט מתי שבא להם, חוצים חופשי באדום, מרימים יד או קול על נהגים, וחווים עצמם כקורבנות תמיד של המצב העירוני. הנהגים תקועים בתוך כלובי ברזל, מתנייעים לפי מצבי הרוח של העיר. לפעמים היא מאפשרת להם גלישה מהירה למדי ומפתיעה מכיוון לכיוון. Uptown, downtown הצידה ובאלכסון. לפעמים הם פשוט עומדים, לא זזים. באופן מוזר החניה הכפולה והמשולשלת שגורה למדי, אולי בגלל הרחובות החד כיוונים, ועם זאת חלק ניכר מן ההיתקעויות קשור כך או אחרת בעקיפות שמבצעים הנהגים הנואשים משגילו שהמשאית שחיכו שתיסע בירוק, פשוט פורקת סחורה. אני משתחלת בין חוני הדאבל לממתינים באדום, חותכת ימינה ושמאלה לפי זרימת התנועה או הרמזורים או מה שבא קודם. הופכת מנסיעה לנסיעה ליותר ויותר חצופה. הבוקר נכנסתי ללופ בתשע וקצת, חותכת פנימה ליד מאה ושש בסוף של העלייה, ומתחילה להסתכל. על האופניים אני לומדת את הרצים, בריצה ליבי יוצא אל הרוכבים. המון אנשים רצים באמריקה. בהתחלה חשבתי שכולם נותנים גז לקראת המרתון בנובמבר, בעלי חגורות המים והמזון, ארוכי הגוף, וחסרי השומן, שטוחות החזה, וקטני הקומה – הרכיבו קהילה שנראית מקצועית כל כך שלא יתכן שנאספה באופן מיקרי מדיירי העיר העוסקים בתחביבם כך סתם בבוקר יום רביעי למשל. תוך זמן קצר שחררתי חלק מן הרצים מהמרתון והבנתי שהם ברוטינה אחרת. עם זאת הנוכחות שלהם ושל יתר האנשים בפארק הולכת ומתפרקת תחת עיני לקטגוריות.
לכאורה כל אחד הרי יכול להיכנס לפארק, עניים ועשירים, צעירים וזקנים, תיירים ומקומיים. הפארק הרי ישוב לו בלב העיר, ממוקם בין מזרח למערב, בין צפון לדרום, בול באמצע. יודעי פארקים יספרו בוודאי את תולדותיו, את גאונות האדריכלים שהקנו לו מראה טבעי בעבודה מלאכותית מסודרת, את החזון שהיה נחלתם כשהבינו שמה שעומד לצמוח כאן זקוק לאמצע, לאוויר, לנוף, למקום מרגוע. גנים הרי באים יחד עם ערים, אין צורך בהם מחוץ לאזורים האורבנים, וכך יוצא שגני הכרך הם עניין עירוני ביותר. טבע של עירוניסטים. אבל מתברר שלא כולם באים לסנטרל פארק, צריך סיבה טובה , צריך זמן, צריך אמצעים כדי לצלוח אותו. הוא לא הפארק השכונתי כמו Riverside park למשל, שאליו יורדים דיירי הסביבה עם שמיכה לעת ערב, פורשים אותה מול השקיעה שמעל ההדסון, קוראים בנחת את הניו יורק טיימס שדילגו עליו בבוקר. משחררים את הכלבים, הילדים, הולכים קצת , רצים קצת, רוכבים על אופניים מצ'וקמקות לאורך הנהר. הם בוודאי לא דומים לאלה הממלאים בסופי השבוע את Morningside park שנמצא מן העבר האחר של ביתי. אלה הולכים אליו לאט, בצעד מדוד, גורים כסאות שולחנות, גרילים וציידניות. הפארק מתמלא במוסיקת היפ הופ, ובריחות של בשר צלוי, הילדים מתרוצצים בעיקר סביב אימהות, אשכולות, אשכולות של נשים בגילים שונים, שמגדלות את הדור הבא. בסנטרל מתרחשים עניינים רבים ושונים, אולם כולם חווים את הניראות שלהם. ג'קי לוי אמר פעם (אם אינני טועה) שאולמרט נורא רצה להיות ראש ממשלה, כדי שיצלמו אותו רץ בבוקר בסנטרל פארק עם מאבטחים. שזה שוס, כמו קלינטון, כמו אשתו של סארקוזי, לרוץ בסנטרל פארק, זה כמו ללכת עם שמלה יפה בויה מונטה נאפוליאונה במילנו, או לנהוג במכונית פתוחה בסאן סט בולוורד בלוס אנג'לס.
אז אני מסתכלת על הרצים ובעיקר על הרצות. האמריקאיות לא רצות בטייטס (כמוני), הן רצות ברובן במכנסים קצרים, כמו בנים. מעניין למה, הן לא סובלות משפשפות בירכיים? אין להן בעיה עם הקו הקצר שהמכנסיים יוצרות? לא מפריע להן הבפנים של המכנסים האלה? הרשת הזאת שנצמדת ועושה פס כמו תחתונים גרועים? כנראה שטוב להן ככה , אולי הן משמרות בזה את קוד הלבוש של בית הספר התיכון והקולג' , את האולד סקול סטייל, של בחורה ספורטיבית. חנויות הספורט גדושות במיני מינים של מכנסיים כאלה וממעטות להציע את הטייטס שאני מחפשת. אם הן כבר לובשות משהו הדוק, אלה מכנסונים קטנטנים שהולכים עם חזיונת מינימאלית בדוגמת הרצות המקצועיות על מסלולי הרקורטן המשובח. כל מתבונן ברצים יאמר לכם כי אין שני אנשים שרצים אותו הדבר, לכל אחד שפה משלו, והריצה מוציאה מאנשים תנועות מוזרות ביותר. חלק גדול מן הרצים המקצועיים למחצה מקיף את מאגר המים העליון במרכז הפארק reservoir)), ואלה נעדרים מעיני במהלך ההקפות שאני עושה על האופניים. אני חוזה ברצי האספלט וגם אותם אני רואה לרוב מהתחת כי הם שומרים על כיוון תנועה זהה לשלי. אולם ישנם כאלה שמסיבות השמורות עימם רצים נגד כיוון התנועה, אותם אני לומדת. אם הם מתמידים יוצא לי לראות אותם לפחות פעמיים שלוש כי אני סבה סביבם, וכך אני רואה אותם הולכים ומתקלפים מעליוניות החימום, הולכים ומתעייפים, ממלאים את חולצות הטריקו שלהם (כי הקולים לא רצים עם דרי פיט) שקיבלו במרוצים קודמים, בכתמי זיעה שקוטרם מתרחב. אני סופרת לעצמי את מספר השחורים (מיעוט) את האסיאתים (נוכחות ניכרת), את הנשים (המון – טוב בוקר), את המבוגרות (לא מעט, טוב בוקר) וכך הלאה, מביטה בנעלי הריצה, רואה המון נייקי, אסיקס, ברוקס. כמעט כולם מחוברים לאוזניות הלבנות. אלה שהופיעו לפני כחמש שש שנים, וכבשו את העולם . גם אם הן אינן מחוברת לאי פוד, הן לבנות, ובדרך כלל הן בהחלט מחוברת לאי פוד. בתחתית הפארק בפינתו הדרום מזרחית ליד FAO Swartz בנתה חברת אפל חנות מטורפת למוצריה. תחנת ממכר ענקית לאנשים מכורים, לנזקקים, למתעדכנים וסתם לסקרנים. באחת הפינות עומד דוכן שבו מוכרים אי פוד נאנו , 3 ג'יגה עם מסך וידאו כמו שמוכרים נקניקיות. שלמי וקחי, יאללה may I help the next customer in line , אנשים משחקים ב Iphone ממששים מקלדות חדשות, מחפשים אביזרי היקף למכשירים שכבר יש להם, קונים או מדמיינים את המכשירים שיהיו להם. בחנות מקבילה בסוהו ומדהימה לא פחות, ישנו גם אודיטוריום שבו ניתנות הרצאות והדגמות על מכשירים חדשים. צד אחד עובד כסופרמרקט, נותן תרופות over the counter . בצד השני עומדים נערים ונערות בחולצות ירוקות ומטפלים במשתמשים לפי appointment, לשם כנראה מגיעים פציינטים רציניים יותר, לא עוברי אורח כמוני שבסך הכל רצו אוזניות חדשות, והלכו על כאלה שבאות גם עם מכשירון קטן ויפה כמו כל הדברים של אפל שהופך את הנאנו שלי לרדיו.
בפעם הבאה שאני טוחנת את המעגל של הפארק – אני רוכבת עם האי פוד שלי, זהו, סגור.
6. חדר משלך
היתה זאת פיליס פלגי האחת והיחידה שסיפרה לי לראשונה על חדר ההמולה בLoehmann`s
חברה שלה שגרה בלוס אנג'לס לקחה אותה לקניות, באחת הפעמים שפיליס הגיעה לעיר לצורכי עבודה. קשה לי לזכור את התיאור המדויק של פיליס על המסע הזה שנערך בין שתי הנשים האנגלוסקסיות; האחת מקומית ומקצוענית של קניות והאחרת אורחת שלומפרית למדי, שאכן חשוב לה איך שהיא נראית אבל קשה לה להתרכז בזה. אני בהחלט זוכרת את התיאור הקורע שלה על חדר המדידה השיתופי, אליו נאספות הקליינטיות לאחר שליקטו עשרות פריטים מרחבי החנות, המחזיקה מותגים יקרים במחירים מוזלים. פיליס הצליחה כהרגלה לעשות אנתרופולוגיה ממה שראו עיניה שם. העובדה שבתוך חדר אחד גדול מוקף מראות, מצטופפות נשים מכל הצבעים, הגדלים והגילים, שהן מתפשטות האחת בפני האחרות, ועוטות על עצמן כיסויים חדשים, יצרה כמובן סיטואציה שהיא הרבה מעבר לבסיס לעבודה סמינריונית. פיליס ידעה תמיד בכל הסיפורים שלה, למקם את עצמה כאנטי גיבורה, וכך יצא שהיא בילתה שם עם חברתה כשעתיים ויצאה עמוסה ברשמים ותובנות, אך עם שקית מדוללת למדי. מאז הייתי גם אני אורחת בחדר ההמולה של לומן'ס בעיקר כשביקרתי את מולי ותמי במיאמי. קהילת נשות מיאמי נצרבה אצלי כידידותית. נשים זרות העירו זו לזו בין אם נשאלו ובין אם לא. נוצרה שם איזו חבורה זמנית של ערומות החותרות כולן אל אותה המטרה תוך שהן מסייעות זו לזו. נכון שלפעמים פזלו לעבר מוצר נחשק שאחת מן הנשים מדדה, בתקווה שלא יעלה יפה עליה ועבורה וכך יהפוך לפריט משוחרר שלא יוחזר. אבל בסך הכל היו קטעים בלומנס. בברודווי בן שבעים ושתים לשבעים לשלוש, האווירה אחרת והנשים – אוי הנשים, זה לא הבחורות של מיאמי. קשה למצוא נשים בלתי נאות בניו יורק. זה לא שכולן יפות או משהו, אבל על שמנות כמעט ואין מה לדבר, בטח לא אלה שבאות לאפר ווסט למדוד בגדים בלומנ'ס שירדו מארבע מאות למאתיים דולר בלבד. נידמה כאילו כולן הפנימו את סקס והעיר הגדולה, והן חיות על הסט. אין יותר סניקרס בסאב וואי, אין יותר בדי פוליאסטר, אין חליפות עסקים לנשים המוחקות את ההבדלים. בין אם אלה כפכפי הוואיאנס, נעלי סירה שטוחות, או נעלי עקב, הכל מעודכן לחלוטין. עדיין ישנה משמעת המונים וכוח האלתור והיצירתיות האישית בעיתיים למדי, אבל ישנה בהחלט התקדמות אדירה. בלומנ'ס קיבלתי פינה בחדר ההמולה מול אלה בגובה מטר שמונים בצבע צהוב זית. העור שלה נחשף כנראה למכונות שיזוף בצורה מסודרת. אין לה פסים של הבקיני, והגוון העוטף את כל המטראג' שלה לא קשור לאתניות מוכרת כל שהיא, הכל עבודת מכונה. שיער צהבהב עם מה שנקרא כאן highlights או מה שאנחנו מכירים בשם "פסים". רוב השרירים מאורגנים בצורה ממושמעת, התחת (מה לעשות היא לבשה חוטיני ואני לא התכוונתי לעשות כאילו אני לא רואה) קצת יותר משוחרר אבל בהחלט אין מה להתלונן. הקולקציה שהיתה תלויה ליד הפינה שלה, הכילה את מעגל החיים כולו. כלומר לא היתה לפנינו בחורה שמחפשת מעיל למשל, או שממש צריכה כמוני לדוגמא, חצאית אפורה. כאן מדובר בעבודה מקפת שהביאה לחדר ההמולה תחתונים, חזיות, בגדי מיטה מתוחרים, חלוקי בית וצפונה. כשאני נכנסתי היא כבר היתה בחצי הדרך, אבל לא התקדמה לפי נושאים. בסמוך אלי הייתה בחורה שהתמודדה עם סוודרים בגווני ירוק ועם מעילי גשם קלים לעונת המעבר. היא הייתה הודית. לידה עמדה היועצת שלה, שמדי פעם לחשה לה : its stunning , חרא של חברה, כל אחד יכול היה לראות שאין מה לדבר על stunning . יכול להיות שרצתה לגמור עם זה כבר, אבל אז בדיוק הגיעה אחותה לתוך החדר ורצתה לראות איך היא מתקדמת, האחות החזירה את כל ההליך אחורה והחברה נגררה מיואשת החוצה. אני בינתיים העברתי שלוש חצאיות את המבחן והן לא הצליחו משהו, עם עין אחת במראה ועין אחת בגב של הגבוהה המשכתי הלאה. הגעתי לפריט הפשרה, סרפן אפור. לא חצאית אבל כולל חצאית. מדדתי אותו וחשבתי שהוא ממש יפה. כמה בנות במתחם שלי העיפו עין אבל אף אחת לא פצתה פה, זה כבר ממש עיצבן אותי. ניסתי ליצור קשר עין עם ההודית אבל הייתה עמוק בתוך סוודר וי ירוק שלא נראה כמו כלום. כשהורדתי את הסרפן מיואשת מהאפשרות לייצר community והחזרתי את הדברים לקולבים , שמעתי קול מכיוון הצרובה. You should take it, it looks just like you , הבטתי בה, בבגדים הצמודים, עטורי התחרה, הלאנג'רי, והסוודרים הקשמיריים שהיו מוטלים בגיזרה שלה, וחשבתי על הסרפן שלי העשוי בסגנון של נערת בית ספר פרטי באנגליה. Sort of, thank you עניתי לה והחזרתי גם אותו עם היתר. קלטה אותי המחומצנת, כנראה שהמכונה של השיזוף לא הרסה לה את החושים.
למחרת הלכתי עם אורי ולליב לראות אומנות במיד טאון. הכנסנו גם את ה MOMA ללו"ז וירדנו ברכבת, אחרי ריצת בוקר בריוורסייד פארק. כיוון שירדנו ב Columbus circle וכיוון שצריך היה להגיע כמעט עד לחמישית, הולכתי אותם לחנות הספורט היפה Multi Sport על חמישים ושמונה. אופני Cervelo מקשטות את המבואה, בגדים יקרים של החברה השוויצרית אסוס הנתונה אצלי בחרם , ציודים לשחייה בכל סוגי מקוואות המים ובכל עונות השנה, ושני ארגזים של Sale שיהיה לישראלים במה לחפור. לליב ואני גוחנות תוך שניות לתוך המיכלים והופכות בחזיות, במכנסי הריצה/ רכיבה שנראים מעולה והמחיר שלהם חבל על הזמן, רק מה? אנחנו לא צריכות כאלה. עוד מבט סביב בגן העדן של הבדים הטכניים, הגלגלים הדקים, שרוולי החימום וכל השפע שממלא את המגרות שלנו בבית ושבאמת אין לנו צורך בעוד ממנו ואנחנו בחוץ. הצלחנו לצאת בלי כלום. בגלריה גודמן על חמישים ושש מחכה לנו תערוכה חגיגית במלאות ארבעים שנים למוסד, כולל מיצג של בולטנסקי. אבל השטן אורב בדרך. מעט לפני החמישית אני רואה את המקדש של Norma Kamali נזכרת בשמלת הפוטר שלה שרכשתי ב 1984 בכל בו אלכסנדרס עליו השלום ב $ 19.99 . איך הייתה שמלת א' שלי, עד שהגיעה לאחר כחמש עשרה שנים להיות הפיג'מה האהובה עלי. איך נסעה עימי בכל העולם, בהתחלה עם כתפיים מוגבהות (כי זה בשנות השמונים) ואחר כך כסמרטוט רך ונעים. "גם זה אומנות" אמרתי לילדים , "נכנסים". לליב נכנסה בפרצוף של "לא ממש מענין אותי" ואורי שהיה במוד של סבלנות, פשוט זז עם הזרם. לבחורה בכניסה אמרתי מיד שאנחנו בעניין של אומנות ללא כוונות אופרטיביות. על ההתחלה לליב נדהמה מבגדי הים שקידמו את פנינו על גבי בובות , אכן בגדי הים של קאמאלי קנו להם שם עולמי. סגנון שנות השלושים עם חיתוך עכשווי, מלאים, או חצויים אבל כולם אלגנטיים, קלאסים, שחורים או אפורים ומיעוטם בשחור לבן. תג המחיר שנע באזור הארבע מאות דולר, מרגיע מיד את המתבוננת, ביני לבין בגד הים הזה אין ולא יהיה קשר, כמה פשוט. החנות כולה מעוצבת כגלריה לבנה נקייה. לא רואים את התעשייה שאמורה למכור. אין קופה. אנחנו מטפסים מקומה לקומה, הצגה מדהימה, בובות בובות ניצבות במרחב, לובשות קמאלי. תיאטראליות, מקוריות, לא קשורות לחיים. בקומה העליונה, רק למי שיש מספיק חמצן לעלות לשם, נגלה חדר מונוכרומטי. שחור, אפור, אדום. בגדים מחומר אלסטי, הכי פשוטים שיש . שמלה, חצאית , חולצה. על הבובה הבגדים משוחקים באין סוף אפשרויות. אני מציצה במחיר – שוק ! שמונים ותשע, שישים ותשע, חמישים ותשע. משום מקום מופיעה בחורה שמספרת שזה לא Sale או משהו, אלא קולקציה מיוחד שקאמאלי הכינה לשפיגל. בגאפ, אולד נאיווי ואפילו באורבן אוטפיטרס לא הייתי מתקרבת לפריט שעולה שמונים דולר, אבל כאן? אחרי שעברנו שואה של חמש מאות ומעלה? לליב ואני משחקות בשמלות שחורה ואפורה, ומוכרת מיוחדת באה ללמד אותנו את החוקים. בגדים שלא משחקים איתם לא נחשבים היום. הקליינטית אמורה לגלות יצירתיות, והיא מתוגמלת בקומפלימנטים מהזבנית על כושר הזרימה והאלתור שלה. כיוון שקטפנו שתי שמלות מהקומה העליונה, הולכנו אחר כבוד לבית הקפה של המקום. בעצם בית התה, בעצם סניף קטן של אוניברסיטת ה life style של קמאלי , שכן אין די במכירת בגדים כל זמן שהם לא באים עם פילוסופיה, קונספט ומהלך חיים היקפי. קצת התבאסתי שעכשיו גם נקלענו למערכת יחסים עם הבחורות. האחראית על התה הלכה לעשות לנו fresh pot והזמן שלנו מתקתק. היא גם כיבדה אותי במאכלים העשויים כולם על טהרת שמן זית (קאמאלי היא לבנונית במקור), ואני לא הפסקתי לחשוב אם זה בחינם או שבסוף תבוא איזה עקיצה. תוך כדי ישיבה על פופים לבנים כשלג והתבוננות במיכלי הזכוכית המחזיקים את הבשמים, הנרות, התה, העוגיות משמן הזית ושאר מוצרי ההוויה, נאלצנו להתקרב למוזגת שהודתה בפנינו כי בשנות השבעים המאוחרות למדה באוניברסיטה העברית שלוש שנים. דחפנו את השמלות לתרמיל עם הספרונים הקטנים המראים איך לשחק איתם ויצאנו. יש לנו עוד אומנות לעשות למרות שכבר ברור היה לי שה MOMA בסכנה. בגלריה גודמן אני מתאכזבת ומתקשה להתנחם בשני Jaff Wall ובבולטנסקי שהוא מוקרן וחכם, אבל לא מה שציפיתי לו. כיוון שאני צריכה להיות ב NYU בחמש וחצי וכיוון שלליב רוצה משקפי שמש, ברור גם לאחרים שאין למוזיאון סיכוי היום. אנחנו תופרים את Apple, Nike Town, Sony כצופים בלבד, ונכנסים לדונה קארן על מדיסון ושישים, עם טקס בישבן. המשקפים השחורים שיוצאים איתנו משם, מייצרים ורסיה לליבית צהובה של ג'קי אונסיס וה MOM A ? שטויות ביום שישי זה בחינם נלך אז. חבל על הכסף.
7. ורוד בשחור לבן
15.10.07
פתחו סופסופ את המעבר הדרומי של גשר ג'ורג' ואשינגטון. אין יותר פרוצדורות של הנפת האופניים וטיפוס במדרגות. מבחינה אירובית העניינים נעשו קלים יותר, אבל לא מבחינת הקואורדינציה. הרמפה לגשר נועדה למעשה להולכי רגל והיא מתרוממת לכיוון אחד ואחר כך בעיגול חד למדי וצר לא פחות, סבה לאחור וממשיכה לטפס . הרוכבים צריכים לקחת את הסיבוב תוך כדי עליה איטית או ירידה מתונה כשמולם תמיד נמצאים רוכבים אחרים וגרוע מכך הולכי רגל חסרי דאגה, שצועדים להם תוך הנפת איברים ושמחה מן העובדה שהינה הינה הם עומדים ללכת מעל המים של ההדסון (או שזה עתה צלחו אותם כבר). הכרישים המקומיים עושים את זה בלי שום בעיה, אבל אני קבוע עם רגל אחת מחוץ לקליט, ותמיד אני מוצאת לה שימוש. גליץ' קטן עם הנעל על הגרנוליט ליתר ביטחון ושיקפצו לי הגיבורים מאחורה שבינתיים עוזבים יד מהכידון ותופסים את הבר שמעל למעקה (מה שבחיים לא הייתי מצליחה לעשות). ביום ראשון בנוהל ההולך ומתקבע יצאתי לרכב לבד. זה ממש חביב עלי. מתי שיוצא לי, איך שיבוא לי, לא קשורה לאף אחד. עדיין חם ולח לא פחות.
בדרך לגשר פה ושם קליינטורה בבודדים וזוגות. הלהקות יצאו כבר מזמן לדרך, וחלק מהן אפילו עושות דרכן מולי בחזרה והשעה עדיין לא תשע וחצי. ליד הגשר מתבהרת המולה. יש לה צבע וורוד, והיא עשויה ברובה מנשים. כשאני עושה דרכי על הרמפה עם עוד כמה רוכבים אני רואה את הכיתוב על חולצות הטי Avon Walk for Breast Cancer . הן זורמות מולי בגל שאיננו מסתיים, אני עוברת את השער הראשון והן הולכות, מתיישרת על המסלול והן הולכות, נוסעת מולן מצד שמאל והן מצטופפות לשמאל שלהן על פי הוראות המשרוקית של אחד ממנהלי המסע. עוד ועוד ועוד. כל הגילים, כל הצבעים מעט בחורים גם כן. חיוכים עצומים על הפנים, דיבורים, צילומים על הגשר, דיווחים ישירים בפלאפונים לנותרים בבית. פאות פורימיות ורודות, חצאיות טוטו מתחרה על בגדי הליכה, סרטים, מטפחות, כובעים – הכל ורוד. בדקות שאני רוכבת מולן אני רואה תתי קבוצות, אזורים שונים ארגונים שונים, חולצות המייחדות חלקים בתוך ההמון. ככל שהמסע ההפוך הזה מתמשך (והוא לוקח הרבה יותר זמן מהרגיל) אני חשה כבדה יותר, הכיוונים מצטלבים אך נפרדים, הן לכאן ואני לשם. נפגשת למעשה עם כל אחת מהן ונפרדת, הולכת ומתרחקת. מה מנע ממני ללכת בכיוון שלהן? איתן? מזל? מזל על תנאי? בינתיים? איך בחרנו הן ואני לעבוד עם הגוף שלנו. הגאונות האמריקאית הזו של Walk for or Run for, or Ride for לקחת גוף חולה, פגוע, פצוע או מחלים ולהנכיח אותו בפעולה. הנה אנחנו הולכות, הנה אנחנו הולכות ומחלימות, הנה אנחנו במרחב הציבורי, לא מתחבאות , לא נסתרות מן העין, ורודות כמו בארבי, נשים כמו דולי פרטון, הולכות כדי לאפשר לנשים אחרות ללכת. אני מנסה להתנתק מהן, להתנכר למצב, ולא מצליחה. מה הן חושבות עלי. אישה בשחור לבן, על אופניים שרוכבת מולן. חכי, חכי? מה מרגישה אחת מתשע על השמונה האחרות. מה יש בגוף הנשי שמייצר כל כך הרבה חולירות, ומנפק בסיס לסולידריות עצומה שכזו?
בתוך הפארק בחלק עם מעט העליות, אני נפגשת שוב עם בנות מיני. בעצם עם בת מיני, שהרי ידוע שבחורים שעוקפים אותי בעליה, יכולים מבחינתי ללכת גזענט א היים, מה יש לי לעשות. הם צעירים ,חזקים ורוכבים הרבה יותר טוב ממני (בחלקם), אבל בחורות זה עניין אחר. לא משנה לי מה גילן, או מצבן הספורטיבי, אני נכנסת למצב של תחרות. אחרי עשרה וחצי קילומטרים של מישורים ירידות וrollings אני מגיעה לעליה . היא קצרה למדי אבל יש לה זווית. הגיבורים יורדים למטה למרינה כדי להרוויח עליה של עוד כמה מאות מטרים, אני צריכה לנסות את זה פעם אבל לא היום. כבר בהתחלת העליה עוברים אותי שני נמרים במהירות ואחד מהם פולט משהו לבחורה שהייתה איתם. מבחינתי הוא אמר לה "אני אחכה לך ב "Alpine police station שזה סוף העלייה וסוף המקצה בתוך הפארק. היא התחילה לדווש מאחורי ומהר מאד עברה לצידי. ראיתי אופני ספאשליזד, ראיתי בחורה צעירה אסיאתית כמו שאומרים כאן (וזה לא מה שאבא שלי התכוון כשהוא אמר אסיאתים). היא נשמה חזק אבל הצליחה להגיד לי Hi how are you doing שזה מנהג אמריקאי שגור ואין בו כוונה מדויקת. עניתי לה Hey וחשבתי לעצמי תיכף נראה how am I doing . רכבנו זו לצד זו כחצי דקה וראיתי שהיא לא חולפת על פני וממשיכה להתנשף, החלטתי להגביר. אני על המהלך הכי קל וזה אומר לסובב יותר מהר. אבל במלחמה כמו במלחמה, אני מסובבת והיא מתחילה להישמט לפני הקטע היותר תלול עם האספלט המחורבן. העליה קצרה וזה עובד לרעתי, היתרון היחסי שלי עובד בעליות ארוכות. אין לי כל כוונה להיקרע, אני לא חולמת לעמוד ולתת גז, אבל אני ממש רוצה להיפטר ממנה. עוד סיבובי רגליים והיא מתחילה להישמט ממש. הכביש נע מעט שמאלה וימינה ואני מביטה אחורנית רק כשאני בטוחה שהיא ממש לא על הזנב שלי. העלים שנושרים בקצב מהעצים עושים לי רעש דימיוני של דיווש אבל לא, זאת לא היא. היא בהחלט רחוק מאחור. למעלה ליד תחנת המשטרה האלפינית (האמריקאים הגזימו כאן משהו, אבל זאת בהחלט הנקודה הגבוהה באזור הזה לפחות), עומדים שני החברים שלה למסע. אני אומרת להם בלב "תיכף היא תבוא המציאה שלכם, אני יודעת שלא חשבתם שאני אגיע לפניה, מה לעשות". לא עוצרת שם וממשיכה הלאה לכיוון ה 9 W . now I know how I am doing .
הרוטינה נעימה לי, אני לבד על הכביש הישר, יש מעט רוח פנים אבל לא נורא. צוברת מהירות, אוכלת ג'ל. לקראת Piermont אני פונה ימינה לפארק, חיתוך קצר בתוך צל ויופי וגלישה לתוך העיירה הציורית כמו שאומרים . שוק האיכרים עומד על מכונו, הרוכבים פזורים בבתי הקפה, רצי סופהשבוע נמתחים לאורך הכביש הפנימי ולאורך הנהר. אני ממשיכה לNyack מוסיפה את ההארכה שלי עד לאגם של Rockland ועשה הפעם הקפה סביבו שמוסיפה שלושה וחצי מיילים, אוכלת בר והיידה חזרה. הקפה ב Nyack מסמן לי שיגרה טובה. הסינית מחייכת אלי כמכרה ותיקה, כשהיא נותנת לי את המשקה. הסנדוויץ מהבית נעשה טעים יותר אחרי שהוא לחוץ בחולצה כשעתיים בחום, מילוי בקבוקים והביתה. אני אוהבת עצירות קצרות. על 9W בחזרה הרוח דוחפת אותי בנדיבות. אני מצליחה להידבק לתריאתלט לאורך כמה מיילים אבל בסוף מרגישה קרועה וניתקת. בתוך העיר ליד הבית, אני מחליטה לרדת על האופניים לקתדרלה הגדולה של רחוב אמשטרדם. אמרו לי שמשום שזהו יומו של פרנציסקו מאסיסי הנחשב בין היתר לפטרון של בעלי החיים, מגיעים לכנסייה אנשים עם החיות שלהם כדי לקבל ברכה. החצר הגדולה מלאה בילדים ובעלי חיים, הפעלות וצביעת פרצופים בדמות חיות שונות. לאורך הגינה דוכנים של ארגונים שונים העוסקים בבעלי חיים, כלובים עם גורים וכלבים לאימוץ. מתוך הכנסייה יצא זרם קבוע של בעלי חתולים בכלובים וכלבים אסורים, מזוככים כתינוקות. מה קרה שם בפנים אינני יודעת, אני יכולה לדמיין את סוללת הכמרים הקתולים מזה מים קדושים עליהם ואומרת להם כמה שורות בלטינית. ראיתי מחזה דומה בקופה קאבנה בוליביה, לשם באים אלפים כדי לקבל ברכה על כלי הרכב שלהם. בבוליביה זה נתפס בעינינו כטקס אינדיאני כמעט, ושיתוף הפעולה של הכומר הפרנציסקאני (שהיה אגב אמריקאי) נראה לי כהסתלבטות של הלבן על המקומי וניצול הרגליו הטקסיים כדי לקרבו אל הנצרות. אבל כאן מסתבר שההבדל איננו קיים. אלה ואלה דברי אלוהים חיים.
בבית אני נותנת לגוף לנוח.
8. בין הטיפות
11.10.07
לא יודעת מה הזמנתי באינטרנט או לאיזה גורם מסרתי את המייל שלי אבל אני מקבלת מזה זמן מה דואר שבועי מאתר שנקרא bikerader.com הם מדווחים על חדשות המגזר, על ציוד חדש ועוד כהנה וכהנה עניינים. אני מודה שלמרות שניתן לראות בי חברה מושלמת בשבט, שאינני עוברת על החומר שלהם אבל גם לא חסמתי אותם. בדרך כלל אני מעיפה מבט כללי במסמך הזה ומוחקת אותו עוד באותו היום. במסמך האחרון שלהם הופיעה כתבה שכותרתה "איך לדבר עם אנשים שאינם רוכבי אופניים". הכוונה כמובן היא שיחות קטנות כמו שאומרים, קשקשת של מקום העבודה בעת הרמת כוסית כזו או אחרת, או ערב חברתי שנקלעת אליו. הדברים נכתבו בלשון פנימית של מכורים לאותו עניין, המנסים לעזור לאחיהם ואחיותיהם להתנהל חברתית בין יצורים אנושיים שאינם סובלים מן המחלה שלהם. בדרך אמריקאית מאד ובהומור של עלון תיכוני, מונה הכותב חמישה טיפים לשיחה כזאת. באופן מיוחד ובגלל שדברי נקראים על ידי קליינטורה מן הסוג שאליו הוא מכוון, אגלה את הקלפים, ואמנה בפניכם את הטקטיקות המוצעות כיוון שאין בדעתי לנקוט בהן.
א. גלי (ואני מסבה את הלשון למין נקבה למרות שהאנגלית נקיה ממגדריות ולמרות שאני לא חושבת שהוא ראה לפניו נשים) הבנה לעולמם של בני אדם שאינם רוכבי אופניים ואינם רואים ברכיבה את הדבר החשוב ביותר בעולם. למרות שאת ואני יודעים שאם היינו זוכים במיליון או שניים היינו מקדישים את חיינו לדבר אחד בלבד, לא כולם היו עושים כך ויש כאלה שאם היו מקדישים את חייהם לדבר אחר מזה שהם עושים עתה, הוא לא היה בשום פנים ואופן רכיבה על אופניים .
ב. בדברך על רכיבת אופניים השתמשי במטאפורות מן העולם הסובב אותנו, עשי השוואות או טלי דימויים מהעולם הרגיל כדי שיבינו על מה את מדברת. למשל, כאשר אנשים נדהמים לשמוע שאת קמה בארבע וחצי בבוקר כדי לרכב בכבישים פנויים מרכבים אחרים, ספרי להם שזה כאילו שבמקום שהם יהיו תקועים באיילון בגז /ברקס במשך כל הדרך שלהם לעבודה, הם היו יכולים לנסוע בכל המהירות שהמכונית שלהם יודעת לייצר.
ג. העמידי פנים כאילו מה שקורה להם או מה שמעסיק אותם מעניין אותך. את יכולה בזמן הזה לחלום על הרכיבה שהייתה לך או זאת שתהיה לך.
ד. הם כמובן ידברו איתך על הסמים המציפים את הספורט שאת אוהבת. אל תתווכחי, הסכימי מראש לעמדה שלהם, אימרי ש"סמים זה דבר רע. נקודה".
ה. לעולם אל תגלי כמה עלו האופניים שלך. לכל היותר אמרי שהם עלו 499.99 $ זהו, גג.
עכשיו כשמכרתי את עצמי ממש בזול, אני יכולה לגלות לכם שהחורף התחיל כאן סופסופ. מצד אחד זה עלול להיות באסה, זה הרי לא נגמר בגשם שיורד כאן ביומיים האחרונים, הרי אחר כך יבואו הרוחות המקוללות הנושבות ימינה ושמאלה צפונה ודרומה לפי הרחובות. אלה יביאו איתן קור, ואולי אפילו שלג ביום מן הימים. המקומיים יודעים זאת ולכן הם אומרים תמיד במהלך חודשי הסתיו כשהשמש זורחת enjoy it while it lasts. ימים אלה ישבשו את רוטינות הרכיבה שלי, יהפכו אותי לאישה עטופה בגופיות נגד רוח, בחולצות טרמיות, ובמעילים אטומים שבתוכם מתבשלת זיעת גב המצננת את העצמות עד תוך תוכי השלד. מצד שני בתור בחורה, ובתור בחורה מן המזרח התיכון יש בכך כמה יתרונות. המזוודות שהבאתי לכאן היו ברובן מלאות בבגדי חורף (ישראלים אומנם). הנחתי שתוך שבועיים מאוגוסט יהיה קריר, ואוכל ללבוש חולצה וז'קט ואולי אפילו וסט מתחת לז'קט. בתוך השקית השחורה היפה של רוני בר יש לי כמה סוודרים חמודים (אף אחד מהם לא מצמר כי אני לא מאמינה בחומר הזה שבסוף תמיד הוא מגרד) שלא מצליח להם לראות אור יום בארץ. הבאתי שלושה זוגות מגפיים (וגם קניתי כאן זוג אחד שעשוי לדעתי מנייר זכוכית כי הוא עלה 18 $ אחרי ההנחה לזוג שני שלליב ואני קיבלנו) ורציתי כבר לפסוע בהם. קרירות מאפשרת "להתלבש טוב" ואיפה אוכל להתלבש טוב אם לא בניו יורק? וככה כל ערב ברגשות מעורבים אני פותחת את אתר מזג האוויר שלי ומתבוננת בכל מה שצפוי לנו. לי לאופניים ולבגדים. לרוץ זאת לא בעיה גדולה, אפשר לתפוס חור בעננים ואפשר גם לרוץ בגשם, זה כיף. העיקר לא להגיע להשפלה של חדר כושר. אני יודעת שהסיכון הזה ממשי ויתכן שאצטרך ולו לחודש או חודש וחצי לשלם כסף אמיתי כדי לרוץ על מכונה ולראות טלויזיה מול הפרצוף, אבל אני דוחה את הקץ. היום ראיתי על רחוב מאה עשרים וחמש בלב הארלם חדר כושר כזה וחשבתי שאם, אז שם ולא בקולומביה עם כל הילדים הפראפים. אבל דיה לצרה..
לפני שירדתי להארלם כדי לתפוס רכבת לעיר, הספקתי לתפור 25 מיל בפארק, רבע century . לא היה קר. העננים יצרו כיסוי אידאלי, והאוויר היה נעים. גופיה וחולצה קצרה בתוספת שרוולים שחורים עשו את העבודה. המכנסיים עדיין קצרים. בפארק נדהמתי לגלות שהמקומיים השתפנו. לא רצו לקחת סיכון. היינו אולי שישה על הסט ועוד כמה חובבים וקומיוטרים שחתכו פינות דרך הפארק. לעומתנו אנשי שבט הריצה לא נבהלו והתייצבו ערומים כהרגלם לעבודת השם. ניסתי לחפש לעצמי חברים למשחק ולא מצאתי. החלטתי שלהתעמת עם גברים שיש להם גרבי טניס אולד סקול לבנות בתפירת פטנט גסה המשמשות גם כסוג של מחממי רגליים רפויים זאת לא חוכמה. אלה גם לובשים לא פעם מכנסי ברמודה מתנפנפים וחולצות טריקו. יש לי גבולות. כשאני עוברת אותם מבחינתי כאילו עברתי הולך רגל. היחיד שעשה קולות של פרטנר רכב על אופני נג"ש Curu שנדמה כאילו זה עתה קנה אותם. הוא נשפך בגבעה הקטנה הראשונה ומאז לא נודעו עקבותיו. רכבתי לי בשקט. ארבעה סיבובים, שעה ושמונה עשרה פלוס מינוס הזמן הרגיל
התלבשתי יפה וירדתי לצ'לסי. חצאית שחורה שקניתי באנגליה, חולצה שחורה שקניתי כאן, חגורה שחורה שקניתי בהארווד לפני שנה, נעליים שחורות שקניתי בפינלנד לפני שנה וקצת וז'קט ג'ינס ממסע הקניות ההיסטרי ב Woodberry common . רות קלדרון ועופרי כנעני, מעריכות את ההשקעה. אנחנו מתחבקות בגלריה Andrea Meislin קומה שתיים בסוף מסדרון ארוך ארוך מלא בגלריות. עופרי מציגה ציורי דיו וקופסת אור אחת. עבודות יפות ומטרידות. מעין סרט חתוך לסטילס שרצים לאורך הקירות ומספרים סיפור. הגיבורים נראים כמי שנלקחו מקומיקס מותחני אך ממוקמים בסצנת האמנות (אספן, מבקרת וכד) הרקע שאול מצילומים של בניינים באתרי אסון (ביירות הגדה וכד') והאייקונים הקישוטיים הם מזרח תיכוניים , דקלים, אורחות גמלים וכאלה. רוב הציורים הם בשחור לבן ואדום, בארבעה מוחלף האדום בירוק. עופרי מכרה לא מעט מהם. אנחנו לבד בגלריה, בחוץ יורד הגשם שריחם עלי בפארק. הבטיחו באתר מזג האוויר ומקיימים. עוברים עם עופרי על העבודות ומתעכבים ליד כמה, דיבור טוב. רות'קה עוד הלומת ג'ט לג. היא לימדה אתמול וצריכה ללמד גם הערב. צריך קפה. עופרי יודעת על מקום אחד שעושה קפה "כמעט כמו בתל אביב" . איך בכל העיר המדהימה הזו שמוכרת הכל מכל, לכל, אין קפה כזה בכל פינה? איך כל אחת מאיתנו משקיעה מאמצים מסודרים למצוא לעצמה מקום מסוים שהוא כמעט נכון. לקחנו מונית. בין השמינית לשביעית על רחוב עשרים. קפה בסדר, מציירים בקצף כמו בסי קפה, אבל יש להם עדיין לאן לשאוף. משם אני יורדת לMeat district לקחת את המשקפיים שלי. הסינגפורי הגיי מקבל אותי בקריאות שמחה אסייתיות, ורץ לשלוף את הקופסא. בטקסיות (ששילמתי כל גרוש עליה) אני מתבקשת לשבת, עונדים על אפי את המשקפיים, ומניחים בחיקי טקסט מנויילן כמו ברכון המחזיק אותיות במגוון גדלים כדי לבדוק את העדשות. אני מהנהנת והם במתח. So? הוא נשבר, How are they? They look so nice on you, your students are going to compliment you, everyone will compliment you , אני מתבוננת באותיות מרימה ראש כדי להביט במרחק, ומודה שעדשות ה צייזס הינן באיכות גבוהה מאלה שהורגלתי אליהן. אולי בכל אופן מקבלים לפעמים תמורה עבור האגרה. Wear them now הוא מתחנן ואני מכניסה את הזוג החום שלי לקופסא ומרכיבה את החדשות. אכן הצבעים העזים מאירים את פני ועושים להם טוב. הגשם ממשיך לרדת, נשפך ברחוב האבנים הישנות במקום הדם שהיה נשפך שם מן הבהמות השחוטות. סטלה מקארתי, פורלה, מ.ג'ייקובס ועוד מעצבי על, מלווים אותי בדרך לתחנת הרכבת. עכשיו אני כבר רטובה מאד. נעלי הזמש מפינלנד מתפללות לשמש או שלג רק לא המים האלה שתוך דקות הרסו את המרקם שלהן. החצאית שהיתה מנוקדות בטיפות מים עשויה עכשיו כתמים כתמים כהים ודביקים, המטריה הקטנה שעלתה לי שמונה דולר (כולל אחריות לכל החיים) מכסה בדיוק את הראש שלי ואת המשקפיים.
זה לא זמן להסתובב ברחובות, רק הדרך מהתחנה על מאה עשרים וחמש הביתה היא סוג של גיבושון. בזמן שהייתי בחלק הדרומי של האי, התמלאו הוודאיות בשולי הכבישים ועלי הסתיו צפים עליהם כרפסודות. חציית הכביש הופכת למשימה לא פשוטה הדורשת גמישות (פיסוק גדול) וכוח ניתור. כל זה תוך התבוננות זהירה מן המקובל ימינה ושמאלה כי המכוניות שהן כידוע האומללות של הדרכים בעיר, הופכות עתה לנשקים קטלניים המעיפים זרנוקים על העוברים והשבים. השחורים של הארלם מאלתרים. ראשיהם מכוסים בשקיות ניילון, או מוסתרים בתיקי פוליאסטר המונפים מן הכתף אל קידמת הראש, חלק פוסעים באדישות של כוס אממו, מה זה כבר ישנה. עוד מאמץ קטן ואני בבית. יש אורז במקרר וחומרים לסלט, אפילו שתים שלוש בירות. צריך לחדש את מלאי היין אבל לא היום, זה רחוק מדי. שלושה ארבעה נהרות מכאן.
9. מאה על פלטה
14.10.07
כמו באחוזה אנגלית גדולה שלא ניתן לחמם את חדריה הרחבים, כך אני מסתובבת בדירתי הצנומה. בין לבין. הקיץ כבר הלך לו וההסקה טרם הופעלה. קר כאן רצח. לובשת מכנסי פיז'מה פלנאל בפסים ירוק לבן, חולצת פרחים ורוד שחור, סוודר דיזל גולף ועליו פשמינה אדומה. פח אשפה של מלבושים שאמורים לחמם אותי והאף מטפטף, לא קריטי אבל דולף. מביטה כמו תמיד דרך החלון לראות מה לובשים האנשים בחוץ. אתר מזג האוויר והיד שאני שולחת אל מעבר לחלון לא יכולים לתת תמונה מדויקת יותר מאלה הפוסעים בצומת של אמשטרדם ומאה עשרים. לידי לוח השנה שקיבלתי בJTS. כשר לחלוטין ומסמן מועדים יהודים וגויים כאחד. חודש אוקטובר נראה מרוח מאד . 6 הרצאות שסימנתי לשמוע (שתים מאחורי), שתי ארוחות ערב, שני בלט, אחד מיוזיקל, ארבע פגישות בעניין Art , סופשבוע שאימא פרידמן מתארחת כאן, הרצאה שאני צריכה לתת לחברי הסגל ב JTS, הרצאה שאני נותנת עם רות לאנשי עלמא ניו יורק, שלא לדבר על הרצאה של רוכבת אופניים מטורפת שהפסדתי אתמול בגלל ענייניים תרבותיים יותר שעוד אגיע אליהם. אני מתחילה להדאיג את עצמי ועוד לא דיברתי על הוראה רגילה ועל הדרכה לשימוש בהוראה מקוונת שדחיתי עד עכשיו, אלא שהספרנית רודפת אחרי והיא מהסוג שמפחיד אותי. על נובמבר אני לא רוצה לדבר בכלל, מזל שיאיר מגיע וניסע מפה קצת, כי אני מתחילה לאבד את פוזיציית האורחת החמקנית. עד עתה אמרתי למזמיני שבת ש my children are here עכשיו אני לא יכולה להימלט יותר . הנטייה האמריקאית לקבוע עימך דברים לעוד שניים שלושה חודשים נותנת את אותותיה, ואפילו אני מצאתי עצמי אתמול כותבת למישהו שאני כן רוצה לפגוש, שיש לי רק יום שישי אחד פנוי בשישה עשר לנובמבר – חולני לא?
ברור שלפחות על אחד מימי סופהשבוע אני שומרת בקנאות עד שיבוא השלג. ביום שבת האחרון הוא אמנם לא הגיע, אבל אתר המעלות אמר לי שבבוקר it will feel like 6 . לאחר התלבטות לא ארוכה הלכתי על הגופייה הטרמית שיש לה חזית נגד רוח (אף פעם לא מצטערים שלובשים אותה) מכנסי שלושת רבעי וחולצה ארוכה. בכיס החולצה דחפתי לצד הג'לים והבר גם חולצה קצרה למקרה שהשש עשרה מעלות של אמצע היום יהיו חמות. החולצה הזו גרה לה לאורך מאה מייל בדיוק במקום שבו הונחה. חם לא היה. היה בהיר וקר.
זאת היתה רכיבת מאה המייל הקלה ביותר שידעתי עד היום. מאה שישים וחמישה קילומטרים בשש שעות ושש עשרה דקות. סופסופ הבנתי את הבחורים מהטור, ישבתי גם אני לאורך שישים המייל הראשונים בתוך פלטון או מעין פלטון(שני טורים מקבילים בערך) . לא הייתה רוח, והמסלול היה כמעט שטוח. No sweat עד לחניית הצהריים. ברור שהרגליים היו צריכות להסתובב, וברור שבארבעים שבאו לאחר מכן, הן זכרו את מה שקרה להן לפני כן, אבל באמת, כשאני נזכרת ברכיבת הסנצ'רי הראשונה שלי בפילדלפיה בדיוק לפני ארבע שנים – אין דמיון. נכון גם אני לא אותה אני, הספידומטר שלי צבר משהו מאז, ועדיין. לפיכך אכלתי רק שני סנדוויצים, חצי בננה, ושתי עוגיות גדולות בחניית הצהריים. שתיתי מים וגאטורייד, מילאתי את הבקבוקים בשני הנוזלים, והשארתי את הבקבוקים שם (זה כמובן נודע לי כעשרה קילומטר אחרי שעזבנו את החניה). עד כאן רוב הנהיגה על פלטה, באמת. אפילו העליות הקצרות והרעות שגרות כאן בשפע, ניתנו לניהול דרך הפלטה, פעם אחת כמובן, כשרציתי לרדת ממנה לקטנה במצב הזה, נפלה לי השרשרת – אבל מה חדש בזה? ידיים שחורות לי ולאביר שעצר לעזור לי, ויאללה לתפוס את הדבוקה. אגב כשתקלה כזו קוראת, השאגה היא mechanical! , זה חלק מלקסיקון שאני נמנעת מלהשתמש בו אבל הוא נפוץ ביותר. מכונית מלפנים car up! אחת מאחור – נכון – car back! אם חוצים רמזור בשיירה ארוכה האחרון צריך להודיע all on כלומר כולם חצו וכד'.
כדאי גם לציין בתוך השמחה, שבאחת העצירות (רמזורים, שלטי עצור ועד כהנה וכהנה מחסומים שהינם מרכיב קבוע ברכיבות כאן), בחורה אחת צעירה למדי, בחרה לפגוע בגלגל שלי מאחור. אני הרגשתי נגיעה קלה (כנראה משהו דומה למה שחלוץ תיאר עם שחרור הפצצות מהאווירון) והיא לעומת זאת השתטחה על האספלט. איש לא ידע מה בדיוק קרה, ואני נתתי פרצוף של "נישט ויסענדיק", לא רציתי להידחף בין כל האחראים שביקשו ממנה להראות סימני חיים, בעיקר משום שהיא לא רצתה לנדב כאלה. אחרי כשלושים שניות או משהו היא הסתובבה, חייכה, קמה, וסירבה לעלות לניידת שכבר הגיעה לאסוף אותה. בהפסקת הרבע התוודיתי לפניה על המפגש בינינו והחמאתי לה על רוחה הטובה שגרמה לה לדבוק במטרה. "אין מצב" אמרה בתרגום לאנגלית "עדיף לי לחטוף אירוע מוחי על הכביש מאשר לחזור בניידת הביתה". בהפסקת החצי נודע לי שכנראה היה לה משהו דומה לזה (כלומר היא נפלה שוב) והפעם נאלצה להפסיק. עד עתה לא הגיעו בקשות למתן עדות או משהו.
בחניון החצי פגשתי גם את מובילות הרכיבה השנייה שלי עם הקלאב, הן בחרו לעשות את המאה המטרית. ג'ין אמרה לי: Sorry I did not get back to you, I meant to write you shana tova בלה, בלה , בלה, רגיל. אני הודיתי לה לאחר הרכיבה ההיא על ההובלה, והתנצלתי שחתכתי מהן וברחתי, היא כנראה, למרות החיוך והאיחולים, לא ממש מתה על זה. אבל ברוח ספורטיבית, אמרה לי you are strong, you should ride with Ellen she is leading a great ride next Saturday . אלן עצמה קטנה ורזה כמו חצי עיפרון, תיארה לי את הצפוי בעוד שבוע. נשמע טוב, אבל שוב חוזרים ברכבת ומגיעים בלילה. לא שיש לי משהו דחוף לעשות, אבל קשה לי עם פרוצדורות. בכל אופן אתמול בעיר, קניתי לי מגני קליטים מפלסטיק כדי להלך בנעליים מבלי להזיק להם, ואשקול רכישת פס עליה לרכבת עבור האופניים.
אחרי החצי הקבוצה התמוססה. המוליך ברוח דמוקרטית אמר go ahead I will wait a little longer for the other guys to arrive , השרירים שלנו התחילו להתקרר ורצינו להתחפף. יצאנו חמישה, עורך דין גבוה ורחב שנעים מאד לשבת מאחוריו אם הוא לא בורח לך, שני דוברי אנגלית במבטא אנגלי, ועוד צעיר אחד לא ברור – שלושתם לא ממש מתנדבים למשוך. עכשיו אנחנו גם בעניין של ניווט לפי ה Q sheet, לצד איתור החיצים התלויים בשולי הדרך בסגנון "לחתונה של דני ונורית" שלושה חודשים אחרי החתונה. אני מודיעה על עסקה – מוכנה למשוך אם מישהו מאחורי צועק לי ימינה ושמאלה – יש קונים. וככה אנחנו מתנהלים בדרך הביתה (וכידוע ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה – וגם הרוח חזקה יותר) בקטע אחד שבו לא ברור אם אנחנו פישלנו (כלומר אנדי העורך דין המנווט) או שהמארגנים לא היו מודעים לעבודות בכביש, אנחנו סוחבים את האופניים מעל אספלט חדש שיענג את הרוכבים בעוד כשבוע אבל כרגע הוא דביק וחלקי. אני עובדת קשה. או שאנדי מושך ולא שם לב ובורח, וכשהוא מגלה את זה, אני כבר עשר דקות מוליכה שלושה בחורים, או שהוא צריך לנוח ואז אני שוב מושכת. האנגלי הבוגר, מתנדב מדי פעם באצילות ומחזיק עשר דקות עד לאיזה עליה. אבל אין מה להגיד – גם הוא וגם הגבוה נתנו לי מים, כנראה שהחליטו שצריך להחזיק אותי בחיים. על עצירת השלושת רבעי אנחנו מוותרים וכנראה שגם על שני רוכבים מתוך החמישה שפתאום במבט לאחור לא נראו יותר. כללית אני מרגישה מצוין. כשמגיעים ל 9 W שלי , אני כבר חשה בבית ואני עדיין על פלאטה רוב הזמן. דוהרים בעשרים עד עשרים וארבעה מייל לשעה, כולם רוצים להגיע. אין דיבורים. שמאלה מהכביש הראשי כשרואים את המסעדה המרובעת מימין, ישר עד לגשר, חליפה מהירה על העומדים לחצות ושאר מתמהמהים והיידה. גלישה מעגלית מהגשר, רגל אחת בהיכון, ואנחנו בארץ מנהטן המבוטחת. מכאן זה רק עניין של דקות. במאה שבעים ומשהו ליד בית החולים ואשינגטון, האנגלי צועק bummer I have a flat . אנדי כמובן לא שומע, הוא טס ראשון ונעלם, אני ששונאת לעצור, מגלה מרגוע עצום , נעמדת לידו, ואומרת its actually the end, good place of all spots to have it if you have to have it, no sweat עוזרת לו עד כמה שניתן וצופה בראשוני המסיימים חולפים על פנינו, מציעים עזרה, או צוחקים על המיקום המטופש, עד שמגיעים שני הבחורים האבודים מפלטון החמישיה שלנו. We missed a whole page הם אומרים, לקחו פניה מוטעית וקיצרו את דרכם בעמוד. No worry there is no test at the end, you passed anyhow אני תורמת. פיטר (אחרי שבעים מייל בערך עשינו הכרות בינינו) מסיים את המלאכה ואנחנו מתגלגלים הביתה, זה הזמן לספר שהוא עומד להינשא בשנית (זה קצת מצחיק אותו) והם עומדים לתור את העולם ולעצור בישראל (המיועדת יהודיה כמובן, סופרת וצלמת, הוא אומן יליד 1950 ותודה לגוגל, ויש לו גלריה לעיצוב בווילג') וכן נחליף מיילים והכל ו גם it was very sweet of you to stop , אתה לא מכיר אותי חמודי אם לא היה בא לי, הייתי אומרת לך להתראות בפיצות שהובטחו בסוף, ואתה בטח היית אומר אין בעיה נתראה שם ולא היינו מתראים ולא קרה כלום. פיצות לא היו, הקפה היה קר, היו מלא פאי'ס ודונאטס ואחרי אחת כזאת יש גבול, וגם הבית שלי מטר משם. את חולצת הטריקו המכוערת של הרכיבה השארתי שם, החזרתי את הבקבוקים לאנדי ולפיטר (שהמיודעת הכינה לו בבית מאסאג'יסט) ולקחתי בקבוק מתוך שקית ההפתעות שחולקה למסיימים. אנדי אמר בענווה ש " הוא לא רוכב הרבה עם הקלאב" כי most weekends we are not in the city, so I ride near our home up state , פיטר מהנהן בהבנה והשתתפות. לרוב האנשים מן המעמד הזה יש בתים כאלה המאפשרים להם להמשיך את המסורת של הניו יורקרים העוזבים את האורבניות השבועית, לחיי קאונטרי בסופי השבוע. כך הם יכולים לגוון את המלתחות שלהם, להכביר קניות עיצוב וריהוט לבית הזה ולבית הזה, לא לזכור לעולם איפה הסכין הטוב של הלחם כאן או כאן, לעשות חברים של שם (שהם בדרך כלל מאותו המעגל של כאן) ובקיצור אין חדש תחת השמש. הדינמיקה שמתארת עידית וורטון בספרה הנפלא "עידן התמימות" ממשיכה גם עתה, אלא שהתרחבה למעגלים חברתיים גדולים יותר מאלה של רוקפלר וון דר בילד. אין דבר, אני ארכב לפעמים עם היהודים המסכנים שאין להם בתים מחוץ לעיר ונאלצים לתפור את ה 9W .
בערב רות קלדרון באה, ואנחנו יוצאות לאכול ב Max Soha ליד הבית. איטליה ברחוב אמשטרדם. רעש,חיים צעירים, מלצרים דוברי איטלקית, שולחנות צפופים עם זרים שמסתכלים לך בצלחת, והאוכל – יופי של אוכל! אנחנו שותות לחיי המזל שמאפשר לנו את המצב הזה וקובעות להסתובב קצת בעיר למחרת ואחר כך לצאת לסיור אנתרופולוגי בברוקלין עם עופרי. נעים לי, הגוף בכלל לא כואב ואפילו לא עייף במיוחד. על ברוקלין לא אספר לכם, דמיינו את שינקין בשנות השמונים דקה לפני שבאו החנויות היקרות ואורנה ואלה – ככה זה. גם ב Bedford Ave כבר רואים את כל הסימנים שהכסף והמסחור מגיעים, אבל בינתיים העובדה שכאילו חתכו את מאנהטן בסכין והשאירו רק שלוש קומות והרבה חניה, עושים מקום בלב.
10. צימוקים בשוקולד – רביעי, חמישי, שישי ואף מילה (כמעט) על אופניים
יום רביעי ה 17.10
אני הולכת ללמד לבושה יפה. נועלת את נעלי הלק המדהימות שקניתי בהארלם ב 19.99 שבאו עם זוג שני בחצי מחיר מה שעשה אותם בעצם מציאה אמיתית ב 15 דולר. נוחות מאד, הגיעו ל payless shoes הישר מAmerican Eagle , עושות קליק קטן בשל העקבון הנמוך מאד שלהם, סאונד של כמעט גברת. השיעור על אימהות מתפתח יפה, אנחנו קוראות את סביון ליברכט ועוסקות בפרידה של אם מבתה. אחרי שקראנו תיאוריות רבות של פרידת האם מבנה, ולפני שנקרא את אורלי קסטל בלום על כך, אנחנו עושות את הסיבוב לכיוון פרימת הנשים. אני קוראת להם בקול עמוד או שנים ומנסה לעודד אותן לדבר על המוסיקה של המילים, על הטקטיקה הידועה שבה מציפים כותבים את ירושלים הספרדית, סמטאותיה, הריחות שלה, והאלאלופים שלה אל תוך הלב הישראלי ובעיקר אל תוך הלב האשכנזי. כולן נמסות, אני נותנת להן להנות מהטקסט ראשית כי ניתן ליהנות ממנו, שנית כי פתחתי את השיעור בביקורת על ההרצאה של חנן חבר על אסתר ראב, בה שכח אותה לגמרי וזכר רק את האג'נדה הפוליטית שלו. כמה עצוב. אבל אל דאגה בשבוע הבא אחרבן להן את הטקסט המתוק הזה, לא ממש, אבל ככה קצת, בשוליים. לשיעור הזה הביאה פיליס טובין - אישה חרדית כמעט, פסיכיאטרית במקצועה הלומדת תורה לשמה, את חברתה אלישבע. שתיהן עטויות פאות, ודוברות עברית על בוריה, יצורים שיש רק באמריקה ואולי קצת ביבוא דליל גם בירושלים. הכיתה הזאת הפכה למועדון חברה מביאה חברה, השמועה אומרת כנראה שקוראים ספרות עברית, בעברית מתובלת בתיאוריות פמיניסטיות. יעל פוחדת מהיום שבו נתחיל לקרוא את קסטל בלום, היא זוכרת את הפעם בה ניסתה לעשות זאת ונאלצה להניח את הספר מידה בשל הבעתה. קארה מחכה כבר לקסטל בלום. בחמש וחמישה אני מתנצלת (התחלנו יותר מוקדם) ועפה מהכיתה (בדרך כלל הן נשארות לא מעט "אחרי הצלצול"). יורדת למאה עשרים וחמש בגליצ' ועולה במדרגות הנעות הכי מלוכלכות שראיתי עד עתה בסאבווי. אני, שמוכנה לאכול דבר טעים שנפל לי מהיד למדרכה ברחוב אלנבי ביום חם , נמנעת מלהשעין את ידי על המעקה הנע. עולה על רכבת 1 מחליפה ברחוב 96 לאקספרס ודוהרת למטה לרחוב 14. הולכת מהר ומגלה שיש לי עוד עשרים דקות. סניף Cosi עושה לי זכרונות מפילדלפיה ואני נכנסת לקחת קפה. קפה סביר במחיר הגון. אני רושמת לעצמי שוב שאני חייבת, אבל ממש חייבת לחזור ולטעום את ה Signature Salad. נכנסת ל New School להרצאה של אפאדוראי. החדר שהיה מסודר בפעם הקודמת (דנה ושאול אתם זוכרים?) באליפסה סביב שולחן, מסודר שורות שורות – מצפים לפיצוץ והפיצוץ מגיע. אני הספקתי לשבת לי על כיסא יפה לא רחוק מדי ולא קרוב מדי. עד שההרצאה מתחילה, מקיימים אנשי הסגל של בית הספר, טיקסי חיבוקים, נשיקות, אהלן אהלן וכאלה. רות קלדרון שאלה אותי בבוקר אם אני מכירה מי מהם. מכירה מהכתובים עניתי, אבל לא אישית ולא עשיתי כל ניסיונות התיידדות. למדתי שעבור האמריקאים את לא ממש חשובה. אין לך כל מעמד שיכול לשרת אותם, לבוא לישראל הם לא ממש רוצים (מה שפעם עוד קרה) יהודים יש כאן כמו זבל, ותחום המחקר שלי ממש לא סקסי. בכלל הם עסוקים ביצירת שפות ותבניות חסרות תובנות ותוכן, כדי שהעולם סביב יוכל למלא אותם בתכנים הלוקאלים שלו. הם נותנים את התחביר והעולם את המילים, וכך כולם שרים את אותה המנגינה. את האימפריאליזם הזה לעומת האחר, של ג'. בוש הם לא מבקרים. האמת, הם יודעים תחביר מצוין, בלהתנסח הם גאונים, מחשבה מקורית או הליכה כנגד האופנה, הם לא בדיוק דבר שבנמצא. מן משטר דעות שטוח למדי. אבל לא כך אפדוראי, אולי בגלל שהוא הודי. היום הוא משמש במשרה בניו סקול של "תכנון עולמי" או משהו, ויש לו עניין עם חייהם של בני אדם מעבר לתחביר. נותן הרצאה על The future in Anthropology, מדבר בעצם על כך שהאנתרופולוגיה לא התעסקה בכך הרבה, שמטיפי הדת, ועושי העסקים נוכחים בשדה זה הרבה יותר. הוא דיבר על כלכלה או אתיקה של אפשרויות(possibilities ) מול זו של היתכנויות(propabilities) . הראשונה מעודדת עשייה, מייצרת תקווה, חלום שאיפות וכד', ואילו השנייה מציפה במספרים, מגבילה, מדכאה ועושה כסף מאסונות (אדם וטבע – הולך חזק עכשיו בחיבור בין עיראק לסופה קאתרינה שהיא אסון טוב לאליטה כי היא פגעה במסכנים ) . בעוד שבועיים יספר על המעורבות שלו בארגון למציאת דיור במומבי למאות אלפי חסרי הבית. אפאדוראי – גם אם תקין פוליטית הוא אדם לא ציני, לא מתיפיף, סקולר גדול ומתנסח באופן שניתן להבין אותו. ברור לי שאבוא לשמוע את חלק ב' בעיקר משום שהוא נופל בהלואין, ובשדרה ליד עובר מצעד הווילג'. בהרצאה אני פוגשת את מירב אהרון שבאה עם בעלה לפוסט דוק לשניהם עם שני ילדים. אנחנו יוצאות ביחד ואני מובילה אותה בנחישות ל Cosi . מדברות סוציולוגיה ואוכלות סלט. אני חוזרת סופופ לsignature ומגלה שהוורסיה שאני עושה בבית מזיכרון (כמו מפת ארץ ישראל שצייר ציבי גבע) היא טעימה יותר. הנה השתחררתי ממשהו.
יום חמישי
תובנות הסנטראל פארק לי אמורות לעמוד היום במבחן זוטא. רות ביקשה ממני להצטרף אליה לשיעור עבור חברי הבורד של עלמא ניו יורק ועוד מצטרפים. השיעור אמור להיערך בבניין של סקירבל, יהודים עשירים בעלי ויקטוריה סיקרט ובגדי Express העושים למען קהילתם, הרבה ובגדול. החלטנו ללמד על גן עדן וסנטראל פארק. לא התכוננו הרבה, עברנו ביחד על פרקים ב,ג בבראשית ורות קיבלה טקסט קלאסי על בניית הפארק במחצית המאה התשעה עשרה. כיוון שהמשרדים של הקרן מצויים במאדיסון, החלטתי שהגיע היום לבקר בבארני'ס. כלבו קטן יחסית המחזיק את המיטב, מקדש של ה upper east side . אנשים שהולכים למייסיס ואפילו לבלומינגדיילס, לא תמיד יכנסו לשם. רציתי לראות את הבגדים של המעצבת שענת רקוץ עובדת עבורה ואת הנעליים שלה. חשבתי שמכנסי הרוק של שיין ממתחם הרכבת, והתיק של דניאלה להבי שזוכה כאן למחמאות גדולות ישמשו לי כרטיס כניסה סביר. אמנם אלטרנטיבי, יענו לא גוצ'י/ פראדה ושאר מרעין בישין אבל בכל זאת סטייל. מייד כשהדלת המסתובבת שיחררה אותי בתוך המתחם הרגשתי את הפוליטיקה של אבא שלי בגרון. לא יודעת את הכימיה של זה, אבל זה תמיד קורה. אני נהיית עוינת. אנשים ששמים את הכסף על הפרצוף שלהם ועושים כאילו לא קרה כלום, מעוררים בי התנגדות עמוקה. תנו לי דונלד טראמפ, או פרחה אחרת, אין לי בעיה, אבל הנינוחים והנינוחות שביניהם מביאים לי את הסעיף. אז קודם כל עליתי לקומות הבגדים, קומה אחר קומה, מוזיאון של כל מעצבי העילית. יש מה לראות, מעט מכל דבר, אבל מעט מבורר היטב. איש מבין המוכרים לא חושב אפילו לפנות אלי, משהו על הפרצוף שלי משדר להם שאני בסיור לימודי. נשים מודדות בניחותא מעילי פרווה , מול המראה החיצונית, מהר ככה, בלי להוריד בגדים (אולי יפלו על מציאה), אחרות מקבלות חדרי מדידה והומו אישי שמשרת אותן בשקט ובצייתנות. אומר להם כמה הן stunning והן חייבות להאמין, כי זה לא אישה שאמרה את זה. הבגדים של אן דמולמייסטר, הבוסית של ענת, מעטים מאד, פזורים במרווחים בפינה שלה. חוץ מחצאית צמר חמודה שום דבר לא מעורר תשומת לב, בפאריס ראיתי קולקציה יותר יפה שלה. בקומת הנעליים החגיגה בעיצומה. למי שאינו יודע אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת המגפיים. זה הזמן לרכוש אותן והן מוצעות במגווני מגוונים. ספות רכות נטועות במרחב הקומה, ורודות וסגולות בסגנון קלאסי (במובן האמריקאי של המילה קלאסי), על כל אחת מהן יושבת אישה אחת או שתיים, לפעמים הן באות בחבורות , אמא/בת /אחות /חברה וכד'. ההומו האישי מתרוצץ עם קופסאות ענקיות (מגפיים כבר אמרתי?) ומוסיף אותן לבנייני הקלפים שכבר נכונו לצד הספה. המקום נראה כמו אחרי אסון של קרטונים ובריחה של הצבא המצרי בששת הימים. עשרות זוגות שטרם הוחלט על גורלן, וכאלה שעוד לא הצליחו להחזיר אותן למקום פזורים בשטח. כל אישה מנסה לפחות חמישה שישה זוגות בקטנה, ויש כאלה שנצטברו לצידן כחמש עשרה קופסאות. ההומואים שקטים, לא מאבדים את שלוותם, הולכים ובאים, חצי מספר יותר, חצי מספר פחות, חום, שחור, עקב כזה או אולי יותר גבוה. אני מסתכלת על הנעליים של דמולמייסטר – שואה. מגפי עקב על עקב ענק, הנראות כמו נעלי ד"ר מרטנס שעשו להם ורסיה פנקיסטית פרחית. מה הולך פה? איפה המגפיים הקלאסיות שלה? נמכרו כולן? כנראה.
יום לאחר מכן תאמר לי קארן רבינו (אחרי שאני מתארת לה את שואת הנעליים) שאנחנו חייבות לאכול לאנץ' בבארניס, שזאת ההצגה הטובה בעיר. נלך.
עכשיו צריך ללכת לעשות תרבות. בחדר הישיבות של סקירבול התאספו כחמישה עשר איש, חשובים בכלל וחשובים לרות בעיקר. מושכי חוטי תרבות וחינוך יהודי, מעורבים בעלמא ניו יורק, תומכים בעלמא ישראל. לא כדאי לעשות טעויות, ואני כנראה עשיתי כמה. קיבלו אותנו יפה, הכינו שתייה, קערות של M&M, וצימוקים בשוקולד לצד בייגאלעך. תקרובת מוזרה משהו. רות פתחה בקריאה מוארת של בריאת גן העדן והנחת האדם בתוכו, ואני ניסיתי לסוב סביב שאלת אי היכולת של הבריאה להסתפק באחד מורכב ובצורך המיידי לפרק כל מורכבות למערכים בינאריים של דבר והיפוכו. שמים וארץ, איש ואישה, יום ולילה וכד'. אחרי שדיברנו על כך שהגן נברא עבור האדם, כלומר שה"טבע" הוא עבור "התרבות" (בניגוד למה שאנחנו בדרך כלל מניחים) עברתי לדבר על סנטרל פארק, על הגן הכי עירוני, על העירוניים שיוצאים אליו , על ההבדלים בינו לבין פארקים אחרים בעיר (למשל riverside park) . כשביקשתי מן האנשים to share with us their New Yorkers view and understandings of it היה שקט. הישראלים (רובי, עופרי, רן )חפצו יותר לדבר מן המקומיים. כשהמקומיים דיברו הובעה אצל רובם (לא כולם) אי נחת. משהו בחזות החיצונית של אמריקה, של הדמוקרטיה והיעדר ההבדלים בין בני אדם, הופר. דיברתי על מה שאין מדברים עליו, ובמקום שאין בו רפלקטיביות וביקורתיות זה לא עבר. הרמת הרעלה מעל פני הדברים, נתפסת כנימוסים רעים, כסוג של גסות רוח, דברים שאין אומרים בציבור. כמו הציפצוף המופיע על ה fuck and shit בתוכניות טלוויזיה. זה ישנו ויודעים שזה שם, אבל לא משמיעים את זה בפומבי. לא אומרים שאין כמעט שחורים בפארק, ולא אומרים שאלה שרוכבים בסנטרל פארק הם בעלי האופניים המצוינות, לעומת השלאפרים של ריוורסייד, ולא עושים חוייזק מהאנשים עם כובעי הסאפרי שמדריכים שם, ובטח לא מדברים על הצורך הבסיסי בכינון עירוניות שבאה מול בתי סופהשבוע. לא מצטטים באוזניהם את מה ששמעתי באחד הבקרים ממרתה סטיוארט, שאמרה על סט כלים מסוים ש" "זה יכול להתאים גם city apartment שלכם וגם לweekend house שלכם. לא מביאים את מרתה סטיוארט בתור נציגת הקהל היושב בחדר. זה עלול להעלות מחשבה רעה בלב המאזינים כמו איך למשל מתכוננת העירוניות של מי שאין להם בתי סופשבוע? איך הם מרגישים את ה seasons (את זה לא שאלתי אל תדאגו) וככה באו שתיקות או מחאות רפות בסגנון I do not see it this way, I go every week to see how the magnolia trees are changing in the park, I live 2 blocks away כך למשל אומרת לי אחרי השיעור גברת מן ה upper east side ואני מביעה באוזניה את הערכתי העמוקה לדאגה שלה לעצי המגנוליה ולכך שהיא בהחלט רואה בהם חלק מן הנוף שלה ממש. התמימות, העדר הציניות אינם מאפשרים כעס. היא באמת ובתמים לא רואה את מה שאני רואה. היו בחדר כמה אנשים מקומיים צעירים יותר שבהחלט הבינו על מה אני מדברת, מישהי אפילו העזה לומר שכשהיא יודעת שתהיה ביום מסויים ב upper east היא מתלבשת אחרת. אבל אני לא רציתי לפגוע, לא הנחתי שיכול להיות "לימוד" שאין בו רפלקסיה, ורפלקסיה היא תמיד גם סוג של ביקורת. טעיתי.
בדרך לתחתית, עם עופרי, היא עשתה לי עוד דיוקים על מה לא מדברים איתם. חייכה חיוך צידי קטן של נחת רוח שכן דיברתי על זה, משהו שנשאר מהקיבוץ אני מניחה. אמרתי לה שאשרי שאני עובדת באוניברסיטה. אדם אף פעם איננו משוחרר מן הנטל הקבוע לחשוב היטב בפני מי היא מדברת ומדוע, זה בהחלט ברור לי ומקובל עלי הן ברמה האישית והן ברמה הפוליטית, אבל בחיים לא הייתי מצליחה לרסן את המחשבה שלי לפני שדרות מעמדיות גבוהות. קשה לי לראות את עצמי מגנה או מרפדת אנשים חזקים , שליטי עולם, בעלי כוח, גם אם בסופו של עניין אני זקוקה להם מאד. טוב שישנם אחרים שיודעים להוציא מהם את מה שצריך, אני כנראה הייתי מחרבנת את זה ואני לא ממש גאה בכך.
עכשיו בתחתית אני מתכננת עם עופרי את דרכי לברוקלין ל BAM . בשבע וחצי מתחיל הבלט הספרדי שקניתי לו כרטיס לפני עשרה ימים. יש לי ביד פלט המסביר את נפתולי היציאה מן התחתית לכיוון האולם, אולם אני מחליטה בהימור סוציולוגי מעמדי, לעקוב אחרי הבחורה הבוהמיינית למראה, שקראה לידי בקרון את ה New Yorker . היום זה יום חברתי כנראה, מנוהל לפי קודים. אחת כזאת אני חושבת לעצמי (מביטה באחרות שישבו איתנו בקרון מנמנמות בתום יום עבודה אחד וחולמות על יום העבודה הנוסף שמצפה להן בבית ) הנוסעת ברכבת לברוקלין, בטוח הולכת לבלט. אני משחקת בלש, עוקבת בתוך המון אדם אחריה, ובודקת רק פעם או פעמיים אותה מול ההוראות שלי. אין אפס, הסוציולוגיה עובדת. אני מקווה שהיא לא מרגישה את המעקב הצמוד ששמתי עליה. אנחנו נפלטות ל Flatbush Ave. והיא הולכת מהר הנבלה, אני עם נעלי הלקה המתקתקות, נוחות, נוחות, אבל לא לספורט. מצד ימין מתגלה מבנה הלניסטי מסוג אלה המסמנים באמריקה את הרשות. דואר, רכבת או תרבות, לכולם אותו מראה, אותם עמודים, מדרגות, חזית מקדשית. לפני המבנה, מנהטן שהיגרה לברוקלין. כמו עכו בסוכות ואילת בסוף הקיץ, כשתל אביב עוברת לשכון שם. צעירים רבים, אולי תלמידים בבתי ספר לאמניות המקבלים כרטיסים מוזלים, ובינם שתולים גם כמה גבירות ואדונים שעושים תרבות. אני לוקחת את הכרטיסים שלי סובבת לאחור ורואה מישהו מחייך אלי – נפתלי. טייס אל על (וכן – רוכב אופניים, וכן עשיתי הבוקר
יום שישי
שוב יורד גשם ושוב אני עם נעלי הזמש. הן כבר אדישות לזה. נוסעת באוטובוס על מאה עשרים וחמש עם כל השחורים בחינם. המתקן שבולע את כרטיס המטרו מקולקל והנהג שם פתק free ride. שמחות קטנות בהארלם, אלוהים מחלק היום ממתקים במקום הנכון. רצה בגשם עם שתי עצירות מתחת גגונים עד לתחנה של התחתית ולוקחת את הירוקה למאדיסון. ברחוב הזה לכולם יש מטריות, מעילי גשם , מגפי גומי, כל הציוד. מאיפה הם שלפו את זה ? הרגע היה קיץ, ועדיין חם. הם נכונים תמיד? שוב בהשפלה, אני נכנסת לפיצוציה וקונה בחמישה דולר מטריה עלובה שמכסה לי את הפוני. קופצת את השלוליות עד לוויטני לפגוש את קארן רבינו ולראות את Kara Walker תערוכה חדשה של אמנית שחורה מעולה. קארן עוד לא הגיעה, יורד גשם וזה מצדיק איחורים בכל מקום. עומדת ליד דוכן הספרים וקוראת את הקטלוג המדהים של התערוכה הנראה כספר.
Kara Walker: My Complement, My Enemy, My Oppressor, My Love
השפה שפיתחה ווקר מגבילה אותה בעיקר לעבודה עם צלליות. לפי המסורת של סוף המאה התשע עשרה בתיאטרון הצלליות ולפי השפה הציורית של חיי השחורים בחוות ובמטעים של הדרום היא רוקמת את סבך היחסים בין המדכא למדוכא/ת, בין האדון לעבד, בין השנוא לאהוב. הגל, פרויד, וכל התיאוריות הפוסט קולוניאליות בשתי צלליות שלו (המאסטר) ושלה (הנערה השחורה). על קירות התערוכה צלליות גדולות מאד עם סצינות מפותחות רבות משתתפים , וגם ציורים קטנים, וקולאז'ים. כל אחד מספר סיפור של יחסים מורכבים. שנים שלושה וידאו'ס שמשחזרים את תיאטרון הצללים ושני מטולי שקפים המייצרים נוף (עם מעט צבע) שבו גם הצופים הופכים לצלליות בכך שהם נכנסים לחדר וחייבים לעבור בין מקור האור להיטלו על הקיר. חזק, חכם, מצמרר, סקסי, פורנוגרפי, אלים ורחום.
קפה למטה ושיחה טובה (תמיד) עם קארן. היא מתה לשמוע על היהודים שדיברתי איתם אתמול, אחת שמכירה אותם היטב, עובדת איתם, חיה איתם, ויודעת רפלקסיה מהי. אנחנו רצות בגשם לאוטובוס, וקארן עם רגל אחת וקביים, לא מפגרת מאחור. תופסות אוטובוס, סוגרות בתוכו את התפריט לארוחה שאנחנו מכינות לאיימי וג'ואן ביום חמישי הבא, ונפרדות על ברודווי. לה יש היום תורנות ב BAM בברוקלין, ולי יש ארוחת ערב אצל יהודים מסוג אחר.
עד עתה דחיתי את ההזמנות, היום ומחר ברצף, ארוחת ערב אצל אלן מינץ וארוחת צהריים אצל דיויד רוסיקס. מינץ ידוע כפיין שמאקער והוא מבלה לפיכך במטבח. מגיש גרסה של סלט הסיגנצ'ר, עלים, גבינה, אגסים ואגוזי פאקן מסוכרים. אחר כך ולכבודי (במקום הדג) מוגש ריזוטו מעולה. כל זה אחרי שבירכנו יפה על היין והחלה, וגם אכלנו ממנה ושתינו ממנו. לקינוח עוגת תפוחי עץ שהוא אפה ותה שבוחרים מתוך קופסת העץ היפה של ויסוצקי. השיחה מצוינת הוא וביתו מדברים עברית היטב, אישתו רק מבינה. האורחת תמר ב. מלמדת עברית בארצות הברית מי סופר כמה שנים ועומדת לחזור לישראל הקיץ. ריקי, אורחת ישראלית נוספת, הייתה תלמידת דוקטורט של מינץ, והיא באה עם בנה עומר בן הארבע. שמונה שנים באמריקה ולא מדברים על מקום אחר. חיים שלמים של מקצוע, וחינוך ילדים, חברים, עמיתים ועוד, רובם בעברית. זה לא מרגיש מוזר, ולא מסמן להם שוליות. ריקי מציעה לי טרמפ הביתה ואני נרגשת לנסוע במכונית כמו שהיו בני הדודים שלנו נרגשים כשאבא שלי היה לוקח אותם לסיבוב בתום ביקור שלנו במגדיאל, רחובות, גבעת חיים או כל מקום אחר. לא נסעתי במכונית כבר חודש. ליד הבית שלי אנחנו עוד קצת מקשקשות, מחר אין רכיבה. יש יוגה בבוקר, וצהרים אצל רוסקיס . ביקשתי שיוותרו לי על "תצפית" בתפילת שבת שלהם ואישרו לי . אחרי הכול מדובר ביהודים ליברלים.
אבל לא אלמן ישראל. סופשבוע של גלויות משאיר את יום ראשון, והוא כך אומר אתר מזג האויר שלי, עומד להיות זך וצלול. בלי נפתלי, לבדי, מצפים לי שישים מיילים מצוינים בנתיבים הקבועים. שני ג'לים, בר אחד, וסנדוויץ מלחם מלא עם חמאת בוטנים וריבה.
11. לאט, לאט, או האימא האחרונה שנותרה לי.
25/6.10
I hope we shall have good weather כתבה לי מליון פעם אימא פרידמן בין היום שבו הזמינה את כרטיסי הטיסה שלה, לבין השבוע שבו עמדה ממש להגיע. יצאתי לקראת המונית שהורידה אותה בפתח הבית, צנופה, וחציתי את הכביש. ירד גשם והיה קר. הטיסה התעכבה ביציאה ובנחיתה, והיא הגיעה באיחור של שעתיים, תוך שהיא מדווחת לי מדי פעם בזמן אמיתי על הלו"ז המשתנה. הנחנו את המזוודונת בסלון, היא פשטה את המעיל המוזר שלה שנראה כמו שמיכת גובלן, להתייבש על אחת מהכיסאותקאלעך והתחלנו לדבר. (בעניין מעילים יש לפתוח כרטיסיה נפרדת. מי שגרים במחוזות קרים יש להם, להבדיל מאיתנו, המון מעילים לסוגיהם השונים; ז'קטים, מעילי גשם, מעילים לקור, לקור גדול, לסופות, ליציאה, ללבוש סתם ככה כשיורדים עם הכלב, לטיול, וכן הלאה וכן הלאה. מעיל הוא משהו כמו חולצה או מכנסיים). המשכנו לדבר אל תוך הערב והלילה, הגשתי לה ארוחת ערב שהכנתי, והשיחה עדיין התגלגלה. שלושים ושש שנים אינן עניין של מה בכך, והזיכרון (לא רק שלה) הולך ונשחק. דברים רבים מטעמה (כך נידמה לי לפחות) נאמרו יותר מפעם אחת, אחרים נשארו עם הערה בצד לשעה שבה היא או אני ניזכר בשם שנשמט כרגע, אבל בהחלט זרמנו. שתינו יין טוב, עברנו מאנטי פסטי, למרק ברוקולי וקישואים, לעוף טריאקי, סלט וקינואה והיא התלקקה ושיננה לעצמה את השם Quineoa כמה פעמים, כדי שתוכל לשאול את קאתי בתה הצמחונית אם היא מכירה את הדבר הזה. ברור שאם אבא פרידמן היה כאן, השיחה היתה נושאת אופי אחר. מעבר לצחוקים והשנינויות, הייתה גם צלילה עמוקה יותר. הוא לא פחד מדיבור קרוב, נוקב, כואב. אימא פרידמן תמיד ידעה למחוק ולשרוד, להדחיק, להתעלם. אבל עתה נידמה כאילו היא לוקחת על עצמה חלק מן התפקיד שלו , היא שואלת אחרת, חותרת לא רק לאינפורמציה אלא גם לטיבם של דברים.
המחשבה מי משני הורי יישאר לחיות חיים ארוכים יותר, איננה מחשבה לגיטימית. לא שמעתי שמשוחחים על כך בפומבי. האם הפרמטר צריך להיות מי מביניהם יסתדר יותר טוב? מי יחזיק מעמד לבדו? במי אצטרך לטפל פחות? ואולי עם מי אני הייתי רוצה להישאר יותר זמן? אה – מחשבות אסורות. בכל זאת חשבתי על כך כשמיטשל צלצל לוודא שאימו הגיעה בשלום. הוא היה כל כך קרוב לאביו, כל כך אהב אותו, למד ממנו, וגם שנים רבות טיפל בו כלכלית, עזר לו כשעסקיו של האב צללו ואילו אלו שלו המריאו. מרחוק נידמה לי שלמיטש אין הרבה עם אימו. הוא מעריך את הדרך שבה גידלה אותם ואת האהבה העצומה שהייתה בינה לבין בעלה מגיל שלוש עשרה ועד למותו, אבל קשה לי לראות אותו תופס איתה ראש. הוא משאיר את זה לאשתו. היא כך מספרת לי אמא פרידמן מבלה עימה דקות ארוכות בשיחות טלפון. She is like a daughter to me היא אומרת ונאנחת, מבליעה את עניין היותה שיקסע. נתתי לה לישון במיטה שלי בחדר השינה, ופתחתי לעצמי את הספה בסלון. לפי עצתם של אורי ולליב ריפדתי את המזרון בשכבה נוספת וישנתי כמו תינוקת. גם היא, אבל אצלה זה כבר עניין כימי. בבוקר הגשם המשיך לרדת, זרזיפי ואפור, נישא באלכסון ממערב למזרח, משטה במטריות. הלכנו לאט לאט לתחנת הרכבת התחתית על 116 , גרירת הרגליים שלה, שתמיד אפיינה את הליכתה, העמיקה. עתה היא ממש משפשפת את המדרכות.
Although I was in NY so many times I never took the subway היא אומרת בביישנות מסוימת. היא הייתה מגיעה עם שלי בעלה פעמיים בשנה לערוך קניות למטה באזור הסיטונאי בו מוכרים תכשיטי custom , בשלב מסוים הוא היה דוהר על המדרכות עם הקלנועית שלו והיא מדדה בעקבותיו. ממלאים את המכונית בסטים מכוערים של עגילים וענקים לצוואר, מחרוזות לקשט בהם את החזה של הנשים השחורות מדטרויט ההולכות לכנסיה, שעונים מזויפים באיכות טובה שאבא היה קונה בחדרים האחוריים וגם כמה סטים של לואי ויטון אלק - בשנים בהם פחדו למכור את הזיופים שלו בראש חוצות. היו אוכלים ארוחה טובה בווילאג' ויוצאים לישון במלון בג'רסי כדי לחסוך כסף ולחזור למחרת לסיבוב נוסף. בתום הקניות היו יוצאים בדרך חזרה למישיגן. זוג מבוגר/ צעיר שמצא עצמו עובד ביחד בערוב ימיהם, וחוצה את אמריקה כמו בסרטים. הבוקר, רצתה אמא לחזור למחוזות הללו. כבר שלוש שנים חלפו מאז שמכרו את העסק, וכמעט שנתיים מאז שאבא פרידמן מת. עשינו פס על רחוב שלושים. היא לא רצתה להיכנס לחנויות שהם עבדו איתם, ביקשה לחסוך את השיחות שעלולות להעלות דמעות בעיניה. העיניים שהיו יבשות כל השנים, שלא בכו על ג'ולי בתה שהתאבדה, או להבדיל על העסקים שקרסו, נוטות עכשיו להירטב בקלות. הלכה דווקא לחדשות, מחבקת את תיק הכסף שלה שבתוכו כך אמרה, יש לה תעודת עסק המקנה לה זכות לרכוש בהן כסיטונאית. סהרורית משהו הימרה בסוף על חנות מסוימת בה בחרה כהרגלה סחורה נוצצת, גדולה, ולא ממש איכותית (השלט קובע מינימום של מאה דולר, אבל כישורי הסוחרת שנשארו לה, הביאו אותה לסגור על עסקה בשווי של ארבעים וששה דולר בלבד). בחוץ הגשם לא פסק, עצרנו לרגע בסטארבק לקפה השני של הבוקר, נתתי לרגליים שלה לנוח, ועברנו למונית. זו פרקה אותנו בטיים סקור חצי שעה לפני תחילת ההצגה. אנחנו הולכות בתוך הגיהינום הזה, מוקפות בחנויות הענק ובאלפי התיירים שהגשם לא מרתיע אותם. בוחרות בסניף של רשת מוצרי האיפור סאפורה וחותכות פנימה. תמיד הייתה לה חולשה לאיפור. היא שואלת את הדיילת על מוצרים של Stila, רוצה להראות לי את העיפרון השחור הרך שיש להם הנמרח בקלות על מדפי העיניים. לא צריך לשכנע אותי, יש לי מצבור של עפרונות רבים כאלה הנוטים להישבר כשמחדדים אותם, להישבר כשמורחים אותם, או סתם לא להימרח אלא אם כן חיממת אותם מעל הגז (מה שאחר כך משאיר יציקה שחורה בתוככי העפעף של זפת שנתקרשה). חידושים טכנולוגים בתחום עפרונות כחל יתקבלו בברכה, תני לי שניים אני אומרת מייד לדיילת וממהרת לקופה. צריך עוד להגיע לתיאטרון ואנחנו כאמור , הולכות לאט. בתוך מלון מריוט החדש שנבנה על טיים סקור נמצא גם תיאטרון ואנחנו נכנסות בקלות פנימה, עולות במדרגות הנעות, ומניחות את הישבנים ביציע העליון באמצע . מקומות טובים. העובדה שמצאתי את עצמי ביום שבת במיוזיקל במקום על ה 9 Wיכולה הייתה להיות עניין מצער. אולם הגשם שירד בחוץ והביקורות הטובות בהן זכה ה Drowsy Chaperone ריככו את הצער. באופן מתוחכם ושנון מפרק המחזה כל התנגדות מוכרת למיוזיקל, לקיטשיות שלו, לעובדה המוזרה שבמקום לדבר, אנשים שרים, לעלילות הצפויות והריקות שלו, וגם למסביב המעצבן שיש בתיאטרון כמו, שחקנים שעוברים בתוך הקהל, הפסקה שמבלים אותה בתור לשירותים וכד. כל זה קורה על ידי שחקן מספר המדבר על כך באופן משעשע, שחקן היושב בדירתו בניו יורק, שולף תקליט ישן שקיבל מאימו ומזמין את הקהל להאזין לו. כשהוא מתאר את הסצינות הן קורות על הבמה. השחקנים/זמרים/רקדנים גם הם רפלקטיבים, משחקים בהגזמה, הגחכה, וקריצה. כאמור אין הפסקה (למה לכם? הוא אומר, ישבר לכם כל החלום, תמצאו את עצמכם עם עשרות תיירים, תאכלו את האוכל הלא בריא שיש במזנון, עזבו, בואו נגמור עם זה). בתום ההצגה נגמר גם הגשם. אנחנו הולכות לאט לאט לכיוון קולומבוס סירקל, הכל נעשה פשוט יותר, המטריות מקופלות בתוך התיקים, והרוח שכחה. על רחוב שישים אנחנו מנסות את מזלנו אצל Gabriel , מסעדה שפעם לפני המון שנים שרי אורטנר לקחה אותי אליה, אחר כך אכלתי בה עם מיטש וסוזן וגם הם חזרו אליה. בינתיים היא התפרסמה, זכתה בפרסים וביקורות טובות, והשאירה את המארחת עם חיוך של פליאה כשאמרתי לה ש no, we do not have a reservation . חשבתי שחמש וחצי זה לפני הפרוטוקול האמריקאי, אבל זה לא הלך. בירידה לתחתית, אמא פרידמן החליקה ונפלה אפים ארצה, יש משהו כל כך מכמיר לב במראו של אדם מבוגר נופל. ישנה מבוכה , בעיקר שלה, קימה מהירה בעזרתי, ביטול העניין בתנועת יד, אבל גם דאגה, הרמת המכנסיים ובדיקת הברך, מבט בשיפשוף, בטיפות הדם הבודדות. לקחנו מונית, נאכל בשכונה. Le monde על ברודווי ומאה שלוש עשרה , צרפתית בקטנה. אחר כך ושוב לאט אנחנו פוסעות הביתה. We managed quite well היא מסכמת כמו תמיד. The shops down town, the show, and the dinner which was not bad at all. בבוקר יום ראשון השמש זרחה , החום שלה, כמו שיונה הייתה אומרת, דומה לחומה של אם חורגת . הפעם אנחנו פונות מזרחה, ויורדות לאט לאט, כשידה האחת על המעקה והשניה אוחזת בשלי, את המון המדרגות המובילות מרחוב 120 דרך morning side park אל תוך הארלם. לוקחות אוטובוס (שוס חדש אצלי, עד לא מזמן האוטובוסים לא היו בראדר שלי. עכשיו הם הולכים לעבוד בשבילי טוב, טוב, הם היחידים שחוצים את העיר ממזרח למערב ולהיפך. כשנוסעים בהם מתגלות שכיות חמדה הנסתרות מעינו של הנוסע בתחתית. כך למשל גיליתי חנות למוצרי יוגה שנתקלתי בה פעם בטורונטו, ניצבת גאה על לינקולן סנטר). על החמישית ושמונים ותשע אנחנו יורדות מהאוטובוס אל תוך הרוח הקרה שנכנסת לי מתחת לחצאית הצמר של H&M , אוי מה שהולך להיות כאן תוך שבועיים שלושה. משפצים את הגוגנהיים מבחוץ , אבל בפנים עסקים כרגיל. לא הייתי בגוגנהיים של מנהטן המון זמן, הייתי בסניף בסוהו, בבילבאו ובונציה, אבל שנים לא יצא לי להגיע ל"מקורי". אימא פרידמן לא היתה בו מעולם. You know when Shell and I came here we would do business, have a nice dinner and go to sleep, we never did culture היא אומרת. עומדת במרכז הספירלה בקומה התחתית ומרימה ראשה לשמיים. Amazing . בנוהל מוזיאונים רגיל, אני מורה לה על הסדר: מתחילים בקפה, עוברים לשירותים ומשם למלתחה (במוזיאון כדאי להסתובב שבע וקל) . המעלית לוקחת אותנו לקומה השישית, לכל אחת מאיתנו מכשיר הסברה ואוזניות המחולקים חינם, ואנחנו מתחילות בגלישה איטית וספירלית מטה, יחד עם עבודותיו של Richard Prince . תערוכה רטרוספקטיבית הממלאה את המוזיאון כולו למעט כמה מן הגלריות הפנימיות שיש להן תצוגה קבועה. אחרי שהאזנו למבוא, אנחנו לא מרבות להשתמש באוזניות. קוראות את הציורים הענקיים הפותחים את המסע, בהם נטל פרינס בדיחות תפלות (שתמיד גם מצחיקות) ונטע אותן בתוך פלטות צבע גדולות. "איש אחד בא הביתה ומוצא את אישתו,,,," אתם מכירים את זה. Shelly would have liked that היא אומרת, שהרי הוא היה אלוף מספרי הבדיחות. יכול היה לספר בדיחה של עשר דקות ולא לשעמם אותך. עוברות הלאה לצילומי הנוף העלוב של Upstate New York עמוד כדורסל חלוד בתוך שדה קוצים, בריכה פרטית זנוחה בתוך עשבים ירוקים, סימני צמיגים שחורים על כביש, בנאליה פריפריאלית. סדרת ה"מלבורו קאונטרי" שלו, המנכסת תצלומי פרסומות לתוך הקשר אמנותי, כמו גם סדרת האופנה והגאג'טים, מוציאה ממני הרצאה קטנה לאימא פרידמן על נושא ה"ניכוס"; על העתקה והתקה, על שינוי הקשר מפרסום לאמנות, על הביקורת העולה מצילום של סלון בכך שמנתקים אותו מקטלוג של חברת רהיטים ומציגים אותו בהקשר אחר. היא מקשיבה בעניין רב interesting היא אומרת I am glad we came here. למטה בחנות ליד הקטלוג של התערוכה אני מביטה באימה בציור ה"אחות" המרוח על העטיפה. The nurses אני אומר לה we have not seen the nurses, we must see them. הבחורה במודיעין, אומרת לי שהן בקומה השביעית בגלריה פנימית. מה הם דחפו אותן לשם, אני חושבת לעצמי, דווקא אותן? צריך לנחש את זה? בחדר הפנימי הנסתר מאחורי העיקול הראשון של הספירלה העליונה אני מבינה למה. הציורים שבחדר הזה ויותר מכך אלה שבחדר מאחוריו הנקראים paintings with De Kooning הם עניין מעט פורנוגראפי . שכחתי שאני באמריקה. אנחנו יושבות על הספסל שבמרכז החדר ומתבוננות בשקט באחיות. לא פלא שאחת מהן נבחרה לקשט את העטיפה של הקטלוג השמן, הן ממש מעולות. נזכרתי בתערוכה RN (Registered Nurse או אחות מוסמכת) שראיתי בפילדלפיה, שעסקה באופן מורחב ורב ערוצי בהיסטוריה ובדימויים של האחות ומדי האחות. חמש גלויות מחנות המוזיאון כבר נחו להן לבטח בתיק שלי, ויכולנו לפסוע שוב, לאור השמש המשקרת לכיוון רחוב מאדיסון כדי לתפוס את ה M3 בחזרה להארלם. עלינו לאט את אמשטרדם ממאה עשרים וחמש עד למאה עשרים. נתתי לה להתעסק בחפצים שלה בשקט, לוודא שארזה הכל, והכינה לה את התיק הכסוף הקטן עם הספר לדרך. בנתיים הכנתי במטבח סלט סיגנאצ'ר משופצר. עלים, ענבים אדומים, גבינת גורגונזולה, פרוסות דקות של חזה העוף טריאקי שנותרו במקרר, ומעל גרעיני דלעת אפויים ומומלחים. למרות שלא היתה רעבה, אכלה קערה מלאה מן הסלט. You are a good cook Tami אמרה. And you are fast, just like Susan . ירדנו לרחוב, עצרתי מונית, התחבקנו חזק ונתתי לה לנסוע. להתראות בעוד שלושה שבועות אצל מיטש ב Thanksgiving היא אמרה מתוך המונית. להתראות.
שעתיים אחר כך הגוף שלי מפרק החוצה את האיטיות בריצה של שעה ורבע על ריוורסייד פארק. מופרעים מקומיים מתעקשים להמשיך לרוץ במכנסיים קצרים וגופיות, חלק מהם מתפשר על התלבושת המינימאלית הזו בתוספת של כפפות צמר (פונקט). אני עם שלוש שכבות, וסרט על האוזניים וממש לא חם לי. הרוח הצפונית מן ההדסון דוחפת אותי לאחור כשאני מנסה לחתור נגדה ועוזרת לי בדרך חזרה. ביום שני אני לוקחת את שאריות האיטיות על האופנים אל הפארק הגדול. חמישה וחצי סיבובים וסיום בחנות האופניים להשלמת ציודי חורף. בחלק הדרום מערבי הולכות ונשלמות ההכנות למרתון, רצים שהגיעו מרחבי המדינה והעולם (ואינם מפחדים מעין הרע) פוסעים לבד או עם מלוויהם באזור ומתבוננים בטריבונות ובקו הסיום הדימיוני עדיין, שיסמן את תום הסיוט ואת האופוריה המובטחת הבאה לאחריו. על האספלט ממשיכים הרצים המקומיים בעבודה השחורה (ויתכן שיש ביניהם משתתפים רבים העסוקים בביצוע המהלך האחרון של האימונים לקראת) הקור צורב. אני לבושה היטב, הכפפות כבר מזמן ארוכות, האוזניים מכוסות בפליס ויש לי גופייה שוברת רוח. הרצים ממשיכים עם העירום שלהם. לא מעטים מתוכם נעים על רגליים אדומות, כוויות מן הקור. בקצה העליה של הקטע הצפוני אני רואה שני רצים שסיימו את מלאכתם, מורידים את החולצות ונשארים במכנסיים קצרים בלבד, הם אדומים לחלוטין ולא מחום. מה מפריע להם לרוץ בטייץ? מה זה הקטע הזה? גם ברחוב אפשר עדיין לראות בחורות עם סוודר וצעיף המהלכות בנעלי אצבע בלי גרביים מן הסתם. דורין, אשתו של דוד הנסי מאנגליה, הייתה הולכת כך בחורף הבריטי, עוטה מעיל ונועלת כפכפי שול ללא גרביים. "דם של שיקסע" היתה אמא אומרת לי. אני עם הדם שלי, שואלת את הבחורים בחנות האופניים, מה יש להם עבור האף שלי. יש לי כוונה למשוך את הרכיבות עמוק ככל שניתן ואני צריכה להתכונן. על יד הקופה עומד המוכר היפאני, לידו מסתובב וממלמל לעצמו השחור עם הראסטות שהיה רוכב מקצועי, באזור הסדנא עומד שחור אחר המדבר במבטא אפריקאני, ואני מנהלת את המסחר שלי עם הבחור החום שסיפר לי פעם שיש לו חברה חצי ישראלית. סגרנו על סרט אוזניים של Gore מחומר בולם רוח, וכובע מסכה של קנונדייל שיש בו קארבון (בשביל מה?). אני משאירה להם את האופניים בתוך החנות ומדדה על נעלי הקליטים לפינה לקנות לי double tall late , יורדת עליו עם חטיף אנרגיה Luna , נוטלת את האופניים (אחרי שאחד הבחורים ניפח אותם) דוחפת את שקית הניילון עם המוצרים החדשים לתוך הכיס האחורי ויוצאת החוצה. התחמם קצת עכשיו, והדרך על central park west עוברת מהר צפונה על הנתיב המסומן לאופניים, במאה ועשר בנו כיכר חדשה. אני חגה אותה מערבה, למעלה, ימינה לתוך morning side ave. והביתה, יש לי עוד עבודה לאחר הצהריים והרצאה בערב, יאללה, מהר מהר.
12. האוטובוס של נייקי
1-4.11.07
אוטובוס אחד של פאראגון ספורט עמד על השדרה האחת עשרה כשפניו דרומה והבטיח נסיעה חופשית לחנות שלהם ברחוב ארבע עשרה על יוניון סקוור. אוטובוס אחר של נייקי עמד כשפניו צפונה ולקח ללא תשלום את הנוסעים לחנות של נייקי בחמישים ושמונה על חמישית. יש נסיעות חינם אבל אין נסיעות חינם. בסוף הם מכוונים אותך למקדשי המכירות שלהם. מי שביקשו להגיע לדרום האי או למרכזו היו משתתפי המרתון המתוכנן ליום ראשון הארבעה בחודש. הם סיימו את הסיבוב שלהם ב Expo , היו להם שקיות שקופות ביד שהכילו את כל המסמכים , המספרים הצ'יפים וכד', לצד הגודי'ס שחולקו להם מטעם הספונסרים השונים, והם מתו כבר לחזור למלון. כשעה קודם לכן, כשיצאתי מהתחתית ברחוב 34 והתחלתי ללכת מערבה לכיוון מרכז הקונגרסים שבו התקיים ה Expo ראיתי מולי אנשים החוזרים ממנו כשבידיהם התיקים השקופים. מתבוננים אלה באלה עכשיו, כשהם לבושים, עטופים בבני משפחה ותומכים אחרים, וחושבים על שלושה ימים מכאן. יש ביניהם לא מעטים שעשו כבר כמה מרתונים, אולי אפילו כמה עשרות, יש שרצו כבר בניו יורק, בוסטון, שיקאגו או פריס, אבל יש בוודאי לא מעטים ששואלים את עצמם האם יגיעו לקו הסיום. בדירה 73 לידי, גרה משפחה מקסיקנית. אבי המשפחה הוזמן על ידי האוניברסיטה לנהל ולאמן את נבחרת הכדורגל שלה, האימא תפסה אותי פעם במעלית ושאלה you are runin right? I see you in the park אמרתי לה שכן, בקטנה, קשה לקרוא לזה ריצה של ממש. היא מצידה סיפרה שתשתתף במרתון, עשתה אחד בשטוקולם בארבע וחצי שעות ועוד אחת בחמש. I do not care if my kids will drag me along, I am going to finish, I am not fast but I have endurance
הכנתי לה גלויה של ריצ'ארד פרינס שרואים בה סימני צמיגים על כביש עם ברכת הצלחה ואדחוף לה את זה מתחת לדלת במוצ"ש. ה Expo עצמו לא היה מדהים. הרבה דוכנים של עסקים, תרומות, מרוצים אחרים, מתחם ענק של אסיקס שהם הספונסרים הגדולים של המירוץ ועוד כמה דוכנים לא רעים במחירים טובים. ספורטאים הם בזבזנים בלתי מבוקרים , יכולים תמיד להגיד לעצמם שהם באמת "צריכים את זה" . הגרביים שלא יעשו יבלות, הנעליים שתחסוכנה כאבים, הגופייה המנדפת זיעה, המכנסים שנותנים support . על מוצרים רבים מצויירת האנטומיה האנושית עם כל מיני חיצים שמראים איך הזיעה עפה החוצה ואוויר טרי מגיע במקומה, איך ה support מחזיק את השרירים האלה והאחרים, והכול נורא יקר. אבל הספורטאים באמת ממש ממש צריכים את זה. נכון שיש לכל אחד מאיתנו מגירות מלאות בכל הדברים האלה, אבל תמיד יש מקום לעוד משהו. אז גם אני מילאתי לי שקית קטנה, לא הרבה דברים, מתנות וכאלה, תוך הימנעות מוסרית מקניית חפצים העלולים לרמוז שנטלתי חלק של ממש במרתון. לא דובי, לא מאג, לא חולצה עליה מוטבע המסלול של המרוץ, ריספקט. בחוץ התלבטתי אם לקחת את אחד מן האוטובסים gratis או לחזור בדרך שבאתי. היה חשוך ורוח נשבה מן ההדסון. עליתי על נייקי, מקווה שהנהג יסכים להוריד אותי בדרך. ליד ההגה ישב אדם שחור ודיבר בפלאפון, בספסל השני ישב זוג ודיבר איטלקית. כשהנהג סיים לדבר הוא אמר לי שהוא כבר יוצא, רק מחכה לדיילת שקפצה לשירותים לרגע. חיכינו עשרים וחמש דקות. כל פעם כמעט ירדתי, וכל פעם הוא התחיל לנג'ס לי hey its cold out there, sit down and enjoy yourself, its free. ואני נכנעת משום מה ומרגישה כלואה. כלואה בתוך האוטובוס, בתוך הסיטואציה, מטומטמת, בשביל שלושה בלוקים? בשביל 2 $ ? אבל לאט לאט האוטובוס התחיל להתמלא, צרפתים, הולנדים, דנים, וגם לא מעט אמריקאים. בסוף עלו גם טוני ופאולה, הנהג סגר את הדלת והתחלנו להתקדם לאט בתוך ההמולה של שעת הלחץ. פאולה הניחה את הפרצל שקנתה על מדף קטן ליד הנהג, הריח שלו שיגע אותי והזכיר לי את שאול שהרבה לרכוש ממנו בביקורו כאן. היא התחילה לעשות מורל. My name is Paula and we are going to take you to Nike town, I will hand out some gifts, and you can all get a free yellow T shirt of Livestrong if you show your number on the 3 fl. . היא וטוני התחילו לעבור בין הנוסעים, בחורה נמוכה בלונדינית בבגדי נייקי ובחור שחור וגבוה. לקחתי במבוכה מסוימת את המתנות והתכוננתי לפדיחות נוספות. פאולה עברה להרצאה קצרה על הנעליים של נייק עם החיבור לאי פוד. What is your power song? שאלה. השיר שכשאתם מרגישים ככה מיואשים, עושה לכם את זה, מדליק אתכם נותן לכם אנרגיה. אני שישבתי ממש מאחורי הנהג, הרגשתי שזה עומד להגיע אלי, וכמו שפחדתי מהשחקנים ששואלים את הילדים בתיאטרון לאן הלך השומר? או הבדרנים של קלאב מד שמעלים אורחים לבמה, כך פחדתי מפאולה. You אמרה והצביעה עלי what is your power song? , משכתי בכתפיים אבל היא לא הניחה you must have one קבעה נחרצות. I assume it will be trans music, פאולה הנהנה והעבירה את זה הלאה בקול רם, you agree? Anyone else will go for Trans? שאגות הסכמה הגיעו לאוזני מאחור ונרגעתי. נתתי תשובה מספקת והיא עברה לבאים אחרי. חלק מהאירופאים לא שיתפו פעולה, אחרים תרמו את שלהם. טינה טרנר, כריסטינה אגילרה (הבנות), ברוס ספרינגסטין אמר האיטלקי מאחורי. אני החזקתי את השקית עם המוצרים שלי, וקיוויתי שלא ישימו לב שהיא לא השקית הנכונה. זה לא שאסור היה לי להיות על האוטובוס הזה, וזה לא שלא עשיתי חצי מרתון פעם מזמן, אבל הרגשתי שאני נכנסת לסצינה קטנה בקומדיה של טעויות. פאולה עברה להסברים על ה city על מסעדות טובות וברים מגניבים, והנהג אישר לי שהוא זוכר שאני רוצה לרדת בשמינית על חמישים ושמונה . but do come into the sotre אמר טוני, Sure אמרתי לו וזינקתי למדרכה. הלכתי מהר צפונה, מקווה שלא אחטף שוב לאוטובוס של נייקי עם אנשים שרצים באמת. חשבתי להעניש את עצמי ולא לרדת לתחתית בחמישים ותשע. ללכת על ברודווי עד שיכאבו לי הרגליים ואצטרך לאחת מן המשחות שמכרו בדוכנים, אבל כבר בשישים ושש החלקתי את המטרו קארד שלי בחריץ של המכונה, ותוך דקה זכיתי לנשום מן האוויר המיוחד של המנהרות. ברוך פודה אסירים.
אבל הרצים לא יצאו לי מהראש, עשיתי עליהם מתמטיקות לקראת רכיבת יום ראשון שלי ובמהלכה. מתי כדאי לי לצאת כדי לחזור בשעה סבירה לראות אותם? כמה זמן הם ירוצו? מתי בערך הם יהיו בשדרה החמישית על 110 ? האם כדאי לצפות בהם שם? כלומר האם אני אוכל לעמוד שם עם האופניים או שיהיה צפוף מדי? אולי לחזור מהרכיבה הביתה, להתקלח וללכת בכלל ברגל, ואז להיות חופשייה יותר? אבל אחרי רכיבה, ללכת חמישה עשר בלוקים? וככה אני מיטלטלת בסבך שאלות רציניות העומדות ברומו של עולם טרם לכתי לישון , אבל בבוקר אני מתגלגלת לנוחותי כמו שהגוף אומר, וכמו שמייעץ לו אתר מזג האויר. בעשר אני בחוץ לבושה טוב. הדקות הראשונות, מול ולצד ההדסון במעלה Morningside heights הם הקרירות ביותר, כבר לקראת הגשר אני מתחממת, וחוץ מנזילות שוטפות מהנחיריים אין לי מצוקה חורפית. שבע שמונה מעלות זה לא נורא. עוד רכיבה לבד, במסלול שהפך לקבע, ומשובץ במשחקים מזדמנים עם רוכבים מזדמנים. החלטתי לרדת עד למרינה לפני העלייה ל alpine police station מה שמאריך אותה בכמה מאות מטרים. לקראת הסוף חולף אותי בחור, רוכב בחלק התלול בעמידה ואחר כך מתיישב. אני מחליטה לבדוק א ההנחה שאחרי שהוא עמד הוא שחוט, ונותנת גז, מצליחה לעבור אותו לקראת הסוף ואומרת לעצמי בפעם המי יודע כמה שאני צריכה להפסיק עם זה. מסדירה את הנשימה ושומעת גם אותו מתנשף מאחוריי, חולף אותנו בחור שחור לקראת ההתחברות עם 9W מביט בבחור ואומר לו she got you working ha? ועף כמו טיל. אני מדוושת לאט יחסית אוכלת ג'ל, ואז עובר אותי זוג. הוא ענק, בנוי מצוין למישור נגד הרוח, עם אירובר על הכידון, היא יושבת עליו טוב והם נוסעים מהר. אני לוקחת עליהם טרמפ עד פירמונט. כשהם עוצרים לקפה, אני אומרת תודה it was fun וממשיכה הלאה. בנוהל, אוכלת Luna Bar ליד האגם בחצי הדרך, יושבת לבד על ספסל בשמש החולה, חוזרת לפירמונט לקפה , מזמינה small double latte שותה אותו בחוץ עם הסנדוויץ מהבית ומסתכלת סביב. הרוכבים מדברים על המרתון, חולים במחלה החישובית שלי. מתי כדי לחזור , איפה כדאי לעמוד, כמה כיף היה כשאפשר היה להיכנס לפארק עם אופני שטח ולנוע בפנים מצד לצד. עכשיו הם נהיו קפדנים ולא נותנים לרוכבים להסתובב להם בין הרגלים. מרימים פלאפונים לחברים העומדים לאורך המסלול כדי לעקוב אחר חברים אחרים הנמצאים על המסלול, ומחשבים שוב מתי ואיפה אפשר יהיה to cheer Steve, or Jane או מי שזה לא יהיה. בשתים וחצי אני כמעט בבית עם חמישים ושמונה מייל על המונה והחלטה יצוקה כעופרת. האופניים נשארים בלובי ליד האף של ה door man , אני עולה, חולצת את נעלי הרכיבה ומחליפה לנעלי ספורט, פושטת את הבגדים העליונים הרטובים מתנגבת היטב בסגנון מקלחת צרפתית, ולובשת חולצה יבשה וחמה מהריצה של אתמול שלא נכנסה עדיין לקטגוריית כביסה, עליה ג'קט בולם רוח, חצי בננה ויאללה למטה. עולה על האופנים ורוכבת לכיוון הפארק כשהרגליים מחליקות מדי פעם על הקליטים כשאין להן במה להיתפס. איזה כיף לחצות את מחסומי המשטרה, להתפתל בין הנהגים האבודים, ולהתברג על המונומנט המוגבה במאה ועשר על החמישית בנקודת תצפית מצוינת וברווח בלתי צפוי. זה לא שאין אנשים, אלה זרועים ממש לאורך השדרה כולה, אבל יש בהחלט מקום בשפע לאופניים ולי. המראה מדהים. בעיקר אם מביטים צפונה אל השדרה. ים של רצים, כמו גל שאינו נגמר, צבעוני בכל מובן, בלבוש, בעור, בצבעי השיער, בגיל, בגודל הגוף, ואפילו במהירות הריצה. עם זאת נידמה שעכשיו, כשהם כבר די קרובים לסיום, המקצבים התארגנו והם נעים בערך באותו הריתמוס. המהירים כבר חלפו מזמן, המקצוענים סיימו בערך כשיצאתי לרכב, עכשיו הזמן של אלה הנקראים "הגיבורים האמיתיים", אלה שגם קשה להם, וגם לוקח להם המון זמן. מן פאראדוכס אכזרי שכזה. אבל לא מעט מהם מחייכים, חלק פוגשים מעודדים העומדים כמו בסיום קורס מכי"ם עם פלקטים, דגלים ועוד סימני זיהוי. המעודדים נעים מנקודה לנקודה ברכבת התחתית, לפי עצות ומפות שחולקו מראש. הם מסתכלים קדימה בעין צופיה כמו אמא של חיימקה במצעד, מבקשים לזהות את יקיריהם. יש המתעכבים לרגע לחיבוק, אחרים מחייכים וממשיכים הלאה. אני מתפלאה לראות שלא כולם מחוברים לאי פודים, עובדה משמחת משהו. יותר ויותר, ולא מהיום אני מבינה שהמרתון שתפח למימדים המוניים איננו אירוע ספורטיבי אלא סוג של תיקון עולם . מהלך רוחני של יחידים המבקשים להוכיח לעצמם ולאחרים משהו. מאבק חדש וישן של הנשמה אל מול הגוף, דחיקה חוזרת של המגבלה הבשרית על ידי האימון המחשבתי . בעולם שבו הכול קל לחלק קטן מן האנשים, הם חוזרים ועושים לעצמם בצורה מבוקרת קשה. קשה כייפי כמובן, שעולה כסף, המון כסף, המון המון כסף, אבל קשה. קובעים לעצמם שאם אז, להראות לעצמם שלמרות , לסמן משהו לילדים שלהם, לאחרים הסובלים מאיזה עניין , מעבר לגיל, מעבר למשקל, מעבר להיסטוריה הספורטיבית שלהם. בבית בשידור ישיר מן המרוץ, אני רואה אדם שזה לו המרתון השישים ושלושה בשישים ושלושה ימים ברצף, הוא רץ עם תרמיל על הגב שלו, ומדבר תוך כדי ריצה עם המראיין (שרץ גם הוא – אתם יכולים לדמיין מצב כזה בישראל ?), מדווח על איזו מחלה שלא הצלחתי לקלוט הפוגעת בילדים ומשתקת אותם, הוא רץ בשבילם. המראיין חוזר ואומר כמו שאמריקאים מספרים על this building was done in the shortest time with 100,000 men on site, 2,000 planners etc הכמויות אמורות לדבר בשם עצמן. שישים ושלושה מרתונים בשישים ושלושה ימים ברצף, משהו כאן לא אנושי. אני חושבת על אנשים ונשים היושבים בבית ומחפשים מה יהיה השוס הבא, אחת שרצה את כל העולם מחוברת לעגלה עם הציוד שלה, למען איזה עניין שנשמט מזיכרוני, אחר שמחליט לטפס כל פסגה בעולם למרות שהוא קטוע יד ורגל למען יראו וידעו. אבל, יתכן ואין כאן כל חדש. הרי שביתת רעב, העניין הכי מופנם וצנוע ופחות אירובי שניתן לחשוב עליו; מתכנס, נטוע במקום, מחליש, בלתי הירואי, גם הוא בעצם פועל על אותו העיקרון, מיעוט הגוף הבשרי למען סימון האנושי. לא צלחנו את המחסום הבינארי הזה, אנחנו עדיין חברה שיש לה עניין עם מיגור המגבלות הגופניות. (מי שמדברת אתם בוודאי חושבים)
בערב קבעתי לאכול עם סשה ויטמן שנמצא כאן כדי לעזור לאימו בת התשעים ושלוש לפרק את ביתה כדי לבלות את אחרית ימיה בארץ הקודש. הוא הציע שניפגש על שבעים ושתים וסנטרל פארק ווסט, ליד בית הדקוטה. אני מגיעה בול בזמן, גאה על עצמי שלא הקדמתי. מחכה עשר דקות ומתבוננת ברצים שעדיין יוצאים מן הפארק, מוכתרים באדרת מנייר כסף שהונחה על כתפיהם כדי לשמור על חום הגוף, ובמדליה. כבר בדרך מן התחתית לנקודת המפגש ראיתי רבים שהספיקו להתקלח ויצאו בחבורות לאכול. חלקם התקשטו במדליה בקדמת המעיל או הסוודר שעטף אותם. על קולומבוס אווניו ראיתי אדם מלווה באחר, שפשוט לא הצליח ללכת. צעד, צעד, כמו זקן בן מאה, התקדם. על פניו מבע אטום ומדאיג, כמו גם על פני המלווה שלו שהחזיק את חפציו. הם ניסו מן הסתם להגיע מנקודת הסיום אל המלון שלהם, והבלוקים הספורים שהיה עליהם לצלוח היו תוספת בלתי אפשרית לרץ ההלום. נשים מבוגרות מושכות את תשומת ליבי במיוחד, רבות עברו את גיל השישים, לאחת כתוב על חולצת הטי שלה go granny go וגם היא מנסה בלווית שתי נשים צעירות להתקדם לאן שהוא, אחר כך אפגוש אותן במסעדה שאכלנו בה, עדיין בבגדי הריצה מתחת לכיסוים השונים. לעומתן אני מסבה את ראשי לצלילי עברית הנשמעת ממשפחה העוברת לידי בצומת הרחובות. זוג עם שלושה ילדים, אחד בעגלת תינוקות. האבא גלוח ראש, משקפי הרודי פרודג'קט מורמים למצח העליון (אולי תפצע השמש בשמונה בערב בניו יורק) לבוש בטרנינג מדוגם, נראה קלוח ורענן, התינוק על יד אחת ובשנייה הוא מניף העגלה למטה לרכבת התחתית. המדליה תלויה על צאוורו של הילד הבכור. קטן עלינו.
בשמונה ורבע אני מצלצלת לשסה, זה כבר ורבע אני אומרת לו, מה קורה? שבע ורבע הוא עונה לי , לא הזזת את השעון?
אני מכה על המצח, אהבלה, הסתובבתי יום שלם במועדים אחרים עם כל המתמטיקות האלה, מגניב דווקא. לבסוף אנחנו מתכנסים. שסה מצביע על Alcott Hotel המלון בו נמצא פרופ' יונתן שפירא מת בחדרו. ליד המלון מסעדה ענקית בחצי קומת מרתף, BBQ של הבורגנות השחורה, אומר שסה, אוכל דרומי. אני מנצלת את ההזדמנות לאכול בשר, אבל מתפתה לצלעות המפורסמות שלהם, שיש להן רק מעט מן הדבר הזה. השולחנות מאוכלסים אכן במשפחות שחורות, אבל משובצים פה ושם בלבנים, וברצים שמחפשים כל קלוריה אפשרית שאפשר להשיג במסעדה בה לא מבקשים reservation .
בבדרך הביתה אני עוצרת ב Barnes and Nobel לעבור על כמה מגזינים של אמנות וארכיטקטורה, קונה ספר ישן של אמיטב גוש שלא תורגם לעברית, וחושבת על שלושת השעונים הדיגיטלים שיש לי בבית ושאצטרך למצוא את הדרך להזיז אותם שעה אחת אחורנית. הנה לכם אתגר אנושי.
Surveillance, security, detention, torture, open borders, and the future of the .13
Empire
כשיאיר ואני הגענו לניו יורק בסוף קיץ 2007, הוצגה בויטני תערוכה שנקראה Profiling . חלק מן הטקסט שליווה את התערוכה על קירותיה ובאתר האינטרנט של המוזיאון אמר ש:
Profiling features two artworks that present a dialogue on issues surrounding surveillance, protection, privacy, and identity by exploring the use of automated systems for tracking and "profling" people in public spaces.
(artists Amy Alexander, Jesse Gilbert, Wojciech Kosma, Vincent Rabaud, and Nikhil Rasiwasia)
אמריקה לא שקטה. היא עומדת לפני בחירות, נתונה בתוך מלחמה מתמשכת, ומתחילה להפנים לאט לאט מה קרה לפני שש שנים ביום שנחרת כמספר הנאמר במילים nine eleven . לתוך המערבולת הזו, נכנסים באזורי הבית המהגרים הלא חוקיים, והרחק מן הבית מתקיימות אפגאניסטן, פאקיסטן, I-ran, המתגלגלות על הלשון בזרות, אך נוחתות שוב ושוב בחלל הפה שכבר אין לו רוק. מה אומרים על זה המועמדים הדמוקרטים? ומה אומרים הרפובליקאים? ומה אומרים מחווי הדעות בעיתונים , בטלוויזיה, מה אומרים הרציניים שבהם, ומה אומרים האחרים החריפים, במהדורות האלטרנטיביות כמו ג'ון סטוארט ב Daily show או מטורף חדש ואחר Steven Colbert שהולך עוד יותר רחוק. מה עושים עם זה ב South Park גאונים שכמותם, שבשבועות האחרונים גלגלו שלוש תוכניות בהן מסתבר שהטרוריסטים השתלטו על הדמיון של אמריקה, ממש כבשו אותו. וכמובן מה אומרים על זה אנשי האקדמיה? מה אומרים אלה הנקראים כאן ליברלים. ירחם השם על הליברלים. אלה אנשים לא צעירים, על גבם משא ההיסטוריה המרדנית של שנות השישים היפות בהן סיימו את לימודי התיכון והגיעו לאוניברסיטאות, עלו על בריקדות ושרפו את צווי הגיוס שלהם. איש לא בא להחליף אותם במשמרת והם נושאים הלאה בעול, אפורי שיער, מחויבים תמיד, כמו אחיהם ואחיותיהם מבקעה בירושלים ומלב תל אביב. אלא שבעוד שהישראלים יודעים כל הזמן שהמצב חרא, האמריקאים הצליחו להשלות עצמם למשכי זמן ארוכים יותר. עכשיו הם לא יכולים יותר. אלה שמלמדים באוניברסיטות מנסים לשכנע את התלמידים שלהם שהמלחמה הזו איננה ראויה ומוצאים מולם קהל שמסכים איתם א פריורי, כאילו דה? ברור שמלחמה זה רע, עכשיו מה? איך זה מתקשר לאקולוגיה וצרכנות גלובאלית, איך זה מתחבר לאוכל אורגאני ועוד נושאים שהם יותר חמים מבחינתם, דברים נוגעים, כאלה שממש יכולים לסכן את החיים שלהם. כי המלחמה המסריחה עדיין לא הולידה צווי גיוס ולכן זה חשוב אבל לא ממש מעניין. כלומר כן, כאילו בטח, אבל בעצם לא ממש.
אני רואה אותם, הרצאה אחרי הרצאה, אירוע אחרי אירוע. ממלאים את חדר ההתכנסות בקולומביה בפאנל על חופש הדיבור באקדמיה, חושבים היטב, מדברים רהוט לאולם המלא בשכמותם ועוד כמה צעירים תימהוניים שלובשים חולצות של צ'ה. תמיד יש איזה תא קומוניסטי קטן שאפשר לסמוך עליו. הצעירים עוברים בין אפורי השיער ומחלקים להם עלונים על הפעילות שלהם בווילאג'. לא נשארים להרצאות, יש להם עוד כמה פעילויות חתרניות במרחבי העיר ואין הרבה ידיים עובדות. השבוע שמעתי שלוש הרצאות בניו סקול. שלושה אנתרופולוגים מעולים, המשרתים בעמדות הקדמיות של הדיסציפלינה, בטובות שבאוניברסיטאות. לכל אחד קריירה ארוכה ומיוחדת שהצטלבה פה ושם עם זו של האחר. הם יכולים לקרוא אחד לשני אנני במקום Ann או סו במקום סוזן. מתנשקים קלות על הלחיים ושומרים מרחק של גוף מגוף, מראים אחד לאחר תמונות של הילדים שגדלו בזמן שעברו מאוניברסיטה אחת לאחרת, משפרים עמדות ממדיסון ויסקונסין לסנטה קרוז, למישיגן, פאריס, ברקלי, ניו סקול. שומרים על מראה טוב, עושים ספורט, אוכלים נכון, צובעות או לא צובעות שיער, לבושים מדויק, מדברים עוד יותר מדויק, כל אחד על נושא אחר לכאורה, אבל כולם בעצם עסוקים באותו העניין, באותו הפחד.
ביום שני ירדתי לחמישית על ארבע עשרה בסקרנות. Paul Rabinow הוא לא פרייר. עמנואל מרקס עשה לי איתו הכרה בשנת 1982 חמש שנים לאחר שהספר שלו Reflections about my work in Morocco יצא בארצות הברית והרבה לפני שמישהו בישראל התייחס אליו. "את תאהבי אותו" אמר לי "הוא כותב כמו שאת מנסה לכתוב , קוראים לזה אנתרופולוגיה חדשה". שמחתי לדעת שאני לא לבד והמשכתי לעקוב אחרי מפעלי החידוש של רבינאו. הבנתי שהוא משמש כסקאוט של האנתרופולוגים. יוצא קדימה ומספר לנמצאים מאחור לאן נושבת הרוח. הוא זה שתיווך בין אמריקה לפוקו, בין ברקלי לבורדייה. בשנים האחרונות הוא נע בסיליקון ואלי, נכנס למדענים מתחת למיקרוסקופים ומנסה להבין את הפוליטיקה של העתיד, את האדם החדש, את תרבות הטכנולוגיות. לפני חמש או שש שנים ישבתי עם מאירה וייס ואיתו במאנטה ריי. מול הגלים וליד המאזאטים הוא היה יהודי חביב ורגיל למדי. ביום שני בניו סקול, היה מרוחק, מתנשא, מתנבא כהרגלו ומודאג באופן מיוחד במינו. המנטרה שלו הייתה collaborations
ולאנתרופולוגיה שלו קרא anthropology of the contemporary
וזו תמצית דבריו:
תחת השלטון הפוליטי בו אנו חיים ועתידים לחיות, לאור ההחלטות שאוניברסיטאות תצטרכנה לקבל במצבים כלכליים שניתן כבר לחזות ולדמיין – מדעי הרוח והחברה, נמצאים בסכנת צמצום עד הכחדה. מדעים אלו מתקיימים בצורות בהן התקיימו במאה התשע עשרה. באופן עקרוני לא חל בהם שינוי בצורות איסוף הידע, וייצוגו. תלמיד אנתרופולוגיה מבצע את עבודת הדוקטור שלו במשך כשש עד עשר שנים, ולוקח לו לפרסם ספר (במקרה הטוב) עוד כחמש שש שנים. למעשה הוא או היא כותבים היסטוריה. את הספרים שלהם מוכרים בערך בשש מאות עותקים. בעוד שמדעי החיים והטבע, ואף האמנות והארכיטקטורה, שינו את פניהם בהתאם לזמנים ולצרכי השוק המשתנה ופיתחו מתודות העומדות במקצבי הזמן ותחלופותיו, מדעי החברה מייצרים בקצב שאינו יכול לערוב לרלוונטיות העתידית שלהם.
מה עושים? עושים שיתופי פעולה collaborations , לא לגמרי ברור עם מי, כנראה עם מדענים מתחום מדעי הטבע, עיתונאים, אנשי היי טק, אנשי צבא ובטחון,קפיטליסטים, ועוד. מייצרים קבוצות מחקר רב תחומיות. חושבים על שיטות מהירות להשגת ידיעות על העולם וייצוגן. יש היום טכנולוגיות שמאפשרות זאת.
מלמדים את התלמידים שלנו לעבוד בצוותים, לייצר ידע , לפתח ביקורת פנימית בסגנון בקורת עבודות בבתי הספר לאמנות (כמובן שאצלו זה ה Beaux arts , אבל עושים את זה גם בבצלאל וזאת שיטה הרחוקה משיתוף פעולה ופיתוח שפת ביקורת פנימית אבל אפשר לחשוב אולי על עידונים) . מציגים במהלך ההרצאה טבלה מורכבת (של עניין פשוט למדי) המתארת את השיעור לתלמידים מתקדמים, משהו הדומה בעצם לשיטת "בית מדרש" אקדמי שפותחה באלול ועלמא.
"תלמידה שלי לב.א ואני " אמר, " החלטנו לנסות לבדוק אם אנחנו יכולים לעשות מחקר לכתוב ולפרסם ספר בתוך שנה. הצלחנו". לתלמידה שם ישראלי, ואני מקווה שהיא הרוויחה מזה, אולי בכל אופן תמצא עבודה לפני שסוגרים לנו את הבאסטה. בחילופי מייל שאני עושה עם עמיתים בארץ על ההרצאה הזו, אומר לי יהודה גודמן שהנה לקח לאנתרופולוגיה מאה שנה לנתק עצמה ממדעי הטבע ובעיקר מן הביולוגיה, ועכשיו הוחלט בברקלי שחוזרים לרחם.
חרדה מסוג אחר מציגה אישה שממש חיכיתי לשמוע. למדתי אודות Susan Harding מעמיתה אחרת, פראן מרקוביץ, שאמרה לי שהעבודה שהתחלתי לעשות על חרדים מזרחים מזכירה לה את הספר של הארדינג The book of Jerry Fallwal. הפעם החלטתי לצאת מן האנונימיות שלי ולדבר איתה. הכנתי בכיס של הז'קט כרטיס ביקור וחיכיתי להזדמנות. עשר דקות לפני ההרצאה היא מסדרת בחדר את המקרן, מתאמת אותו עם המחשב שלה. אני מחכה. היא הולכת לשירותים, פיפי לפני ההרצאה. כשהיא חוזרת אני ניגשת ושואלת אם אני יכולה להפריע לה חמש דקות. היא מחייכת בנעימות גמורה . הצגת אני קטנה, מסירת הכרטיס, והבטחה לפי הסכמתה לשלוח לה במייל את הפרק מ"מקומות שמורים" שעושה שימוש אינטנסיבי בעבודה שלה. "שמחתי לראות שכותרת ההרצאה שלך היא Get religion" אמרתי לה. "בפעם האחרונה ששמעתי אותך אמרת שאת עוזבת את האוננגליסטים והולכת לחקור אנטי אייג'ינג" . "כן" אמרה " אבל אז באו הבחירות של 2004 והבנתי שאני ממש חייבת לחזור לנושאים האלה there are not too many of us out there, doing this kind of research. תחושת הקריאה לדגל, הצורך לבצע מחקר קשה, רלוונטי, אקוטי, לעומת מחקר שהוא רלוונטי לא פחות, טרנדי בוודאי הרבה יותר, אך פחות מעיק מבחינת החוקרת, הייתה ברורה לי ואף מוכרת. פעמים רבות נמאס לך מהנחקרים הדוגמטיים, מההאזנה לנושאים שאינך יכולה להסכים עימם, מההתעסקות בתכנים שאת מופיעה בתוכם כאוייב, כבלתי תקינה. ואז כמובן באה האכזבה. על המקרן הופיע אתר של אוונגליסטים ששמעו לכאורה את ההרצאה של רבינאו. הם עובדים מהר, עכשווי ובשיתופי פעולה. קוראים לרענון הכנסיות המסורתיות כדי לשמור על רלוונטיות, יוזמים אירועים רגילים לכאורה בעלי תכנים דתיים. לפעולות שלהם קוראת הרדינג re voicing היא מתכוונת לכך שהאונגליסטים נכנסים לתוך שפה, לתוך מרקמי הטרמינולוגיה המוכרת (פופולארית , פוליטית או אקדמית) ושותלים בתוכה את התכנים שלהם. כך למשל הם יכולים להקים רשת להצלת כדור הארץ הטבולה כולה בשפה הכל כך תקינה של אקולוגיה, אלא שזה עמוס בתכנים של "נפלאות הבורא" (כך אגב קראו לשיעור טבע בבית ספר לבנות של חסידות גור). הדיבור על צדק חברתי אינו מצריך להטוטים גדולים כמובן. יש אפילו קבוצה קטנה (מימ"ד ?) היוצאת נגד המלחמה בעיראק בשם הנצרות האוונגלית. אל גור מתואר אצלה כבפטיסט המשתמש בנבואות ירמיהו לטלטל את העולם. הארדינג מקרינה סדרה של biblezines , מאגאזינים הנראים רגילים לחלוטין, לבני נוער ואף לבוגרים יותר. אלה אמורים להעביר את ערכי התנ"ך (ישן וחדש) בתבניות של ז'ורנאל. מהר, יפה, מלווה בתמונות, קורץ לקהל. הכנסיות האלה מייצרות מאמינים על בסיס של עבודה צרכנית יותר מאשר על בסיס תיאולוגי, המאמינים שלהם נראים קולים יותר מאשר קנאים. הקהל בחדר מתבונן וקולות נמוכים של צחוק או גיחוך עוברים בתוכו. אני מכירה את הצלילים הללו כל כך טוב. תמונה של חרדי עם פלאפון בסוף שנות השמונים הפילה אנשים מצחוק, מכון כושר לנשים חרדיות – פורנוגרפיה, ילד חרדי על סקייט בורד - שוס, וכן הלאה. הארדינג מקרינה תמונה של כומר צעיר, שערו מחומצן ומרוח בג'ל. הקהל צוחק, wait, it gets campier היא מבטיחה.
מבחינה עיונית הארדינג מנסה לאתר איתגורים על הכיוונים השמרניים של האוונגליסיטים מבפנים, ושואלת מדוע אין חילונים שיעשו להם את מה שהם עושים לנו. כלומר יכנסו לתוך השפה התנכ"ית ויטעינו אותה בערכים חילוניים (רות את שומעת?) הכל נראה ונשמע לי כ"כ מוכר. החלק המעניין של ההרצאה מגיע בדיון. ראשון מצית את העניין חבר סגל ששואל אותה אם יש לנו (והלנו ברור) זכויות יוצרים על התרבות הפופולארית, כלומר מדוע לקרוא למה שהם עושים re voicing ולא participation . אני כבר מבסוטה ממנו. אפשר להבין מהאופן שבו את מציגה את הדברים – הוא ממשיך – שישנה כאן קונספירציה, ניסיון להשתלטות על השפה והתרבות שלך/שלנו. היא נבוכה, אנתרופולוגים לא אוהבים שמציגים אותם באור כזה. התרגלנו להציג עצמנו כמי ש"התקבלו" על ידי הנחקרים, כמי שמנסים להבין אותם, ואכן בספרה הקודם על הרוב המוסרי הלבן, הצליחה להעביר ביקורת נוקבת מתוך עבודה שהיה בה קודם כל רובד אמפתי. האם היא יכולה להודות שאכן יצאה לקרב? שהיא במשימה מ 2004 להראות שישנם פועלי תרבות נמרצים המאיימים על כל מה שיקר לה, ושהיא מגייסת את יכולותיה האקדמיות להראות להבין ולהזהיר מהם (כמו למשל ממחלה מסוימת) ? בתוך השיח האקדמי שהיא באה ממנו זה בלתי אפשרי, זה יהפוך אותה לדומה מידי להם, לעוד מישהו שמפחיד את הציבור ממשהו (כמו ממשל בוש מהטרור) ואת זה היא לא אוהבת. אבל בגדול זה מה שהיא עושה. לא נוח לה, וככל שהשיחה ממשיכה פחות ופחות נוח לה. התלמידים חכמים ואנשי הסגל לא מרפים. בחורה ממוצא ערבי עולה על הצחוקים, אומרת לה שהגיחוכים שעלו הם סמנים , שהיא מכירה את זה מהצגה אורינטאלית של ייצוגי ערב (למשל אישה עם חיג'אב ואי פוד). הארדינג מצטמצמת:
really, this is how it sounds?
Indeed when I wrote the book of Jerry Fallwal
I tried to behave like a Buddhist, to absorb
עכשיו, היא מודה, קשה לה לעשות זאת. היא לא חושבת שהם משתתפים כמו שמציע עמיתה המקומי, כי יש להם אג'נדה פוליטית אחרת. אין להם עניין להתערות. קונספירציה כבר אמרנו?
אני יוצאת לרחוב ארבע עשרה, הולכת לאט לאורך החנויות הזולות. מזוודות על גלגלים , בגדים נוצצים לחגים העומדים בפתח והרבה מעילים. מעילי חורף הנראים לכאורה כעשויים מפוך, אך בנויים משכבות של פלסטיק ועולים עשרים ותשע תשעים ותשע. לפני שנתכונן לקץ העולם, כדאי להתכונן לקור, סולם המעלות של הימים האחרונים מסמן לנו שהוא כבר ממש ממש כאן.
יום חמישי הכין לי תערובת משובחת של אנתרופולוגיה ובלט. ירדתי עם ניצה שוב לניו סקול ומרוב שאני מתמצאת הצעדתי את שתינו מערבה במקום מזרחה. זה לא הפריע לנו להצטייד בקפה טוב ולתפוס מקום בזמן סביב השולחן בחדר הקבוע בקומה השנייה שהיה מסודר הפעם כמעגל כסאות סביב שולחן גדול. בפינה הוגש אוכל נחמד. פרות יבשים וטריים, קרקרים וגבינות, שתייה קרה ואלכוהול. השינויים הקטנים הללו נובעים מכך שזהו פורום ללימודי נשים ולא הסמינר של המחלקה לאנתרופולוגיה. Ann Snitow ממגדר פתחה בסאלם עליכום וטוב שבאתן. בניו סקול בניו יורק כמו בירושלים עדיין אין תוכנית ללימודי נשים. אינשאללה היא אומרת אחרי שמונה שנות עבודה, יש מצב שהתוכנית שהייתה ופסקה תתחדש. בינתיים הפורום פעיל ו Ann Stoller מאנתרופולוגיה הסכימה לפתוח אותו. סטולר נותנת מופע רהוט, וכועס. מלאה על הפוליטיקה האמריקאית, על המחקר הפוסט קולוניאלי וגם על המצב של לימודי מגדר. בקיצור (היא הצהירה שדבריה עומדים להיות לא מסודרים ולא ברורים, והיה בכך קורטוב של אמת) אחרי nine eleven הופיעה המילה empire בכל מקום . היא, שחקרה את האימפריה עוד קודם לכן, מרגישה שאנשי מדע המדינה, כלכלנים, ואחרים גנבו את השדה. חוקרי הפוסט קולוניאליזם דממו (למה? כי השפה שלהם לדעתה חנקה אותם בתוך טרמינולוגיות לא גמישות שלא ניתן היה בעזרתן לפרש מצבים חדשים, הם הכירו רק מערכים בינארים השואבים את תבניתם מסוג היחסים שהיה בין בריטניה להודו) , הפמיניסטיות דממו, ואם רואים כבר נשים המגיבות למצב החדש, הן לא בצד שהיינו רוצות לראות אותן. לא קראנו תיאוריה מגדרית חדשה כבר הרבה זמן ונשאלת השאלה אם לימודי מגדר צריכים בכלל להיות בעניין של מגדר, אולי לא. אולי לא רק. בכלל כשאני אומרת לבת שלי ולחברות שלה (בנות עשרים פלוס) פמיניזם, הן מעקמות את האף.
אמריקה מוציאה סכומי עתק על הערכה ומיפוי של סכנות. ישנה כלכלה שלמה של מיון, איתור, מעקב, סריקה, חיזוי, עיכוב, עיקוב, כליאה, גירוש, ועינוי. היא מדברת על אבו גראב,. על התמונות והדיווחים שהגיעו אודות מעשיהם של חיילים וחיילות באסירים ששמרו עליהם. היא מזועזעת, קוראת קטעים של עדויות. מה המקום של sexuality בניהול העינוי, הדחיקה הסינון וכד' של האימפריה? האם למרכיב הזה ישנה משמעות? היא טוענת שאין מדברים על זה בכלל וחושבת שחייבים להחזיר את הגורם הזה. ידענו לעשות את זה במחקר על אימפריות אחרות אנחנו צריכים לדעת לעשות את זה על האימפריה הזו. מי נחשב אזרח? מהו bloodline?
לפי מי הוא נקבע? מה עם ילדים לא חוקיים, מה עם אינטימיות (קוראת קטע של עדי אופיר על עינוי ואינטימיות, גם הוא הרצה שם באותו שבוע ). בסוף ההרצאה שלה היא כמעט מתמוטטת. נשענת אחורה עייפה וכועסת. בזמן השאלות היא מבקשת מהקהל לדבר, להגיד מה הם חושבים,
"אני דיברתי מספיק" היא אומרת ולא נשברת. הדיון גווע.
ניצה ואני לוקחות עוד כמה פיצוחים לדרך, וחוזרות לתחתית בכיוון ברוקלין. מגיעות יפה לפני הזמן ואוכלות ארוחת ערב במסעדה מול ה BAM המלאה בשכמותנו. דיירי מנהטן שירדו למופע על בטן ריקה. מצאנו מקום זו לצד האחרת למרות שהכרטיסים שלנו שלחו אותנו לקצוות שונים, נשענו לאחור ושכחנו ממילים. במשך שעה וחמש דקות התבוננו והאזנו למופע היפה ביותר שראיתי מתוך הרבים הנמצאים כבר מאחורי. שמונה זמרים של הבוסטון קאמרטה שרים א- קאפלה מזמורים של השייקרים ושמונה רקדנים פינים של הכראוגרף טארו סארינאן רוקדים בהתיחס לשייקרים אבל ממש מעבר לכל פולקלור או תיעוד. הבמה מוארת בצורות מפלחות ורוחניות כאחד, הרקדנים נעים בשפה שלא ראיתי כמותה מעולם, התלבושות מתוחכמות ויפות (שחור לגווניו ובדים משקוף עד אטום) הזמרים נעים גם הם , נמצאים בקשר מופלא עם הרקדנים. מחול המדגיש קהילה, ולמרות שישנם בו סולואים, הם לא מוחשים אלא נטמעים איך שהוא במרחב. במה פשוטה אך כל כך מורכבת. כמעט לא זזתי עד לסיום. אפס התחנפות לקהל, דייקנות בלתי מתפשרת , סוג של גאונות.
בתום ההופעה התקיים דיאלוג עם הכראוגרף והמנהל המוסיקאלי. סוג של בונבון. הפיני נשאל מדוע עזב את הבלט הקלאסי ויצא למזרח ללמוד ריקוד הודי ובוטו יפאני. באנגלית נכונה אך במבטא מצחיק של סיבולת במקום שיבולת, סיפר שהבין בגיל צעיר שהבלט הקלאסי מציע לבחורים שלושה תפקידים. מכשף, נסיך או ליצן. "אני", אמר "הייתי איכשהו תמיד הליצן, חשבתי שעשרים שנה להיות ליצן זה לא משהו, אז יצאתי לחפש בתרבויות ריקוד אחרות, אפשרויות חדשות למחול של בחורים".
ניצה ואני יצאנו החוצה בהתרוממות רוח. כל הפיקוח , הסריקה, העיכובים , המעקבים, המיונים ואפילו העינויים זזו הצידה מפני כבודה של האמנות.
Facilities are not Winterized – Re-opening in April .14
יום ראשון 11.11.
ידעתי שהעצירה לסנדוויץ' ושירותים ליד האגם של Rockland תהיה קצרה. אמנם השמש זורחת, אבל קר משהו. הכי קר עד עכשיו. בהחלט עשיתי קפיצת מדרגה בציודים, הוספתי חולצה טרמית. אבל לא חשפתי את כל אמצעי ההתגוננות שלי. בתחתית המגרה בסלון, חבויים עדיין מכנסים לבלימת רוח הנלבשות על מכנסי הרכיבה, מסכת הפנים עם סרט לפה ולאף שמוצמד אליה, כמו גם מעיל צהוב ומכוער נגד מים ורוח . החלק של הכפפה החיצונית (יש לי שתיים) הנמתח מן האגודל פנימה לכיוון שורש כף היד, מרוח בסמארק וזה רק השאריות של מה שאני מפזרת על האספלט. העיניים זולגות דמעות, והמשקפיים מרוחים בתערובת של כל הנוזלים הללו גם יחד בתוספת רוק שעף למעלה במקום למטה. כפות הרגליים מוגנות באוטמי בהונות ועליהן ערדליים. עדיין האצבעות של רגל שמאל קפואות. ממש קפואות. אני מקישה את קידמת הנעל במדרכה ליד הספסל עליו אני יושבת כדי להפשיר אותן, אבל לא נראה לי שהן מתרשמות. מעניין מדוע דווקא רגל שמאל. אולי כי אני עובדת חזק יותר בימין, וככה זורם שם הדם בצורה מואצת יותר? אולי. אחרי הסנדוויץ' ורבע בקבוק גאטורייד אני פונה לעבר השירותים. עדיף כאן מאשר בקפה, איך שהוא בכל מקום שיש דלת באמריקה יש מאחוריה תור. הדלת של השירותים נראית סגורה אבל אני מתקרבת, בינה לבין זו של הגברים מתוח שלט עצום המודיע :
Facilities are not Winterized – Re-opening in April
אני מניחה שאחד מתוך ארבעת אזורי החניה העוטפים את האגם ממשיך להפעיל את השירותים שלו גם ב winter , אבל זה שלי התקפל עד בוא האביב.
Winterized אני ממלמלת לעצמי, מעולם לא שמעתי את ההטיה הזו. איך אני אגיד את זה בעברית? כמובן שמחורפן יכול להיות חביב, אם כי לא ממש מעביר את המסר, אבל "מוכן לחורף" נשמע כמו מבצע של משרד התחבורה. כך או כך הלכתי אל מאחורי השיחים. היה בי פחד מסוים יש לומר, אבי לוז סיפר לי ששוטר תפס אותו פעם משתין בסנטרל פארק ועמד לעצור אותו. שוב אני חולפת על נאייק ועוצרת לdouble late בפירמונט. מורידה את הז'קט העליון, ושותה את הקפה בפנים תוך עיון בטיימס של סוף השבוע. זה קפה קטן והמקומות בתוכו מתחלקים בין מקומיים ורוכבים (פעם ישבה שם אחת ,שתתה את הקפה ואכלה את המאפין שלה עם הקסדה על הראש, ניסיתי להיזכר אם יש כאלה בנס הרים, ואני חושבת שיכולתי לצייר לעצמי אחד או שנים טמבלים כאלה) . בדרך הביתה השמש נעלמה, האור העז והקר שלה נסוג אל מעבר לשכבה דקה של עננים משאיר אותי דאוגה פתאום מפני החושך. אני לבד רוב הזמן על 9 W. נראה כאילו כולם כבר אחרי מקלחת חמה בבית totally winterized . לי יש שלוש אורחות הערב להאכיל, ולמרות שהרוב כבר נעשה, בכל אופן אני פתאום נלחצת. אבל בשלוש אני בבית, קולפת שכבה אחרי שכבה, פורסת אותן על גבי הרהיטימצ'יקלעך של הפרופסור מתקלחת והולכת לנוח. לפני שאני עוצמת את העיניים אני מסכמת לעצמי:
יום חמישי
אנה באה לנקות, אני מזמינה אותה פעם בשלושה שבועות וגם אז אין לה בעצם מה לעשות. השטיחים כלואים מתחת לרהיטימצ'יקלעך, הפארקט הוא לפיכך ארץ לא נודעת. אבק אין, ואני כידוע בחורה מסודרת שהכינה לה את המטבח והשירותים, כי הייתה לי אימא שקראו לה יונה. אבל צריך לגלגל את הכסף קצת, ובמקרה הזה הוא הולך למקום ראוי בהחלט. כיוון שעניתי כבר על המיילים של הבוקר ודיברתי עם יאיר, ומשום שאני צריכה ללכת למשרד רק לקראת אחת בצהריים, נותרה לי אפשרות אחת בלבד, לצאת לרוץ. נכון שיורד בחוץ גשם, ושהמבט שאני תולה מערבה בעננים לא מגלה חור פעור בהם העומד להגיע לאזורנו. גם אתר האינטרנט בסעיף hour by hour מראה שבכל ה hours היום , ירד גשם. אבל אני להבדיל מהשירותים ליד האגם winterized. מכנסי שלושת רבעי, שתי שכבות דקות מאד ומעילון חדש של Pearl Izumi השוקל כנוצה, מרגיש כנייר טישיו ואמור to repel מים ורוח. הi pod שלי גר בתוך מתלה המגן עליו מכל מפגע, ואנחנו בחוץ. ה doorman שהתרגל כבר לדיירת הפעלתנית מקומה שבע, בכל אופן מופתע. Its raining הוא אומר בשקט so I will run אני עונה לו ושנינו צוחקים.
האמת שזה טיפטף כזה, לא משהו דרמטי. נזכרתי בראיון עם ספורטאי שאמר שהוא אוהב לרוץ בגשם "זה כמו לרוץ בתוך מקלחת " אמר. עשר הדקות הראשונות לא ממש נעימות, אני נמצאת בחלק הגבוה של האי והרוח הופכת את הטיפות לסיכות, בתוך הפארק העניינים נרגעים, אני שומעת dire straights בוטשת בעלים הרטובים וצוברת אדרנלין. רצה כחמישים דקות ופוגשת אולי עשרה אנשים , רובם מטיילים עם הכלבים שלהם, ומיעוטם רצים ערומים למחצה. באופן מוזר הרצים לא עסוקים בעניין של winterization ואילו בעלי הכלבים נוקטים זהירות רבה בכל הנוגע לחיות המחמד שלהם. מזה כמה שבועות שהללו מוצאים החוצה לבושים. מי בסוודר קטן, מאולתר ומי בלבוש כלבים תיקני יותר. אחרי הישורת שליד הנהר, בעליה לחלק הדרומי של הפארק ראיתי גברת לבושה בבגדי יער מושלמים הנעים על גווני הירוק והזית, אוחזת ברצועה כלב עטוף בשכמיית גומי צהובה מן הסוג שהיינו לובשים בבית הספר העממי. לא היה בשכמיה שלו כל זכר לאלתור או למעשה בית. הכלב לבש בגד מדוגם לחלוטין שהיה פרוס לכל אורכו (הלא גדול) כשמעל הראש שלו נמשכה פיסה אלכסונית שהגנה עליו כחצי כובע. There are different ways to get winterized . ברחוב 79 אני מסתובבת וחוזרת למעלה, פונה באופן אוטומטי לעבר מתקן השתייה שלי המסמן לי את מחצית הדרך. לא עובד. ממשיכה הלאה, גולשת לעבר הנהר ומתקרבת למתקן האחר הניצב שם. לא עובד. כיוון שאני כמעט לבד, וכיוון שהגוף שלי כבר די מוזן באדרנלין אני מתחילה לשיר עם מרק קנופלר. twisting by the pool אני מזמרת ומנערת את כפות הידיים שעדיין קפואות, by the pool . זה השיר שהייתי צריכה להגיד לפאולה מהאוטובוס של נייקי שהוא ה power song שלי, זהו, עכשיו אני יודעת. כמו ג'ורג' של סיינפלד אני מצטערת שתשובת המחץ שלי עלתה במוחי מאוחר מדי, אבל להבדיל ממנו אני לא מתכוננת ללכת לנייקי טאון להגיד לה את זה. אני מחפשת מתקן שתייה אחר. ליד מגרשי הטניס הנטושים יש אחד, אני לא סובלת אותו בדרך כלל כי הוא מקרטע כזה, אבל עכשיו אין לי כבר ברירה, אני לוחצת על כפתור המתכת, לא עובד. עוברות עוד כמה שניות עד שאני עושה את המתמתיקה הידועה כאחד ועוד אחד. השירותים באגם, שלושה מתקנים בפארק – זה כנראה עניין לאומי. במחצית נובמבר מדליקים את העצים ומכבים את הפארקים. הפעילות אמורה לעבור כולה אל הרחובות, החנויות הקניונים. פיג'מות פלאנל באדום ירוק זהב, שמיכות פליס לבוקרו של החג, כלים נאים לסעודת חג ההודיה, שמלות עם נצנצים וגב חשוף, סודרים חמים, סודרים חמים, וסודרים חמים עם גרביים תואמות. כל המוצרים winterized לגמרי.
בסוף האספלט ליד העלייה החוצה מן הפארק לרחוב מאה ועשרים אני ניגשת בהיסוס למתקן שתיה נוסף. כל התיאוריה שלי תקום ותיפול עליו. אני לוחצת על כפתור המתכת ביד קפואה שבקושי נענית לי ומקבלת שפריץ לפרצוף.
שבת ראשון – 17-8.11
שלפתי את המכנסיים החמות והעליתי אותן על גבי מכנסי הרכיבה, עוד בבית זה הרגיש נפלא. מחמם ומלטף. התקשיתי להסביר לעצמי מדוע התלבטתי כל כך לגביהם, צריך פשוט ללבוש אותן כברירת מחדל, חם מדי לא יהיה, זה בטוח. אני פוגשת במאה עשרים על ריוורסיד את אמנון אורון מאל על ואנחנו חותרים תחת שמים אפורים לעבר המסלול הרגיל. בחמש הדקות שחיכיתי לו על הצומת (עושה סיבובים) גיליתי שהפכתי סוציומאטית. התרגלתי ללבד שלי, לצאת לדרך בלי לחכות לאף אחד, לעצור היכן שבא לי, לא לדבר עם אף אחד. אבל הרכיבה המשותפת היתה נעימה, גם העצירה ליד האגם בלי ה facilities וגם הקפה בפירמונט. עצרנו לתקן לו משהו באופניים בחנות המקומית היפה, ואספתי מהקולב כפפות חמות חדשות, על חשבון כרטיס האשראי שלו. צידי ה 9W שוממים משהו, כמות הרוכבים הולכת ופוחתת, the weather כמו שהם אומרים is closing in . בשישי ובשבת אני זוכה לשתי ארוחות ערב מציינות ביותר. הראשונה בעיקר בשל החברה. פיטר ריפון – מעצב פנים, שישב לי על הגלגל ברכיבת המאה, אסף בביתו את ארוסתו (מפיקת סרטים דקומנטריים וסרטי אמנות), חבר מעצב (שהכיר היטב את מונה זילברשטיין ואף היה איתה בארץ שלושה חודשים), ועוד חברה. אי קיו מפותח,שיחה מהירה, מצחיקה, מאתגרת. פוליטיקה, שטויות, אמנות ושוליים של ספורט. בית יפה בקצה המערבי של הווילג'. למחרת אצל עמיתה מה JTS המצב פחות פרוע אבל לא פחות נעים, טעים ומעניין, אני מרגישה שהייתי יכולה לעשות לי חברים בין שתי החבורות הללו, ומדחיקה את המחשבה הזו מייד.
בבוקר יום ראשון הגשם ופתיתי השלג שהובטחו לא הגיעו. אני יוצאת לריצה ומחליטה לבדוק את הברזים – אחד כן אחד לא. אבנר אמר שהם סוגרים אותם כדי שלא יקפאו ויפוצצו את הצינורות ונראה לי שהוא צודק. חוץ מאותו אחד ששייך כנראה למגרשי הטניס נסתתמו המעיינות. הרוח נושבת חזק צפון מערבית לאורך ההדסון, קשה לרוץ מולה, וטיפות קטנות ומעטות דוקרות אותי. גיבורי הפארק מתמעטים, מותירים את הכלבים ובעליהם שאין להם ברירה אלא לצאת לסיבוב מהיר עם השכמיות. כמה מהר השתנה הכל, רק אתמול שמחתי שהמסלול נמצא ברובו בצל, ושהרוח מן הנהר מצננת את פני הלוהטות.
עברתי על הספר שילי נתנה לי המציע את ניו יורק לאוהבי אוכל, חשבתי לשלב ביקור בכנסיה בהארלם עם אוכל דרומי. בחרתי לי מסלול קרוב לבית. אבל טלפון מעופרי לקח אותי אל הרכבת התחתית. ב PS 1 בקווינס, יש מופע בוטו יפאני. הארלם תחכה.
על מדרגות בית הספר הציבורי שהפך לשלוחה של ה MOMA אנחנו עומדות בקור צורב עם מעט אחרים (רבים יפאנים) ומתבוננות ברקדן בן שמונים שזז הכי לאט שאפשר. לבוש שחורים, פניו וצאוורו עטופים בבד המותיר מעט מן הפנים. איש ואישה, תינוק וקשיש, בן תמותה ובן אלמוות, והכל לאט, לאט, לאט.
המדור יוצא לחופשה עקב ביקור של בן משפחה ובשל חג ההודיה.
Word Diarrhea .15
אינני יודעת אם הזכויות שמורות לרקפת שהציעה לנו את הביטוי הזה, או שמא הוא שגור בלשון האנגלית. אני על כל פנים לא שמעתי אותו לפני כן, ונידמה לי שהיושבים סביב שולחן האוכל באותו ערב יום שלישי השתאו גם הם לשמע המושג הזה. רקפת סיכמה בעזרתו חלק מדיון שהתנהל בינינו - שבעה אנשים ישראלים מתוכם שישה בעלי תואר דוקטור לפחות ואחד בלי תעודת בגרות( שמשך כך מסתבר בדיעבד את מירב תשומת הלב). הדיון נסב על האטיקט האמריקאי. על זה הנהוג "ברחוב" ועל אחיו התאום כמעט, המקובל בין עמיתים לעבודה באקדמיה. דיון דומה לזה כבר התקיים בגירסה אחרת ומוקדמת אצלי בדירה במהלך ארוחת הערב שעשיתי לבנות, והוא נמתח בעיקר בין ניצה ינאי לבין יופי תירוש ולביני. הראשונה תיארה את הנאתה המתמשכת מריבוי ה excuse me, and sorry, והאחרונות ניסו לפרק את המנהג ולהבין מה קורה בעצם בחברה שמרבה להשתמש בתבניות הללו בצורה כל כך אינטנסיבית. מה מחוללות המילים הללו שנאמרות "בלי כוונה" או בעצם בכוונה שונה מזו שלכאורה הן נאמרות. מה הן עושות לאומרים אותן ולמקשיבים להן. הדיון אז אצלי בבית, חצה את הדיבור הרגיל על "צביעות". ברור שגם יופי וגם אני לא עסקנו בנושאים של "כנות", אלא בכך שישנו שימוש בלתי פוסק בתבניות לשון שמסדירות את החיים כאן והן מסדירות את היחסים בין הדוברים (וברור לכולנו מדוע זה נחוץ בחברה גדולה ואנונימית וכו' וכו' כמו שגם ברור לנו שישנן חברות גדולות ודחוסות כמו סין שאינן נוהגות כך, או ערים הומיות ודחוסות כמו ריו או פאריס שנוהגות כפי שהן נוהגות) . נידמה היה לנו שהתבניות הללו כאן, יוצרות פאסיביות אגרסיבית , קושי בהשגת שיחה נוגעת , אותנטית, וכינון יחסים התלויים במערכי כוח/סטטוס/מעמד המוסווים כל העת באטיקט . שאלתי את ניצה מדוע אני צריכה לשמוע שכנה שלי בבניין שהיא אנתרופולוגית, אומרת לי It was really nice talking to you, I look forward to continue this conversation בזמן שברור לה (וגם לי) שאין לה כל כוונה להמשיך את השיחה, להזמין אותי אולי למחלקה שלה, לכוס קפה למטה וכד'. אני לא יכולה להביא לה שום תועלת, והיא לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלה עלי. כמה פשוט. בפעם הבאה כשתראה אותי במעלית, או ברחוב, במכולת, ואולי אפילו בהרצאה בקמפוס (וזה קרה כי חיים כאן בשכונה), לא תחוש אי נעימות. הרי היא אמרה תבנית, פראזה, מצרף מילים שלומדים לאמץ כאן מהר מאד. כזה שגם הבחור שמטעין את הירקות בדלי למטה למד להשחיל במקום הנכון וכך הוא מייצר חזות של אדם מאוזרח בסביבתו. הוא אומר למשל thank you for letting us know that there are no yellow peppers . את מרגישה טוב, הוא מרגיש מקצוען, ולשני הדברים הללו אין שום קשר לכך שכן או לא יהיו פלפלים צהובים לאנטי פסטה שלי מחר (לא היו). נושא ה excuse me מטריד אותי כבר שנים באמריקה, יש לי חשק להגיד בקול רם לכל הנדחקים בתחתית, או החולפים במעברים הצרים של הסופר, לאלה הדחוסים עימי במעלית, או לאחרים הבאים מולי במדרכה all of you and I mean all of you, are excused, once and for all you are fine, you are good, you are truly excused!!!
די רדו ממני, אל תבקשו מחילה כל הזמן, לא קרה כלום, לא חציתם קו, ולא הטרדתם אותי, לא הייתם rude שזה התואר הנורא מכל שאדם יכול לזכות בו על התנהגותו בציבור, אל תחייכו אלי את חיוכי העווית שלכם, זה בסדר, הכל טוב. אתם רוצים לצחוק בקול רם ומתגלגל של שחורים (בעיקר של שחורות), בבקשה, אתם רוצים להתסכל לי בעיניים , ממש להתסכל בלי לחייך סאלאמת, אתם רוצים לזרוק לעברי הערה (קורה לי כאן לא פעם ותמיד תמיד מפיהם של אנשים שחורים ולטיניים) אני אסתדר עם זה. אבל קשה לי עם הבלט של ה "בסדר", להיות בסדר, לא לחרוג, לא לעשות מה שאף אחד אחר איננו עושה, לבקש מחילה.
אני פוחדת להתרגל לזה, להתחיל לחשוב כמו ניצה שזה נעים, שזה יוצר מרחב ציבורי רגוע, חיובי, ממש עומדת על המשמר לא להסתגל לפאסדה הזו, מחפשת את מערכי הכוח מאחורי זה, את הבנאליה של זה, את החוקיות. אם מוצאים את החוקיות, העסק מתפרק, מאבד את המבע הכמו טבעי שלו, הכמו אנושי שלו, ומתבהר כאסטרטגיה לניהול מעמדי. זה מה שזה. אני מחייכת אליך, את מחייכת אלי ולא קרה בינינו כלום, גם לא יקרה. למה? כי אין לי מה להשיג ממך ולך ממני (כך לפחות אנחנו מניחות) ולמה חייכנו? כדי להסתיר את האלימות הזאת, כדי ללכת הלאה בלי שריטה, ובלי לזכור את הפגישה ביננו.
נזכרתי שוב בפימה הרוסי שהתחתן עם אליסה האמריקאית ונולדו לו שלושה בנים. גם הוא (בתוך שימור עשיר ובלתי מתגמל, של הרוסיות שלו) הקפיד להגיד לבנים שלו מדי פעם lets see you make that American smile
וכן אני יודעת שאנחנו לא אנשים יותר טובים, עזבו, זה ברור. וכן אני יודעת שיש כאן חברות, ואינטימיות, עזבו זה ברור. אבל מפל המילים הריקות עדיין נראה לי מסוכן.
"שלשול מילולי," או "לשלשת מילים" שהגדירה רקפת באה לי ממקום לא צפוי. היא חיה כאן כבר שנה וחצי כפוסט דוקטורנטית ב NYU, בילתה שנים רבות בגרמניה, ובשעה ורבע שהכרתי אותה עד שהגענו לנושא הזה, נראתה לי כמי שנעה בגמישות תרבותית וכמי שנוח לה בהחלט במרחב העל האקדמי. הדיבור על יחסי אנוש, העביר אותה לפתע למוד מבוצר, ביקורתי מאד ומדויק. "אני לא מתכוונת להתרגל לזה, לא, לא, לא, אל תגידו לי דברים שאתם לא מתכוונים אליהם. אני חותכת, לא מפתחת את השיחות הנבובות האלה, לא מחזירה את הכדור. התלמידים שלי אומרים לי בשעור I feel that,,,, ואני אומרת להם - אין כאן שום עניין של feeling אל תתבלבלו. מה כתוב במאמר? מה הטענה? יש שם תיזה. אל תשתמשו במילים סתם, תתכוונו, תדייקו. היא ישבה בצידי הימיני. קטנה, רזה, בלונדינית, כפופה משהו מכונסת בתוך עצמה, ופתאום בשלב הזה, התיישרה, גדלה, כעסה מאד. היה בזה משהו מפתיע. זה עלה לה הרבה יותר בריאות מאשר לי. עבורי היה בזה לעיתים גם פן בידורי (ומישהו מקומי לגמרי אף הציע לי בארוחת ערב אחרת לעשות מזה קטע סטאנד אפ) . יתכן שהיא הייתה מרה יותר מתוך הסתכלות על שהות ממושכת כאן.
בארוחת ההודיה בוירג'ינה, שלחתי שוב בלון ניסוי בעניין ה excuse me ובעניין כלכלת השארת הדלתות פתוחות להולכים אחריך (באיזה מרחק צריך להיות האדם מאחור כדי שתחזיקי לו את הדלת או את דלת המעלית) . הפעם את ההרמה שלי, הנחיתה אחת האורחות שקיבלה את החינוך שלה בבית ספר קאתולי אמריקאי. הנזירות כך אמרה, מלמדות את הילדות להגיד excuse me על כל דבר כמעט, גם אם עברת בין נזירה לבין קיר, עליך להתנצל, יאיר הסריט אותה מתארת בצחוק רם את החינוך לאטיקט, נידמה שהיא הלכה איתי כברת דרך.
בבית מול הטלוויזיה, יאיר פיתח את הנושא לכיוון התחביר ותבניות דיבור משודרות. איך מספרים סיפור, איך מדווחים. הדבקתי אותו כנראה במחלה וכרגיל החום שלו מטפס גבוה יותר. בכל פעם מחדש סיכם לעצמו שכולם מדברים בתוך אותו מעגל מילולי קבוע המלמד שאת יודעת לספר סיפור בצורה אמריקאית, לדבר על מחלות והדרך להתגבר עליהן, על צדקה לקראת החגים, על המרוץ לנשיאות, על מיחזור ואקולוגיה. רק בערב מאוחר, ברשת ה comedy central כשהילדים כבר ישנים וגם חלק מן המבוגרים לא בפוקוס – מופיע Steve Colbert ומשחק בתבניות. הופך אותן מבפנים ועושה פוליטיקה, מר ומצחיק במיוחד.
16. מה לובשים האנשים של החלון שלי
יש לי חלון אלכסוני מול המחשב, רואים בו בדיוק את פינת הרחובות 120 ואמשטרדם. חלקו מוסתר על ידי מזגן שהיה ידיד נאמן עד לא מזמן ועתה לא ברור מה הוא עושה שם. הוא מזכיר לי את המזגן של סיינפלד שנפל מהחלון והרג (או פצע?) כלב כמדומני. בבוקר שורת המדחנים של רחוב מאה ועשרים עומדת יתומה, ואט אט מתיישרות לאורכה מכוניות. שום דבר אינו לחוץ ברחובות שלנו, בסוף אפשר למצוא חניה. בפינת הרחוב צמוד לבניין עומד Kevin תמיד עומד שם, בחור שחור צנום, מחייך בדרך כלל, לעולם אינו פונה או מטריד, מסמן את הפינה ומכיר את החולפים על פניה. אנשים נותנים לו כסף בצנעה, אתמול ראיתי שהוא בהחלט מוכן לחורף, לבוש היטב וממשיך לחייך. ביום ראשון אחד מוקדם למדי בבוקר, נשמעו נביחות של כלבים. שניות לאחר מכן עלה קולו של Kevin בשירה Who let the dogs out? שומר על חוש הומור. עכשיו אני מביטה ימינה לחלון, שומעת את ההסקה משחררת את החום הבלתי נסבל שלה ורואה לבן. שלג ראשון שתפס, יורד משעות הבוקר המוקדמות ולא פוסק. לפני כשעה חרצה מכונית של העירייה פצע שחור ארוך לאורך צד אחד של 120- אמשטרדם שמר על ציר פתוח בשל התנועה המרובה. אני מנסה ללמוד מן האנשים ההולכים מתחת לחלוני איך מתרגמות המעלות מאתר האינטרנט שלי לחיים עצמם. האם הם השתכנעו כבר להוציא את המעילים הכבדים? האם המינוס אחד שמרגיש כמו מינוס שמונה שכתוב לי, עושה עליהם רושם רציני?
רובם עדיין במוד של ז'קטים, מעילים קצרים, גם אם חמים. ג'ינסים ונעליים טובות. אתמול בדרך למסעדה ראיתי גם בחורה שפסעה בנעלי אצבע, חולפת מן המעונות למקום כלשהוא בסביבה כנראה ולא עושה עניין. הסטודנטים מסרבים אפילו לז'קטים והולכים עם הסווטשירט כשהכובע מורם על הראש והפעם לא רק בשביל הלוק. רוב האנשים מכסים את ראשם או לפחות את האזניים. והכלבים לבושים היטב כבר אמרנו – איתם לא משחקים. מדי פעם מסתובב באיטיות אוטובוס תיירים מאמשטרדם מערבה למאה עשרים. מראה ליושבים בו נתחים מ morning side heights, Columbia university and Harlem. בימים כתיקונם רבים הם היושבים בקומתו העליונה של האוטובוס הפתוחה לרוחות השמים. בימי גשם הם מקבלים שכמיות דקות ודובקים בקומה הזו. לפני כשבועיים ראיתי שלחלקם (והם חולפים פה לא מעט – עונת התיירות בניו יורק נמשכת שנים עשר חודשים) הוקמה סככה שקופה מעל, אבל היום במו עיני ראיתי אוטובוס בגרסת הקופה של הקיץ עם תיירים שיושבים למעלה בשלג ומקבלים את כל ה holiday atmosphere .
אתמול לפני השלגים עוד הספקתי לרכוב עם אבי לוז חמישים וכמה מיילים במסלול הרגיל. הוצאתי את המכנסים הנלבשים על המכנסיים וחבשתי בפעם הראשונה את מסכת הפנים של קנונדייל העשויה קארבון (באמת ככה כתוב) . במקום לחכות לו בנקודת הפגישה עשיתי סיבובים כדי לא לקפוא, ובמורד הרחוב בהצטלבויות, היו נקודות שהגלגלים עפו לצדדים מן הרוח החזקה. העלים השתוללו על האספלט לכל הכיוונים למרות שהאתר אמר רוח צפון מערבית בעוצמה של
העצירה בקפה ובחנות אופניים ליד, בה אבי קנה בקבוקי שתיה, היתה קטלנית (אבינועם אתה שומע?). הזיעה בגב התקררה ועם תחילת הרכיבה הפכה לסוג של מזגן שבקיבוץ בית השיטה קראו לו "טפטפת"; רוח החולפת בתוך מים. אצבעות הידיים המונחות על ההילוכים קפאו (הן בחזית)ואצבעות רגל שמאל התאבנו. עברתי לרכיבה מנוכרת מגוף, אני רואה רק את הגלגל של אבי שלוקח אותי מהר על 9 .W הרוח שהוא נלחם איתה בדרך הלוך מושכת אותנו ב 23-
...בשולי הטקסט האחרון
מסתבר שז'ראר דאפרדייה מוטרד מעניינים שהוזכרו במכתב האחרון. במאמר שראיתי ב YNET המסקר את צילומי הסרט שהשתתף בו בארץ, מסופר על בדיחה פנימית שהסתובבה בין השחקנים , ונקראה I am sorry . דאפרדייה כך כתוב, התחלק עם עמיתיו הישראליים במיאוס שהוא חש לגבי המנהג האמריקאי להשתמש בתבנית הזו באופן מוקצן, וטען שמתחת לפראזה הזאת הם עושים מעשים אלימים ביותר. כדי לתמוך בעמדתו אירעו כאן בעשרת הימים האחרונים שלושה מיקרי ירי המוני בציבור תמים. אחד בקניון באוהיו, ושנים בכנסיות בקולורדו. לא רק דאפרדייה מתעצבן כנראה, ישנם גם כמה מקומיים שזה מביא להם מן הסתם את הג'אננה. במקביל בזמן ובכוח מוסרי הפוך מתפשטת לה אווירת החג. החמלה הצדקה והחסד התארגנו לסידרה ב CNN שנקראת "גיבורים", ומציגים בה אנשים מן היישוב שעושים טוב במקומות שונים בעולם. על בימת המוזיאון ל history natural מחלקת להם רשת החדשות הגלובאלית אותות הוקרה, מידיהן של שחקניות וזמרות ערומות למחצה. באוזני מצלצלות מילותיה של השחקנית הבריטית הלן מירן מתוך נאום זכייתה באוסקר you the Americans, are very very generous אז כן, ישנו גם הפן הזה כמובן.
16. כנסו כנסו או כנסי כנסי
יתכן ועשיתי טעות כאשר שברתי את החד צדדיות של כתיבתי וחשפתי את הצד הדיאלוגי שלה. נקבתי בשם פרטי של אחד הקוראים וסיימתי את הקטע בשאלה לגבי כדאיות ההליכה לחדר כושר. מהלך זה גרם לכמה מן הקוראים להמליץ לי ללכת לחדר כושר. אחדים מהם אף הודו שהם עושים זאת בעיקר כדי לפתוח חלון נוסף, דרכו יועברו דיווחים מה NYSC סניף 125 , שהוא בעצם סניף הארלם.
כך או אחרת הצלחתי לעבור את מדורי האינטרנט שזרק אותי כמה פעמים אחרי כל הטבלאות שמילאתי לו. קיבלתי פס לשבועיים במחיר המצחיק של 19.99$ . ביום ראשון עוד טרם הוכתרה הפעולה בהצלחה עברתי במועדון בדרכי לעיר התחתונה. זוכרים את כל הסצינות בסרטים מתוך מועדוני הכושר של ניו יורק? אלה עם המכשירים של סוף הדרך? המקומות ההומים הללו שכל הסינגלס המדהימים של העיר מתחככים אלה באלה? אז זהו שזה ממש לא ככה. המועדון היה די נטוש בשתים בצהריים יום ראשון ויתכן שהשלג היה הגורם לכך. שלוש בחורות נגררו על מכונות ההליכה, וכמה בחורים שוטטו באזור המשקולות. כולם שחורים. הפקידה למטה שהתוודיתי בפניה שיש לי רק חודש בעיר ואני מחפשת דיל, סירבה לרשום אותי Go home and try again that deal on the internet אמרה. Why waist all that money? . יחד עם זאת שלחה אותי למעלה לEldrige Graham יועץ המכירות שלהם לראות אם יוכל לחתוך לי איזו עיסקה. אלדריג' ישב בתוך חדר חצי שקוף הפונה אל המכשירים. תערובת של ראפר, פעיל פוליטי חתרני, ובעל גוף. צלב זהב גדול על החזה, גורמטים שנים שלושה על היד, חולצה בצבעי הסוואה, וכובע של מחתרת הסנדיניסטים. So you gonna be here only for a month mom? ניסה להתרכז ולהבין אותי. Where are you heading then התעקש , שכן יש להם סניפים ברחבי היבשת. לקח לי כמה דקות של כנות מיותרת להסביר לו את המצב. את החורף, את השנאה שלי לחדרי כושר, את הדיל שהוא צריך לחתוך לי כי אם יקח 125 לחודש, עדיף לי לשלם 150 בקולומביה שזה מחיר לשנה, ונמצא ארבעה בלוקים רזים ממני, להבדיל מהשבעה הרחבים שלו.
למרות שנידמה לי שהוא התחיל לפתח סימפטיה למצב שלי, לא הצליח אלדריג' לחצות את הנהלים, ורק האינטרנט הציל אותי. חזרתי אליהם ביום שני עם האישור שהדפסתי, וקיבלתי פס.
עכשיו מתחיל כל הניג'וס, התיק שצריך לקחת, המנעול שצריך להביא כדי להניח את התיק בתא, הבגדים להחלפה כי קר, קר מאד, קר מאד מאד. ברבע לשש אני יוצאת מהבית עטופה במעיל הפוך הארוך, כובע צמר, הכובע של המעיל על כובע הצמר, וכפפות מכוערות שרוסי מכר לי על ברודוואי ב 12 דולר עם חום פנימי ששמור אצלו עוד מפטרבורג. יורדת למאה עשרים ושלוש, ובדרך חדשה (לא דרך הפארק) חותכת להארלם. במשרדים של המועדון – שכונה. חמישה אנשים מאחורי הדסק, ואף אחד לא שם לב אליך, לא מסתכלים על הפס, לא מתרגשים מכלום. אני עולה לקומה הרביעית, לשאלתי מישהו מרים יד באיטיות ומראה לי את ה locker room.
אני חלשה בפרוצדורות, אבל אחרי ריכוז הצלחתי להכניס לתא את מה שאני לא צריכה ולהישאר עם מה שנחוץ, את המפתח של התא אני דוחפת בכיסון של הג'לים במכנסיים ופונה למכונות הריצה. בדרך אני מציצה לחדר הספינינג ונתפסת בקלקלתי, בחורה נמוכה והדוקה בבגדי רכיבה פונה אלי: are you interested in this class? , "לא יודעת" אני משיבה לה, עשיתי את זה רק פעם אחת וזה היה נורא, המורה צעקה עלינו, והדופק שלי היה בשמיים. I am a biker you see, I kept it out side until now . היא מחייכת אלי. Come, it will be fun, I do it like a ride, we climb a lot . עכשיו כבר לא נעים לי, אחרי עוד דקה, כמובן שמסתבר שהיא מהגזע שלנו ושהדודה שלה מלמדת תורכית באוניברסיטת תל אביב. השעה שש ועשרים וזה מתחיל בעוד עשר דקות. I am going to run a littleאני מודיעה לה, חושבת שאולי מאזור המכונות אוכל להתנתק מהאירוע. אבל כשהשעון מורה שש וחצי, אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לנסות, אם המזג ימשיך ככה, כדאי להתפשר על רכיבה מדומיינת עם היהודיה הקטנה. בחדר פנימה שלוש בחורות ושני בחורים. היא מתחילה בדיווש קל ומהיר, עוברת למעט מתיחות של החלק העליון, ואחר כך לא רכיבה ולא נעליים. היא מורה לספינינג והיא עושה ספיניניג. חמש דקות מהתחלת השיעור היא קמה מהכסא וחלקים ניכרים מהזמן היא נשארת שם, עומדת. זה במקרה הטוב, כי אחרי כעשר דקות כאלה, היא עוברת לטרטר את המשתתפים בארבעה דיוושי עמידה, וארבעה בישיבה.
אני יושבת לי בשורה השנייה, עושה את שלי. מדוושת כמו על הטריינר בבית, אותו סיוט אבל בחברת אנשים אחרים, ועם מוסיקה. אני מביטה בבחורות לידי, שמצליחות למלא את הוראותיה של המורה וחושבת אם לכוח הזה יש ביטוי בכביש. אחרי הכל הן עובדות בדפקים גבוהים, המאמץ השרירי לא פשוט, ויש כל הזמן אימון אינטרוואלי. עיקר האימון שלי בשיעור הזה , היה במוסר ונימוס. הנטיה המיידית שלי היתה לעוף משם. ללכת למכונות הריצה ולתת את חמישים הדקות שלי עם אהוד בנאי באוזניים. לא יודעת מה קרה לי, אולי משהו מהמכתב הקודם כבר חלחל לכליות שלי. נשארתי עד המתיחות של הסוף הנדתי לה בראש לאות תודה ורק אז עברתי למכונות. רטובה כולי מהדיווש רשמתי לעצמי הנחה וסגרנו אני ועצמי על חצי שעה ריצה בלבד. עשרים מכונות לפחות מתוחות לאורך החלונות מהם אי אפשר לראות מאומה. לכל מכונה טלויזיה, האוזניות עליך.
בחדר ההלבשה אני מחליטה להתקלח במקום לחזור עם הג'יפה הביתה מתחת לפוך. מלקטת שברי זיכרונות מברכת גלי גיל, מהמחנה בעוספייא, ומהצבא, וחומקת מהעיניים הביקורתיות של הבנות מסביב, על כך שאני פוסעת יחפה (לחלקן נעלי אצבע ואחרות מדדות בתוך שקיות ניילון שהמקום מספק כדי להכניס לתוכן את בגדי הספורט הרטובים) . שתי מגבות לבנות על חשבון הבית, כמו גם הסבון (וגם שמפו, וקונדישנר למי שרוצה). את הסאונה הנפלאה גיליתי רק למחרת וגם את קרם הלחות. ככה זה כשמשלמים כ"כ הרבה , יש תנאים.
בשבת הצלחתי להשחיל רכיבה לנייק, היה חמסין. 4 מעלות שהרגישו כמו שתיים ורוח אין. חתכתי לעצמי את העליה והירידה לאגם, קיצרתי את השהות בבית הקפה כדי לא לקפוא בדרך חזרה. הכוחות הולכים ומתדלדלים משבת לשבת. מעטים פוקדים את בית הקפה שידע ימים יפים בקיץ, עת עשרות רוכבים צבעוניים גדשו את תוכו הממוזג, ואת המדרכות העוטפות אותו. עתה נותרו החברה הטובים והם מביטים אלה לאלה בעיניים כמו אמרו, אנחנו המיעוט של באש ובמים. רק קרח על האספלט וסערות קשות יעצרו אותנו מלנוע על 9 W.
ביום ראשון החלטתי לנסות את היוגה של המכון. רצתי שלושים וחמש דקות לפני ונכנסתי לאולם עם שובל של ריח ובגדים רטובים. הבנות על מזרונים שחיכו למורה לא ממש אהבו את זה, ובצדק. גם מבחינה ספורטיבית עדיף היה לי להפוך את הסדר. פורמלית קראו לשעור ויניאסה יוגה. המורה שהגיעה בול על השעון, נראתה רזה ולבנה, הבנות בחדר היו מכל הצבעים כולל בחור אחד מזווד בבגדי לולולמון ובבקבוק המים היפה שלהם. היא פותחת בצ'אנטינג ואני מרגישה כמו בסדנה של פול האריס. עד פה no sweat . מכאן ואילך מתחיל שיעור הספיניג של היוגה, כלומר אין כאן בית משוגעים של ממש, ויש אפילו שיאמרו שזה כלום לעומת כל מיני יוגות אמריקאיות שנראות כמו שיעור אירובי. הבחורה אומרת את כל התנוחות גם בסנסקריט, היא מדברת בקול רגוע יחסית אבל שיש בו משהו מעצבן. הספיניג של השיעור נובע מכך שמעבר לכך שעשינו איזה חמש שש ברכות שמש מהירות, עם קפיצות והכל, הברכות משובצות בין כל תרגיל לתרגיל. כמו קאטות של לוחמה סינית. יש בזה משהו דינמאי ואירובי, אבל אני כבר רצתי. גם כשהיא איננה מצווה על הכיתה לקנח תנוחה בפזצ"ת של ברכת שמש, הבלונדינית מהשורה הראשונה מתנדבת לעשות זאת. בקריינות שלה היא מפרסמת את הנשימות יותר מהתנוחות, אומרת שיותר חשוב להיות במצב נוח בתוך התנוחה and not over do it אבל היא בהחלט מעודדת אותי להקצין תנועות כשהיא מגלה שאני גמישה, ומבינה שאני לא לגמרי יודעת מה עושים. חלק מן התנוחות מוכרות לי כמובן ואחרות פחות . תוך חצי שעה מהתחלת השיעור אני עושה את הכל בלי הזינוקים והיא לא מתרעמת. עוברת בין התלמידות מתקנת מעט מאד, ונשמעת flat. קצת שבוזה. מורה ליוגה הנראית מקצועית למדי שצריכה להתרוצץ בין סניפי הקלאב ולהתמודד כל פעם עם פרצופים חדשים ועם אנונימיות שאיננה נגמרת. המתיחות על הרצפה בישיבה ישרה ובקיפולי רגל אחת בכל מיני זוויות מענגים למדי, מוסיפים לי לארסנל העבודה הביתית כמה רעיונות. בסאונה אני נותנת לזיעה של הריצה שהתערבבה בזו של היוגה להתייבש. נזכרת בבית המרחץ הציבורי שתמר ר. ואני הלכנו אליו בהלסינקי. עשרות נשים עירומות שוחות כחווה אימנו בבריכה הציבורית ואחר כך מתבשלות בשמונים מעלות בסאונה. זאת של המכון נושקת לשישים מעלות גג ואין בה דלי ומצקת כדי לשפוך על התנור מים בריח אורנים שהופכים לאדי משרפות.
צמוד למכון נפתחה לפני חמש שנים חנות ספרים עצמאית, המתמחה בספרות שחורה, פוסט קולוניאלית, מחקר על אפריקה וכד'. החנות מוכרת מעט חפצים מן היבשת השחורה שבימים אלה מופיעים כמתנות לחגים, וכמו בכל חנות ספרים עכשווית יש לה בית קפה ומתקיימים בה אירועי תרבות. אני נכנסת לקפה ומיץ, יושבת בפינה מוסתרת, לוגמת אותם ולועסת בהנאה את הבייגל עם גבינת הירק שהבאתי מהבית. בדרך החוצה אני קונה שני זוגות אופנים עבודת יד מברזל וחרוזים ומנהלת שיחה לא קצרה עם המוכרת על ארץ מוצאה ג'מייקה, על המאסטר שעשתה ב NYU בעיתונות, על החלום ללמוד במוסד מליגת הקיסוס שהותיר אותה עם חוב של $8000 ועם ג'וב בחנות ספרים שחורה ואינטלקטואלית אבל לא יותר מזה.
בערב אני הולכת בגשם לסרט של שביים האמן ג'וליאן שנאבל. סרט בצרפתית על עורך כתב העת Elle שלקה בשיתוק כמעט מלא בגיל 42 וכתב ספר תוך מיצמוץ בעין אחת. יד האומן הפלאסטי שלא למד קולנוע מעולם וזה לו הסרט הראשון, ניכרת בכל פריים, והסרט שאמור להיות קשה איטי ואולי אפילו משעמם – מתמלא אות אחרי אות (שכן הוא בוחר את האותיות המוקראות לו תוך מצמוץ) ומעיף לשמיים פרפרים של עבודה עיקשת ונשמה יתרה.
17. יומן כרטיסיות
לאחרונה אני מכינה לעצמי כרטיסיות קטנות עם סדר היום שלי. מין רגרסיה גסה מבחינה טכנולוגית. לא רק שאין לי פאלם/ניובארי/או אולי-אי פון, אפילו היומן המשרדי השמן שלי שמלווה אותי כבר שלושים שנה ובולע מדי אוגוסט דפים חדשים, אינו בשימוש. שמתי אותו במשרד ומכיוון שאני לא ממש עובדת שם, עברתי לנהל את סדר היום שלי על גבי לוח שנה שקיבלתי באוניברסיטה, ומתוכו אני מכינה לי כרטיסיות ליום יומיים ולפעמים שלושה. את הכרטיסיות אני דוחפת לתא הרשת של התיק שלי, וכך הן יוצאות איתי למסעותי האורבנים במשקל קל כנוצה, מבלי שצריך להטעין אותן בערב במטען מיוחד, ועם אפשרות קבועה להשליך אותן כשתפקידן התמצה. אולם שיטה זו משאירה תמיד פתח לכך שאשכח את הכרטיסיה בבית, ואזכר בזה בתחנת קולומבוס סירקל בדרך לפגישה במשרדים של לילית, שבטוח נמצאים על רחוב חמישים ושבע, כי אני זוכרת וכי ראיתי בגוגל, וכי זה רחוב אחד מתחת לרחוב של חנות הטריאתלון. בטוח. וגם ברור שזה בין השביעית לשישית, אלא מה ? המספר של הבניין לא זכור לי. אתמול הייתי מוזמנת לארוחת ערב אצל זוג היסטוריונים. היא איטלקיה שלמדה היסטוריה רוסית, הוא ניו יורקי. אחרי כמה ביטולים, סופסופ העסק יוצא לדרך, ואני פוסעת לכיוונם ישר מהמשרד אחרי פגישה עם האסיסטנטית שהיתה לי כאן. בדרך אני מבינה שאין לי את הכרטיסיה. ברור לי שזה על 106 , אני יודעת בברור שזה בין ברודויי לאמשטרדם ומחליטה להמר. יכולתי לעבור דרך הבית, זה היה מאריך לי את הדרך בשש דקות אבל לא. כמובן שאין עלי את מספר הטלפון שלהם. הרוח נושבת על ברודווי כמו שאיננה נושבת ברחובות אחרים. והטמפרטורות שנתנו היום את כל מה שיש להן (7,8) מתחילות להתכונן לצניחה הגדולה שצפויה למחרת. אני במעיל הגשם של לולולמון, שהוא בסדר גמור, יש לו קיר פליס על הגב, והוא אטום לרוח ומים, חולצת הטריקו קצרת השרוולים שלי עושה חלק מוגבל של העבודה וחצאית הבד היא לא פריט מומלץ לדצמבר. אבל ההליכה מעלה לי את החום הפנימי . בתיק יש לי קצת חלוות ששרו שלחה לי, עטופות בנייר אדום לילד הקטן, וזר צבעונים כתום מקסים לגברת. על 106, אני מבינה מהר שהצד הדרומי לא יכול להיות מקום הולם עבורם, והולכת על הצפוני. מהפנטת את המספרים "זה 215" ,"לא זה 217". עוד שני בניינים ואני באחד הנכון, את מספר הדירה ידעתי בברור 5w . מעלית? אין. גרם ועוד אחד, ועוד. המעבר צר, מוזנח, מחופה בשטיח כחול מהוה, מעקה העץ לא ראה צבע שנים, דלתות הדירות שרוטות ועולים מהן ריחות מעורבבים של ארוחות ערב אמריקאיות. ככל שהריח אמיץ יותר ברור שמה שיונח על הצלחות של בני הבית יהיה גרוע יותר. למדתי את זה כבר. בבית פנימה אף אחד מהם לא מצליח לאכול כמו בן אדם. הם לא יודעים לערבב את הסירים. יודעים לעשות תוכניות בישול מדהימות, יודעים איפה יש take out הכי טוב, איפה פתחו מסעדה חדשה, ומה בדיוק מגישים שם. איך זה לא מצליח להתחבר להם לבית פנימה עוד לא קלטתי. אבל היום אני חשה בטוחה, המארחת שלי לא גדלה במסדרונות הללו, היא ילידת מודנה.
מאחורי הדלת האחרונה בקומה האחרונה ספונה עוד אחת מהדירות היהודיות של ניו יורק. מחזיקה סימנים וצורות המסמנים מייד את היהודיות שלה. המזוזה היא רק ההתחלה. היהודים הללו הם מהזן המתוחכם ביותר. יהודים לגמרי, עצמאים לגמרי בסוגם, ידענים של מסורת ותרבות, בעלי עמדות מדויקות מאד לגבי דקויות הזהות שלהם, אוהבי ישראל בצורה מביכה ומרנינה, אזרחי העיר והעולם . וכך בכל אחת מן הדירות שאכלתי בהן ארוחות ליל שבת בדרך כלל, ישנם חפצים מסמנים. בדירה הנוכחית אלה צילומים. הרבה צילומים ממזרח אירופה שם טיילו עבדו וחיו זמן מה, צילומים של ירושלים וישראל, מבט אישי של מחזיקי העדשה על המקומות החשובים להם. הילד בן השנתיים שאיתו מדברים איטלקית ויידיש, סוחב את המטלה הלינגוויסטית הזו בעייפות מסוימת. הוא רוצה "ג'וקרה קון לה מאמא" (לשחק עם אמא), והאבא אומר לו, "איך קום שפילן מיט זיך"( אני בא לשחק איתך), וכבר שש וחצי, והיה לו יום. שמונה ילדים בפעוטון ליד קולומביה, חמישה מתוכם בנים של ישראלים הלומדים כאן. הוא הכי אמריקאי, וגם זה כפי שאתם מבינים לא לגמרי טהור. כשנשמעת הקריאה המוכרת "א טאבולה" אני מתרוננת, הספורט בג'ים והקור, פתחו לי כאן את התיאבון בטירוף. נידמה לי שאני כל היום אוכלת. ההרגשה הזו מעוררת אצלי כמובן רגשות אשם כבדים שגורמים לי להקפיד ללכת כל יום לג'ים ולהגדיל את דקות האירובי שמגדילות לי את התיאבון וחוזר חלילה. הקטנצ'יק יוצא מן המטבח זקוף, נושא את סיר הפאסטה במו ידיו. ככה מגדלים צדיק. אני רואה מלמעלה פסטת פרפרים טבולה במיץ אדמדם ומקווה שלא ראיתי טוב. אחריו יוצאת האימא מן המטבח עם מגש פיירקס בתוכו כרובית שהיתה בתנור אחרי שכנראה התכבסה על האש, ומעליה זרוייה גבינה כל שהיא שנמסה למחצה. הדירה כהה, אין אור כמובן, הרהיטים כבדים, הספות שחורות, הפסטה דהויה והכרובית בז'. אני מדמיינת את האם שנמצאת שנתיים אחרי סיום הדוקטורט, עובדת בספריה של קולומביה כל יום בזמן שהקטן במעון , מלמדת היכן שהוא ומכינה חומרים לפרסום והרצאות לג'וב טוקס הצפויים לה בחודש זה. היא דווקא קולית עם הילד, שמתחיל לבכות ולנג'ז בסגנון "הוא גמור, הוא כבר ממש צריך לישון". אני מנקרת באוכל ומברכת בליבי על הקפה ששתיתי בשלוש עם סטודנטית מבוגרת שלי. ישבנו בקפה של ההומו הלטיני, על קפוצ'ינו ועוגת טורט לימון עם זיגוג לבן שמימי. הטעם שלה ממלא לי את האף כשאני אומרת לבעלבוסטה האיטלקיה שאני דווקא מאלה שאוהבים כרובית, ושהסגנון שהיא הכינה אותה מזכיר לי את הכרובית שהייתי אוכלת כשעשיתי דיאטת שומרי משקל בשביעית.
החיים בעיר תובעים מחיר לא פשוט. מי שמחליט להישאר בה, יודע שעליו לוותר על לא מעט דברים כשהראשון שבהם הוא מרחב. הדירות קטנות וחשוכות ברובן, מן החלונות נשקפים חלקי נוף מוגבלים שעבורם משלמים הון עתק. התחושה היא שמחר אשלם בוודאי עוד הרבה יותר על מה שכרגע נראה לי יקר. את יודעת שלא תוכלי לראות את השמים, גם אם היום בהיר ויפה הבניינים יסתירו לך אותם ויגלו מהם נתחים . תצטרכי לעבור מצד אחד של המדרכה לאחר כדי לפסוע בתוך קרן אור וגם היא תעלם די מהר אם בגלל העננים שהביאה הרוח מההדסון או בגלל שהיא מוסתרת על ידי מגדל כלשהוא. אבל יחד עם זאת המגורים בעיר פנימה מאפשרים
להרגיש את השפע גם אם לא תמיד לגעת בו, לדעת שאת במרכז העולם גם אם אף אחד לא רואה אותך ממטר, לחוש שאת חלק מקהילה נבחרת שהגיעה לבירת העולם, גם אם את לא חוקית, להגיד I am a new Yorker, I grew up in this city , גם אם ההיסטוריה של העיר לא ממש צרבה אותך בזיכרון שלה. השילוב הזה הופך את רוב הניו יורקרים לאנשים חסונים, אנשים העשויים להיראות מפונקים אך אינם כאלה כלל וכלל. כולם יודעים נסיעה בתחתית מהי, גם אם את עשירה מאד, כדאי לך לא פעם לנסוע בסאבוואי כי פשוט תגיעי מהר יותר, כולם הולכים ברגל לא מעט, גומעים בלוקים ועוד בלוקים בחום ובקור, עם הרוח ונגדה. חיי העיר אינם מספקים מנוחה, ונידמה כי העניים העובדים ביצירת התשתית של התזזית, הבינוניים המתחזקים את תכניה של התזזית והעשירים שחושבים על התזזיות הבאות ודרכי מימונן - שותפים כולם לדבר עברה, נהנים ממנה במידות משתנות ומשלמים עבורה במידות משתנות.
בשמונה וחצי מאמא שמה סודר על צאוורה והבנתי שהיא מסמנת לי משהו. היא עמדה ללכת לחברה לקבל עזרה בהכנת מצגת לג'וב טוק הממשמש ובא ואני דלקתי אל הדלת. מודה, באמת מודה על ההתעקשות להזמין אותי, ושמחה להשתחרר אל הרחוב הקר. אני פוסעת במגפי הפלאדיום שלי בצעדים גדולים. ארבע עשר רחוב ועוד בלוק, זה משהו שלא סופרים. עוצרת בדרך בסטארבק לשוקולד חם, מקשקשת קצת עם המוכרת על התקליט של ג'ימס טיילור שנשמע ברקע, נפלטת שוב אל רוחות הרחוב, ומעמידה פנים בפני עצמי שגם אני ניו יורקרית.
אבל בבוקר אני יודעת שהזמן אוזל ואני מסדרת לי בכרטיסיות נגיעות של פרידה. צריך לעבור כאן ושם, לראות את זה ואת ההוא, לעשות אולי עוד ארוחת ערב כאן בקיטון של מירון, ולקוות שעוד ארכב ולו פעם אחת לנאייק. הפעילות בג'ים הופכת הרגל, אני מאיצה את הקילומטראז' במכונה ושומרת על מהירות של 6.4 או
רצה על ריוורסיד , השמש מחממת , ממש מחממת. אני מסירה את הכפפות, מרימה את הפנים אליה ונזכרת בתפקיד האמיתי שלה. מגלה שלרוץ חמישים וחמש דקות בחוץ זה צחוק לעומת ארבעים דקות על המכונה. האוויר הצח, הירק, הנהר רחב הידיים, האוניות העולות ויורדות בו, בעלי הכלבים, הרצים האחרים, שאריות העלים על העצים, והבלקן ביט בוקס ששרים לי באוזן – עושים את הכל קלי קלות. היה נחמד אם מישהו היה מציע מים בשולי הדרך, זה מבאס שסגרו את הברזים. יותר אנשים נושאים עתה על המותניים את חגורות הנוזלים מאשר בקיץ.
בבית אין לי סאונה, אבל גם אין לי פרוצדורות; לא תיק ולא מנעול, לא שקיות ניילון לבגדים המג'וייפים ולא פחד משיער רטוב שיביא לי את האנגינה .
בערב אנחנו הולכות לקארן רבינו. אוכלות טוב, ומדברות נכון. הרעב החורפי שלי גורם לי לאכול מעט מדג הסלמון שהיא טיגנה בחמאה ולימון, ומן הסלט שהכיל כמעט כל מה שחשבתי שאני לא אוהבת. אנדיב (או.קי) אגסים ובוטנים (מעולה) פטרוזיליה וסלק שנאפה בתנור (מי היה מאמין?). אלה לצד פולנטה חמה וטריה ויין אדום הרכיבו ארוחה ברמה של מסעדה טובה. קארן רבינו היא לא דוגמא, לא דוגמא למה שקורה בדירות הסמוכות ולא דוגמא למי שגרים בדירות הללו. אישה אחרת. ניו יורקרית לגמרי שמחכה ליום בו תיפרד מן החלון ממנו נשקף קיר לבנים, ותחזור למחוזות בהם לשמים יש קו רקיע רחב. יודעת עם זאת שהחירות לשכב על הגב ולהביט ברקיע השביעי תלויה בכסף שתצליח לאסוף, ויודעת היטב שאת הכסף הזה, מגדלים בעיקר בניו יורק.
18. Runcible spoon
ויקיפדיה לימדה אותי שהרנסיבל ספון היא כפית המופיעה בשירי הנונסנס של אדוראד ליר, מין ציטוט ספרותי המהדהד ליודע חן. רוכבי האופניים מכירים אותה כשם הקפה שבו הם נאספים מדי סופשבוע. גומעים משהו, אוכלים משהו, ומסתובבים לחזור העירה. היום היינו שם ארבעה בלבד. זוג לסביות, בחור שתקן ואנוכי. מתקני החניה לאופניים שאיתרו את הקפה ככתר בימי החמה, לא היו שם היום. ארבעת הזוגות הוטלו באקראי על עמודי הבניין והמרפסת. זה סופהשבוע שלפני האחרון והיה לי ברור שרק סופה תמנע ממני לעשות את הסיבוב המלא לפרידה. הבנות(הפינארלו) ואני חייבות את זה לעצמנו. המזג אפילו עשה פרצוף טוב, אמר שלוש מעלות שמרגישות כמו מינוס אחד, בלי רוח ובלי משקעים. בעשר יצאנו.
נשאתי תפילה ליונה עוד במסדרון, הודיתי לה על הטיפול עד עתה, על כך שלא היה לי אף פנצ'ר או תקלה אחרת. הוספתי היום את דויד לתפילה בתור הסנטו של הדרכים מחשש שהן רטובות או מקורחות. כבר לפני המעלית בבניין הם הזכירו לי ששכחתי את האוכל בבית. דנה ששמעה אותי חוזרת אמרה כמו מטפלת שאיבדה תקווה "מה שכחת עכשיו"?, "את האוכל" אמרתי ופסעתי לעבר המטבח. "אולי הוא כאן ליד היציאה איפה שהכנת אותו כדי שלא תשכחי אותו"? המשיכה. שמתי אותו בכיסים האחוריים ויצאתי מבוישת החוצה. בדרך לגשר הרגשתי טיפות על השפה העליונה שלי, שהיא אחד האברים הבודדים בגוף שלי שלא היו מכוסים. לא חשבתי שזה משקעים כי אמרו שלא יהיו, וגם כי זה לא הרגיש כמו גשם. תוך זמן קצר למדי, בעיקר לאחר חציית הגשר, התברר שאלה פשוט פתיתי שלג. לא רבים, ולא סמיכים אבל בהחלט פתיתי שלג. הנגרייה מתחילה לעבוד. לחזור? אין מצב, זה נעים, זה לא כמו גשם, זה יבש, וזה תיכף יעבור. אין רוכבים, מעט המקצוענים כבר נדו לי בראשם בדרכם חזרה מן הצד השני של הנהר. הצבע אפור, אפור חום, ימים אטומים, מרקיים, האדמה מחוץ לעיר מכוסה כולה בשלג, העצים ערומים, השמש כנראה נמצאת היכן שהוא ואולי אפילו משתדלת לצאת אבל לא כל כך הולך לה. אצבעות הידיים קופאות די מהר, ואלה של רגל שמאל לא מפגרות אחריהן. הערדליים החדשות שמבטיחות אקסטרא חום והכפפות שעלו שבעים דולר לא עושות עליהם רושם. אני מחליטה לוותר לעצמי ולא נוסעת דרך הפארק בהנחה שהכביש שם יהיה רטוב או מוקרח, עדיין משחקת ברעיון של להיכנס אליו בהפוכה לרדת את הירידה הגדולה ואז לעלות אותה, אולי אפילו פעמיים. אבל המחשבה על ירידה עם קרח אפשרי משאירה אותי פעם ראשונה על 9W בחלק המקביל לפארק. אני טוחנת את הכל עד לאגם של רוקלאנד, מוותרת על ההקפה שלו וחוזרת לקפה. בתור אני שומעת אב ובנו מתדיינים בעברית על סוג המאפן שיתחלקו בו, והערה שלי בעברית לא עושה להם חשק לפתח שיחה איתי. קוליים? בבקשה. אני יושבת לבדי ואוכלת את הסנדוויץ מהבית. משפחה אחת גדולה בקצה הקפה וחמש ליידיס של הפרוור לידי בשיחה של אחרי שיעור יוגה. לפתע קם מתוך שולחן המשפחה גבר, רחב כתפיים ולבוש במעיל צמר שחור ארוך. כשהוא עובר לידי אני יודעת שהוא שחקן קולנוע ולא מצליחה להיזכר בשם שלו. הילד הישראלי אומר בעברית לאבא שלו "נו הוא שחקן" אני שואלת אותו (למרות החרם) איך קוראים לו וגם הוא לא יודע. הבנות לידי נותנות לי את התשובה – אלק בולדווין. ג'ל בשיער, משקל כבד, ונוכחות. הסיניות של הקפה צוחקות אליו צחוקים אקסטרא, והאבא הישראלי נשבר ומתחיל לראיין אותי. רוכבת? מאיפה? כמה? תוך שלוש דקות נוספות הוא מהמחזור של מולי בתיכון חדש (לא יודעת איך קוראים לו, חרם אז חרם) והם ידידים של נעמה צפרוני שלמדה שנה מתחתי. אחלה. בדרך חזרה אני מתבוננות לצדדים, מנסה להבין איך תוך ארבע חודשים הכל כל כך השתנה. החום , הלחות, הדלועים של הלואין, הימים היפים של אוקטובר, העלים האדומים והשלכת. העובדה שיש בניו יורק עונות אמרה לי קארן גורמת לזמן לעבור מהר יותר. במיאמי הזמן זז לאט יותר, החוץ נותר כמעט זהה והחיים חולפים. אני יודעת שאני עוד צריכה לרוץ ריצה ארוכה במיוחד בפארק, לעשות סיבוב פרידה של 10+ ק"מ, להתפלל שבשבוע שנותרתי בו ללא מנוי לחדר הכושר לא תתחוללנה סופות, ולהתחיל לחשוב על אריזה.
שבי איפה שמכירים אותך
סבתא של גילה רקוץ' אמרה לה תמיד "שבי איפה שמכירים אותך". מן משפט פרדוכסלי הגיוני שכזה. מסוג האמירה של פקיד הלשכה של מיג'ור מיג'ור ממלכוד עשרים ושתיים. הוא היה אומר: " אפשר לראות את המיג'ור רק כשהוא לא נמצא". גם כאן, איך יכירו אותי אם לא אשב? אבל הכל יודעים שישנם מקומות בהם יודעים אותך מתמיד, מכל הזמנים. מכירים אותך ככה. ושמה, בדיוק שם, אמרה הסבתא, צריך לשים את התחת. אז אני חושבת על להעביר אותו בחזרה למקום בו מכירים אותי. כי למרות שהצלחתי שכמה אנשים כאן באזור יכירו אותי, ואולי אפילו לא רע, ברור לי שלא לכך התכוונה הסבתא. אז אני עוברת השבוע מנקודה לנקודה. ממקום שאני הכרתי למקומות בודדים שהכירו אותי. נוגעת, נפרדת, עושה פס. מוותרת על מקומות רבים, יודעת שהם נמצאים ללא כל קשר אלי וזה מרגיע.
ביום שישי קיבלתי אוטו בחינם מחברת ההשכרה (על נאמנותי לה, ועל כך שעמוס בעל החברה שלא ראה אותי מעולם אבל דיבר איתי בטלפון כמה פעמים, חשב שהשם "תמר אלאור" הוא מאד יפה. כנראה געגועים שלו לצלילים מן המקומות בהם מכירים אותו ואולי כבר שכחו אותו). נסעתי עם דנה וזוהר(אלקן) למקומות שהייתי בהם. זה קל. קודם עברנו בנתיב הרכיבה שלי (טקס שיאיר עבר גם הוא) ואחר כך המשכנו לנתיבים בהם שאול ודנה היו בהם איתי בפעם הקודמת. כמה קל לחזור. דנה כמובן זוכרת את שם העיירה שבה ירדנו לגדות הנחל ואני זוכרת את הסנדוויצ'ים הטעימים שארזה לנו לפיקניק בחורה חמודה בבית קפה במרכז העיירה. אז אנחנו חוזרות לשם. יורדות אל פאת המים. גושי קרח גדולים צפים על הנהר. המפרץ והמים הרדודים עזרו למים לקפוא שלא כמו ביתר המקומות, והחום הפתאומי עדיין לא המס את הכל. לפני ארבעה חודשים שיחקנו על הדשא הזה ממש בכדורגל והיה חם. אני מצלמת תמונה בטלפון לשאול (כי דנה הביאה מצלמה אבל לא הוציאה אותה עד עתה מהתרמיל) ואנחנו עולות לחפש את הבחורה מבית הקפה. כמו שעון היא עומדת מאחורי הדלפק, חיננית ומכניסת אורחים. סנדוויץ' טונה לדנה (שהזמינה את אותו הדבר לפני ארבעה חודשים אבל לא אכלה אותו משום מה) סנדוויץ' ים תיכוני לי, סלט עוף לזוהר ושלושה מרקים חמים. טעים. מאד. הבחורה מציירת לנו על פתק קטן את הדרך האהובה עליה להגיע מן העיירה (קרומוול און דה הדסון) ל,,,,,,,כן. Woodberry common . אני מודה, הפושעות חזרו למקום הפשע. מרכז הקניות המציאתי שהיינו בו אז. אם רטרו אז רטרו. כשסיימה לצייר את המפה אמרה שהיא לא מתקרבת למקום שלושה שבועות לפני החג ושבועיים אחריו , אבל לנו אין הרבה גמישות כאן, זה עכשיו או לעולם לא. הדרך מן הקפה למקדשי השטן, ציורית במיוחד. מתפתלת בין גבעות עטופות בשלג, עולה ויורדת ומתעקלת, מגלה בתים בשוליה, מקושטים יפה לקראת השנה החדשה, המספרים בעזרת תיאטרון הבובות על המדשאות שלפני הכניסה, את קיצור תולדות הנצרות. העצים עירומים כולם, כמעט ואין באזורים הללו ירוקי עד וזה מפתיע.
לפני תחילת המשמרת שלנו בקניון, עצרנו בדנקין דונאטס. מין הרגל חתרני שפיתחנו נגד סטארבקס. אם כבר קפה חרא, אז שם. התחזקנו בקפאין ויצאנו לדרך. החלק הקשה היה כרוך במציאת מקום חניה. השיטה האמריקאית אומרת – תפסי לעצמך שורה מלאה והמתיני, התחלופה כ"כ גדולה שתוך שלוש עד חמש דקות מישהו יוצא ואת נכנסת. אבל הטמפרמנט הישראלי לא מאפשר כניעה לנוהל ורק אחרי שאנחנו משלמות מחיר, אנחנו נכנעות ומתיישרות מאושרות בין שני פסים צהובים. מחביאות את המפתח במיכל הדלק, קובעות שעת יעד ויוצאות לטרף. קוראי הפרקים הקודמים זוכרים אולי את תיאורי הטרנס שעבר על כמה ממשתתפי הסיור הקודם. הפעם אנחנו רגועות מעט יותר (אבל עדיין פגיעות) והאירוע מסתיים בשקט יחסי.
בפורד פוקוס השחורה בדרך חזרה העירה, משמיע ה MP3 של דנה מבחר משירי ארץ ישראל. חוה אלברשטיין, גידי גוב, הדודאים, מזי כהן, ויורם גאון אחד שמיד מקבל קריאות "תעבירי, תעבירי". הדרך הביתה חולפת מהר. כביש 87 דרום מתחבר לPalasades Parkway דרום, נתפר ישר לתוך הגשר, מחליק ימינה לרחוב 187 שוב ימינה ל riverside drive עד מאה עשרים, מקום בו מכירים אותנו. בעוד שלושה ימים התיקים השמנים שמתחילים להתמלא על השטיח בסלון יקחו את המוצרים, האווירון יקח את הישבנים, וכל אחד יחזור למקום בו מכירים אותה - ממש.
