אל תתנו לי ויזה להודו
הייתי שם כבר. ראיתי כל מה שיש לראות, קראתי על המקום הזה מאמרים אקדמיים של בני המקום ושל זרים, קראתי על המקום הזה מלוא החופן רומנים של בני המקום ושל זרים, שמעתי סיפורי מסע של צעירים ובורגנים, ראיתי סרטים, סדרות טלוויזיה.
מה לי לנסוע עכשיו לשם? לאן בעצם? לערים הגדולות, לרחובות הומי האדם, לשווקים הצפופים מדיפי הריחות העזים? ואולי דווקא אסע לי לערים הקטנות יותר, הצפוניות, התלויות בהר, הטובלות במים זכים. אולי אפקיד עצמי באחד המנזרים ואשב לי במהא מודרה לזמן מה, שואפת לשכמות ולבית החזה, נושפת מן הבטן התחתונה דרך בית החזה והצוואר החוצה. ככה לאט לאט, פנימה והחוצה מגמישה את חוט השדרה, רואה עיגולים שחורים בבפנים של העיניים, עיגולים שחורים שמתוכם עולות תמונות, תמונות עם סאונד:
מי יבטיח לי את המורה המופלא של אסנת אלכביר מ"מפגש הנהרות" ששתק שנה שלימה, מי ילמד אותי לשיר בלי לדבר אלי? מי יאסוף אותי אל בית המשפחה שלו ויקצה לי חדר למעלה, בו אוכל לא לעשות מאומה עד שאבין?
ומה אם ארצה להתנסות בחיי יומיום של נערה בורגנית שאימה מחפשת לה שידוך הולם? אצטרך לרחוץ את עורי בחומצות שיבהירו אותו כי אני הכהה שבשגר. אחותי הגדולה בהירה ממני ויקל עליה למצוא בחור טוב, אחי הפוחז ימצא כלה בגלל אבא שלנו.
התמונות עולות האחת על האחרת. התור הארוך לריקון הסירים, האספלט הרותח בכפות הרגליים בכלכלתה, דרכי העפר האין סופיות , המסע ברכבת, בית החרושת הצ'כי לנעלים שיש לו סניפים בתת היבשת, הערפל היורד על נהרות בנגל, חנויות הספרים ההומות בסטודנטים, מועדון הספורט היוקרתי בפרברי דלהי. פתאום אני רואה את הקצין מ"היהלום שבכתר", ההוא הג'ינג'י שאהבתי, ואת הליידי הקשישה המצחיקה שמדברת עם ה"בוי". הבנות היפות מ-Bride and prejudice פוצחות במחול בחצר הבית , ופרסומת ענק מצוירת תלויה על קיר מט ליפול מבשרת על סרט חדש.
אני פורמת את המהא מודרה שלי, עוברת לישיבה ישרה. רגליים מתוחות לפנים, הכפות בפלקס. ידיים לצידי הגוף מעט מאחורי הישבנים. מניפה אותן למעלה לאט, שואפת שוב בנשימת אוג'אי שקטה. עוצמת עיניים רק למחצה. נותנת לידיים להוליך אותי למטה, סנטר מורד, גב ישר שהולך ומתקפל עד למטה. שוב אני נייחת. רק הנשימה הולכת ובאה, מרככת את הגב, מלטפת את המתיחות של שרירי הרגליים, מזרימה פנימה את החמצן, ומעסה את הגוף מבפנים. שאיפה, נשיפה. העפעפיים נשמטות עם כוח הכבידה, המעט שראיתי לפני נעלם, ורק האור חודר את הרקמה הדקה. שאיפה, נשיפה.
המאמר השני שקראתי כתלמידה במבוא לאנתרופולוגיה היה על המקום הזה. "הכנסת שינויים טכנולוגים בעיבוד קרקעות וגורלם התלוי ביחסים שבין בעלי האדמה ומעבדיה" . שעור חשוב בקשר שבין מודרניזם ומסורת, על הסירוב לקבל שינוי טכנולוגי אם הוא פורם את המבנה החברתי. ידענו מן המקומות שלנו ששינויים טכנולוגים מפרקים בכיף מבנים חברתיים, והבנו מייד שלא כך בכל חברה. אצלם שמה, הקסטות חזקות חבל על הזמן. אם לא יקחו בחשבון את היחסים ההיררכיים הללו, לא יצליחו לשבח את תנובת האדמה ולהקל על איכריה. קראנו גם על הפרה הקדושה שלהם לעומת החזיר המשוקץ שלנו. מארווין האריס העמיד את קסם התרבות על מצע שטוח של אקולוגיה. מי אוכל מה ומדוע, זה לא עניין מיסטי סימבולי או מטאפורי. אוכלים מה שכדאי לאכול, ושומרים על מי שמביא עוד אוכל. השור הוא כוח העבודה החשוב ביותר אצלם, ואילו החזיר התחרה עם יושבי המזרח התיכון על מזונם ועל מרבצי המים שלהם. ראיתי אותם שורפים את מתיהם בסרטים שהוקרנו בספריה, שמעתי כמה ממורי מלחשים עליהם ועל מנהגיהם בניסיון לפרק סופית את האחרות שלהם, תוך בניית האוטוריטה של הדוברים אודותם.
אני מרימה ידיים למעלה ויוצאת מישיבה ישרה. זמן למדיטציית נשימות. שמה כרית קטנה מתחת לישבן, עוברת ללוטוס. יד ימין מתקרבת אל האף, המורה ואצבע מתקפלות פנימה. האגודל וקמיצה יתחלפו להן מצד לצד, מנחיר לנחיר. שואפת משני הנחיריים, ונושפת פעם מזה ופעם מזה. נחיר ימין הסתום מתחיל אט אט להיפתח. אני נזכרת איך החלטתי לעשות לעצמי בגדים שלהן. הלכתי לנחלת בנימין לחנות שהייתה הסנונית הראשונה. הביאה בדים זולים משם שנראים כבדי מלכים; שזורים בחוטי זהב וכסף, נוזלים כמשי, מרשרשים כטאפטה וצבעוניים ללא רחמים. לא הרחק משם, בחדר צר באחוריה של חצר, הוריתי לתופרת של אימא איך לעשות לי חליפה משם. מכנסיים פשוטים על גומי בגזרת סיגריה וחולצת שמלה עד הברכיים, שסועה בצידיה, ועשויה מלפנים כפתורים כפתורים. התאמתי לחליפה סנדלי עור שטוחים ולקחתי את כולנו לאוניברסיטה. תלמיד שלי שהיה שם הרבה, דייק לי בידענות את האזור שבו נוהגות הנשים ללכת כך, "בערך" הוא אמר, "לא ממש, אבל ממש מזכיר, היית אוהבת את אלה של וייטנאם, אלא ששם הנשים כל כך קטנות שאי אפשר לקנות מהן מאומה". כש"חפצים" ו"ביקל" החלו לתפור בגדים מגניבים כאלה לכל יוגיסטית או בחורה איכותית אחרת, גלגלתי את חליפות המקור שלי לשקית ניילון ושלשלתי אותן אל עגלת הנזקקים שבשולי השכונה.
לאט לאט נפרדתי מהמקום ההוא. נסעתי אזור אחרי אזור לאמריקה הלטינית; ברזיל, ארגנטינה, פרו, בוליביה, מקסיקו, קוסטה ריקה, גואטמלה. היטלטלתי בג'יפים במדבר הגדול של מצרים ובאזורי הבוש של אתיופיה, גלגלתי רגליים במעברי האלפים, הדולומיטים, והרי ספרד ואני עדיין נושמת. פנימה דרך שני הנחיריים והחוצה פעם מכאן ופעם מכאן. ברכת השמש, חתול מביט פנימה, כלב מביט פנימה, תנוחת הגיבור. חברים נוסעים לשם לטייל, קבוצה של חברות נוסעת דווקא לשם ל"טיול נשים". מישהו מהמזרון ליד מסתלק לכמה חודשי השתלמות שם, אחרת מנהלת עסקי יבוא רציניים איתם. המורה שלי ליוגה מזמינה אותי לערב מחול ומוסיקה בבית "החיים האחרים". רגליים מקרקשות, קסם באולם, ואני בשלי. אין מצב. לא נוסעים לטייל בבית.
עד שבא אמיטב גוש וכמעט קלקל הכל. פגשתי אותו ב"ארץ עתיקה",ואחר כך ב"כרומוזום כלכתה" ולאחרונה ב"ארץ הגאות והשפל". אנתרופולוג משם שנסע ללמוד באנגליה, ערך עבודת שדה במצרים והפסיק להיות אנתרופולוג. החלטתי להחזיר אותו הביתה לפחות עבור התלמידים שלי. הם קוראים אותו בשיעור שיטות מחקר. בעצם הם חייבים לקרוא אותו. הוא לא מספר להם על שריפת גופות בגאנגס, ולא בוחר לדבר איתם על מנהגי אלמנות או פיתוח טכנולוגיות בארץ המיתולוגיות. הוא בא להסתובב בכפרי הדלתא ולהבין בעיקר את שיטות ההשקיה של הכפריים. אבל הם, הפלאחים המצרים, יודעים משהו על המקום ממנו הוא בא. אנגליה או אוקספורד אינם עושים עליהם רושם רב, והם דוחקים בו להסביר כיצד איש סביר שכמוהו שייך לציווילזציה מוזרה שכזו. כיצד זה איננו מגלח את מבושיו, ואיך איננו מכבד את מתיו, מדוע הוא מתעניין בנושאים טריוויאלים ואיננו מבין דבר וחצי דבר במיניות ורבייה. גוש לקח אותי לשם בערמומיות. התחיל קרוב לבית, באגן הים התיכון. מרוקו, סיציליה, ודרום ספרד. נבר במסמכי הגניזה הקהירית, ולמד לקרוא יהודית ערבית, עבר את היבשת לים סוף וירד לעדן. לאט לאט בעקבות עוזר לסוחר יהודי שאת מעלליו דלה מן הגניזה, הוא מתקרב לשם . חוזר לכאורה הביתה בעקבות זרים שהפכו את ביתו לביתם. עובר דרך אוניברסיטאות וגנזכים, שפות חדשות וגיבורים עתיקים, צולח את מעברי הימים והיבשות כבלש, מדלג בין זמנים ומקומות, פילדלפיה, מנגלור, לטייפה, קהיר העתיקה, מסינה ופלרמו. יהודים וערבים, סוחרים ועבדים, תעלות מים, נחלים שוצפים, ומשברי ים - מייצרים מרחבים חדשים ישנים. מה שהיה וניסתם, נפתח. הדרך לשם נדמת לרגע אפשרית מתמיד ואני נושמת. הפעם בנשימת שיטאלי. לשון ארוכה מקופלת כחצי צינור, מושטת החוצה לאסוף אוויר, נכנסת פנימה ונתקלת בחיך העליון . עצירת נשימה ושחרור אוויר איטי מהנחיריים. תמונות המסע הולכות ומיטשטשות ומציאות מקומית משתלטת עליהם. מציאות יוגית, שקטה, ריקה, מדברת עברית, על מזרון לוקאלי. חכו עם הויזה, או כמו שאמרה טליה שפירא "הכול יש ברמת גן".
תמר אלאור
דברים אלו הופיעו בעיתון 77 . גליון מיוחד על "ישראל בהודו והודו בישראל". בעריכת קציעה אלון ודליה מרקוביץ. גליון 320-321, 2007
