Tamar El Or's travel stories

רוסיה


28.3.02-7.4.02

הבוקר (9.4.02 יום השואה ), נהרגו בג'נין 14חיילים, הקסבה אמנם בידי צה"ל אבל במחנה הפליטים שבג'נין מתנהל קרב "מצדה" של הפלשתינים. קשה לי לצלול לתוך העבודה. כמו כולם אני מבולבלת. ליבי עם החיילים האלה, וראשי נוטר למי ששלח אותם לשם, ולכולנו שמאפשרים להם להישלח. להרוג ולההרג. בערב אני אמורה להישתתף בישיבת עבודה של "האם החמישית". מה נעשה?

אני מוציאה את שלושת יומני המסע שלי, בהם נרשמות שורות תוך כדי טיול. השעור אתמול בבית המדרש על "שוטטות" של בנימין, היה תחבושת נעימה של מחשבה ודיאלוג עם הסטודנטים. אני בוחרת להמשיך לשתות את אותה התרופה. להאריך את השיטוט שלי ברוסיה על ידי העברת דפי היומן אל המחשב, סידור היומנים כולם, ומחשבה ראשונית על ספר אפשרי שיצמח מרשימות אלה. כותרת יש לו כבר מזמן

"חצי עבודה ": סיפורי מסע אנתרופולוגיים. הוא יהיה מחולק לפי המסורת האנתרופולוגית לregions :אפריקה (קניה, מצרים, אתיופיה) אמריקה הדרומית( מקסיקו, קוסטה ריקה, ברזיל ארגנטינה פרו ובוליביה). אירופה (פריס, צפון איטליה, אוקספורד, סיצליה, רוסיה) ואולי יהיו בו גם כמה סיפורי שיטוט מקומיים. המבוא יכיל דיון בכתיבה תוך תנועה, במסורת האנתרופולוגית, שצמחה מתוך מסורות של משוטטים קודמים; מסיונרים, פקידי רשויות, טיילים מקצועיים, חוקרי טבע, ומארגנים מסחריים של תיירות. וולטר בנימין יהיה אחד ממורי הדרך המרכזיים של השיטוט, ובכל אחד מן הפרקים יעשה נסיון צנוע להצמיח סוג של ביקרות תרבותית המכוונת בעיקר אל הפרקטיקה של השיטוט והמשוטטת , כשאזורי התנועה, הטבע והבני האדם שהם מספקים, מהווים עילה.

28.3.02 טיסת פולקובו מלוד לסנט פטרבורג – מכתב לאורלי קסטל בלום

האנשים התקדמו בתור בסטייל דווקא. לא מהר מדי או בלחץ כאילו זו הפעם הראשונה שהם טסים, או כאילו שהם לא יודעים כיצד להתנהג. לבושים ברובם לא רע, כלומר אי אפשר לראות עליהם שהם "רוסים". הדיילת שעמדה בפתח המטוס הקטן הביטה בי, הוציאה הברה ראשונה ברוסית והמירה את השניה לאנגלית במבטא רוסי: 20 די , אין זה מידדל. המושב שלי במעבר, ליד החלון יושבת רוסיה בלונדינית, גשם יורד, יורד בחג הפסח ערב אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה. הכסא בינינו פנוי. החלטתי להציע לה שוקולד לפי המבחן המזרח ארופי של אלאונורה לב. היא פותחת את הפה ברוסית, ומיד עוברת לעברית "לא תודה, אני מה זה מתה כבר לשתות"(עברה את המבחן, מזרח ארופאי לא יקח, מה? אין לה?) . עשיתי את הסידורים הרגילים, הסיגריות ליוליה והמעיל שלי בתא מעל לראש, והתרמיל שלי בין הרגלים. שלפתי בטקסיות את משקפי הארמני שלי, שנותנות לי לוק משכילי וטרנדי ,ניקיתי אותן לאט ולקחתי את הספר שלך. הסתכלתי על העטיפה, ניסיתי להיזכר אם ראיתי פעם את העבודה הזאת בגלריה דביר או אולי בתערוכה אחרת, וככה לאט לאט שקעתי לתוך החורף המיוחד של שנת תש---

בעמוד 10 התעכבתי על כמה שורות שהייתי עורכת אחרת ומייד המשכתי הלאה. התמונות שציירתי לעצמי כללו פריגטות המשייטות באור יהודה המוצפת, את הירקון שכמעט קפא, ואת ערמות השלג באזורי ההר. צחקתי. צחתי המון ולא הפסקתי לצחוק, עם העוני ועם הפיגועים ועם ההבלגה, ועם המחלות, ועם הפרדות, והאכזבות, והחרדות. צחקתי בקול והבנתי. הבנתי פתאום מתוך השילוב של אסונות הטבע והאדם, את מקור ההנאה שספריך גורמים לי ואולי גם מעט מן המוטובציות שלך לכתוב אותן.

הספר הזה שאת קוראת לו "ראלי", אינו היסט מספריך הקודמים אלא המשך ישיר שלהם. פרק ברצף של ספרים שראו בהם "מוזרים" משוגעים" "אכזריים" וכד'. שהיו מדוייקים להפליא. המציאות קצת צלעה בעיקבותיך, אבל עכשיו היא השתדלה במיוחד, נתנה פוש והתארגנה לקראתך. היא רצה אחריך בכל הכח, אלא שאת היית מוכנה לקראתה. דולי, מינה, והרדיקלים, עבדו על המערכת החיסונית שלך. שום דבר אינו יכול להפתיע. לא המוות ולא האובדן, לא האיוולת ולא האטימות, וגם לא האהבה, והסיכוי. צחקתי באווירון, צחקתי בלילה במיטה בסנט פטרבורג בבית של יוליה. סטודנטית שהיגרה מרוסיה לפני שתים עשרה שנה ושבה עתה לעשות שם מחקר לדוקטורט. במקום לפתוח ynet קראתי בספר, במקום לבכות צחקתי. נחמה גדולה הספר הזה, נחמה בלתי מתפשרת. נוקבת. בלילות שאחר כך משסיימתי את הספר והעברתי אותו לחברתי תמר ר. שמעתי את צחוקה מן החדר השני, והתנחמתי. בסוף השארתי אותו ליוליה ברוסיה שיהיה גם לה משהו נגד כאבים.

29.3.02 סנט פטרבורג, אולם התזמורת הפילהרמונית ע"ש שוסטקוביץ. מנצח: יורי אלפרטן. פסנתרן: פיוטר לאול. בתוכנית: הנדל, מוצרט, פרוקופייב.

"האיש של התופים קם"

בהמתנה בתור ליד הקופה, כשרצתה לשלם עבור המעילון שבחרה בחנות אופנתית, הרגישה תמר ר. שמישהו דוחף את ידו לכיס המעיל שעליה. היא הספיקה להביט בפניו, לפני שברח בידים ריקות. שעתיים לאחר מכן, על הכיסא המרופד בקטיפה אדומה, באולם הפילהרמונית של פטרבורג, כשנטלתי את היומן שלי ורציתי לכתוב, הבנתי שמישהו שלף את עט הג'ירף היפה שחנהלה קנתה לי מכיס התרמיל שלי. העט הזו חצתה איתי את מרחבי אתיופיה ושבה הביתה בשלום. זה לא שבאתיופיה אין עניין בעטים, להיפך, כל הילדים שם, כמו במקומות אחרים באפריקה, מנופפים ידיהם אל הלבנים וקוראים להם: pen, pen בתקווה שהבקשה המשכילית הזו, תפתח את לבבות התיירים, ותשאיר אצלם חפץ כלשהו. אלא שכאן בפטרבורג נוצרו הדוחק והצפיפות שאיפשרו את מעבר הבעלות הצנוע הזה, מילא. תמר ר. אומרת שהאווירה בעיר אינה דומה לזו שהיתה בה לפני חמש שנים בביקורה הקודם. הכל רגוע יותר, בטוח, נעים. עכשיו היא עומדת עם יוליה בתור הענק לשירותים, אחרי שמסרנו את המעילים בגרדרובה. זה הערב הראשון שלנו בעיר, וכבר אנחנו עומדות להקליק על אחד האיקונים התרבותיים של רוסיה – קונצרט. מחר נקליק על אחר. יש לנו כרטיסים לבלט הקלאסי ג'יזל. מסביבי אני שומעות קצת אנגלית, עוד תיירים המקיימים מצווה מקומית. האולם הלבן עשוי בסגנון ניאו קלאסי בן המאה התשע עשרה. וילונות קטיפה אדומים, כסאות עץ קולנועיים משהו, הצבועים גם הם לבן ומרופדים בארגמן. החלק הראשון של הנדל (קונצ'רטו גרוסו מס' 11) נשען בעיקר על כלי קשת. המנצח נכנס, הנגנים קמים, הקהל מוחא כפים, ואני נזכרת בשורה ארבעים ביציע של היכל התרבות בתל אביב. השורה האחרונה בהחלט. אמא לוקחת אותי לעשות תרבות. היא נוטלת בגד מאגף הערב של הארון שלה, טומנת את המשקפת בארנק האלגנטי הקטן, ועוזרת לי לעשות חצי קוקו( או קוקו בלוף או קוקו אמריקאי). הפחד הראשוני שלי היה כרוך במציאת מקום לצידה, שכן הכרטיס שנכנסתי עימו היה כזה שלא השתמשה בו בקונצרט אחר בסידרה ואיפשר כניסה למופע וישיבה על בסיס מקום פנוי. הרגעים שחלפו עד תחילת הקונצרט היו סיוט. כל מי שפסע אל תוך האולם נתפס בעיני כאויב המתכוון לגזול בדיוק את המושב שליד אמא, היא הכירה את השכנים שלה והיתה מנסה להרגיע אותי. בדרך כלל הסתדרנו איך שהוא לפחות עד לסוף החלק הראשון, בו היו זורמים פנימה המאחרים, ומאלצים אותנו לא פעם לחפש שני מקומות פנויים במקום אחר. אז ורק אז, יכולתי להתמכר לחרדה השניה שלי – השיעמום. אמא נהגה לקנות "תוכניה", אחרי שהביטה בה קצרות, היתה מעבירה אותה לידי. בהתחלה הייתי קוראת את ההיסטוריה של התזמורת, ותקציר מסיוריה האחרונים (והמוצלחים) בעולם כולו. מכאן עברתי לקריאה מעמיקה של תולדות חייהם של המנצח והסולנים, משתהה זמן רב על תמונותיהם ומנסה למצוא קשר בין אלו לבין הגופות הממשיים שעמדו או ישבו על הבמה. אט אט גלשתי על שמות כל חברי התזמורת לפי קבוצות הכלים השונות, מחלקת אותם לנשים וגברים, מסיטה את עיני הצידה לפרסומות שעיטרו את שולי הדפים, וחוזרת אל הטקסט המרכזי. מאחורי מערכת התופים הגדולה, עמד במשך שנים נגן בעל מראה אסייתי. קראתי לו היפני, ואהבתי להתבונן בו. כשהיה קם בשקט מכסאו, ידעתי שאנחנו עומדים לפני שיא, כזה שיכול להוביל לסיום המיוחל של הקטע, או לחלוף כלעומת שבא. בין כך ובין כך הגיעה ההפסקה. בעשרים הדקות המתוקות שבין שני חלקי הקונצרט היינו אמא ואני מטיילות לאורך המסדרונות ויוצאות למרפסות התלויות, אומרות שלום לכל מיני מכרים שלה. במזנון הקטן היתה אמא שותה אספרסו ואני מיץ תפוזים וטוויסט. ליד אוטק ובלה היינו משתהות קצת יותר, הוא היה מושך לי באוזן, והיא היתה מסתכלת על מה שאני לובשת. היא היתה רופאה צבאית (עוד מהצבא האדום ברוסיה) והוא בן עיר וחבר של אבא. דרך הצבא השיגו לעצמם ולאמא את המנוי לסדרת הקונצרטים, זול יחסית, והכי רחוק שיש. שלושת הצילצולים שקראו לנו לשוב, הזכירו לי את הצד האנגלי של התוכניה ומשחקי המשקפת. בין זום אין על פני נגנים שנבחרו באקראי לבין פיצוח הטקסט האנגלי, היה הערב מגיע איכשהו לסיומו. באופן מופלא, נדחקו מוראות הקונצרט ומעולם לא התגבשו לכלל סרוב להצעה שהיתה מגיעה שוב מאמא, לניצול כרטיס פנוי נוסף שנצבר אצלה.

בהפסקה בפטרבורג, כמו גדולות, סיכמנו שהנגנים לא משהו, שהמנצח חסר כריזמה, ושהנגינה נשמעת מאולצת. ירדנו לקפה שהתרוקן עם שובם של המאזינים לכיסאותיהם, שתינו שמפניה רוסית כמנהג המקום, לקחנו את המעילים מהגרדרובה ויצאנו לרחוב הקר.

30.3.02 שבת אחר הצהריים . סיפורי ההגירה חוזרים לרוסיה

במכון המחקר המתחדש ומתעצב בעזרת כסף חיצוני, הולך ונבנה מקלט מהודר לחוקרים מקומיים ולאורחים. חדר המדרגות חופה בקרמיקה, הרצפה כוסתה בפרקט חדש, והחדרים הפכו לאזורים ניו-יורקים, צבועים בגוונים עכשוויים ומוקפדים ארכיטקטונית. בחדר הישיבות נאספו השולחנות הקטנים לשורה ארוכה וסביבם נקבצו שבעה אנשים חוץ משלושתנו. תמר ר. קוראת בפניהם מאמר באנגלית שהכינה במקור לחברי מכון המחקר בבלאג'יו איטליה. אלא שכאן החבורה אחרת, וההקשר עדין ומורכב, שכן תמר מספרת להם על מהגרים רוסים צעירים שבאו לישראל על סף שנות העשרים לחייהם, והפכו לסטודנטים באוניברסיטה העברית. הנושא הראשון שהיא גוזרת מתוך סיפורי ההגירה שלהם עוסק באנטישמיות. מולה יושבת אינגריד הגרמניה, שותפה להקמת מרכז המחקר הזה, שמשפחתה חיה שנים רבות בצ'כוסלובקיה, וגורשה לגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. סביבה אזרחים רוסים, שצלילי הזכרון של נחקריה של תמר, מבנים אותם כהקשר האנושי שבתוכו התרחש הסיפור שלהם. סיפור הנוצר חוויות של אנטישמיות בצורה נפתלת, המסמנת את שנאת היהודים כמרכיב קבוע ונעלם, כזכרון אישי שלא קרה לאף אחד מן המספרים, כחשבון פתוח עם הגוי הרוסי, שפגע אבל הגן, שהתכוון אבל לא באשמתו. מכאן היא עוברת לנושא אחר – האופן שבו נתפסת הגבריות הישראלית אצל המהגרים, מודל הציוני החייל המאצ'ו, כפי שהוא נבנה ומתפרק בעיני המהגרים. בדימיוני אני חשה את המאזינים נושמים לרווחה, במקום היהודי הקורבן, עולה על השולחן הישראלי המקרבן, כשסיפורי ההגירה מהתלים בו. לאורך ההרצאה, רושמים לעצמם רוב המאזינים הערות במחברותיהם, ג'ון המתמתיקאי מארצות הברית שבא לכאן ליטול חלק במחקר על אקולוגיה, טניה מדרום רוסיה, החוקרת את תעשיית מסחר הרחוב של נשים רוסיות, אלה שמנהלת את המחקר האקולוגי ומחלקת את חייה בין קמפוסים שונים ברחבי העולם, וחתנו הצעיר של מנהל המכון, הלומד היסטוריה ונהנה ממישרה אדמיניסטרטיבית במכון . בתום ההרצאה, ולאחר מבוכת הרגעים הראשונים של הדיאלוג, עוסקות רוב שאולותיהן של המאזינים בהיבטים המתודלוגיים של המחקר. נושא גג המקרב בין המשתתפים המגוונים, ומתרחק מן הסוגיות בהן עסקה ההרצאה. איש אינו עוסק באנטישמיות, או בבקורת הגבריות הישראלית, לא בהגירה המאסיבית של יהודי רוסיה, ולא בשמועות על חזרתם של יהודים רבים לאור המצב בישראל.

3.4.02 אברם לא מחזיק מפטרבורג

ליד תמונת המדונה עם הילד של לאונרדו דה וינצ'י התעכבנו לא מעט. קווים כחולים שלא ידענו על קיומם נתגלו על השד הימני של הבתולה, ועיניו של הילד שבחיקה הביטו בנו באופן נוקב שחצה את הבד ואת תא הזכוכית שהגן עליו. חילופי הדברים בינינו גרמו כנראה לאשה בלונדינית ורזה להתקרב אלינו ולומר:"נעים מאד לשמוע עברית כאן". היא חייכה וגילתה שתי שני זהב, העברית שלה היתה מגומגמת משהו, והנחתי שהיא מקומית שנחשפה לפעולות של הסוכנות. אולם עד מהרה הצטרף אליה גבר גדול מידות שהלך לאט, והיא הציגה אותו כ"אברם בעלי". "מבקרים" שאלתי, "כן" ענתה, "אנחנו מירושלים", "נו" הפנתי את ראשי לאברם, "מה אתה אומר? יפה פטרבורג הא?" "אה" נאנח האיש, "הנייבסקי הזה, רחוב נייבסקי, כולם אומרים לך, והניבה, הנהר, אפשר לחשוב". "אתה לא מכאן אני מבינה", "לא אני נולדתי בבוקרשט" ענה. אשתו חייכה בבישנות, בולעת את עלבונה של העיר בהכנעה ומתנחמת בהתלהבות שהבענו שתינו. "בשעה חמש, זה יזוז" ניצלה את גישתנו האוהדת, "מה יזוז?" שאלתי "נו, השעון, הציפור שמה". "אה נכון, היום יום רביעי, ושעון הטווס יפתח" נזכרה תמר ר. בכתובת שראינו על תיבת טווס הזהב שבפאווליון הצארי. "נבוא" הבטחנו ומיהרנו לחדרים האיטלקיים. בזמן שנותר לנו, הילכנו לאורכו של החדר הרפאלי, תמר ר. מתבוננת בציורי הקיר ובעיקר בגרוטסקות הזרועות לאורכו. היינו כבר אחרי חמש שעות של התבוננות שהוקדשו בעיקר לציורים הולנדיים, פלמים ובלגים האהובים על שתינו, הסבלנות והכח שלנו היו על סף רוויה. בחמש דקות לחמש פסענו במהירות לכלוב הטווס, כדי למצוא שהוא מוקף בעשרות מבקרים המחכים לארוע. התמקמנו בשולי ההמון, והבטנו בעובד המוזיאון שנכנס אל תא הזכוכית והכין את הציפור להופעה. בקצה האחר של האולם ראינו את אברם מכין את המצלמה. כשהניע טווס הזהב את גופו מצד לצד, נהמו האנשים, כשפתח את הזנב ליוו הם את תנועותיו במחיאות כפיים. תמר ואני תרמנו קריאות התלהבות של מופעי רוק והמקומיים קיבלו אותן בציחקוקים מבינים. למטה אחרי נוהל הגרדרובה, ראינו שוב את אברם נגרר אחרי אשתו החדשה, שלקחה אותו לעיר הקרה הזאת ולמכמני התרבות שלה, כדי שידע שהיא לא הגיעה משום מקום.

5.4.02 Dior בכיכר האדומה.

למה לא? מה מוזר בזה? מי עוד יכול לשלם על space כזה בחלונות הGUM הפונים אל הכיכר. שלג יורד ומכין את הסצינה האולטימטיבית של העיר, של רוסיה. הסצינה המתכנסת אל הכיכר, אל המאוזליאום של לנין, אל חומות הקרמלין, אל כנסיית סט. בזיל הצבעונית. מצעדי ההמון הסובייטי בחג האחד במאי, המשוריינים הנוסעים לפני שורות החיילים, המנהיגים המנופפים ביד קצובה אל הנוכחים בכיכר, ואל העולם כולו – הגדילו את מימדי הכיכר והעניקו לה גודל מיתולוגי. עתה היא פרושה לפנינו ריקה, צנועה, קטנה בהרבה מן המצופה ויפה להפליא. המוזאליאום סגור לשמחתי לצורך שיפוצים, למוזיאון ההיסטורי אין לנו סבלנות, ואל תוך חומות הקרמלין צריך להיכנס בקבוצות. נותרת לנו כנסיית הבצלים המפורסמת, והיא מענישה אותנו רק במאה רובל על היותנו זרות, ומחייכת בחינם אל יוליה ואל הרוסית שבפיה.

הכנסיה אינה פעילה והיא משמשת מוזיאון לא ברור לאיקונות שונות, ומתחם זמין למכירת מזכרות. סטודנטים המועסקים כשומרים, רוכנים על רדיאטורים המחממים את רגליהם, ומוסיפים שמיכות לרוב על הברכיים מתחת לספר בו הם קוראים או לחוברת התשבצים אותה הם ממלאים. אנחנו חוצות שוב את הכיכר בקור מקפיא ונכנסות אל מקדש האמת. הGUM . המבנה המסחרי שהוקם בסוף המאה התשע עשרה, בסגנון הגלרי לה פאייט והגלרייה של מילאנו עולה על שניהם ביופיו. שלושה רחובות לכאורה, בשתי קומות, המחוברים במדרגות וגשרים. אלה מחופים בקשתות מתכת וזכוכית. בחום שבפנים, אנחנו מורידות כפפות, מורידות כובעים, ומתיישבות לשתות קפוצ'ינו. מתחם הגום אוסף אותנו לחיקו כאזרחיות שוות, צרכניות בעולם הסחורות שהיו כאן לפני מאה שנים, נעלמו למשך יובל, ושבו במלא עוזן. המוצרים הסובייטים או הרוסים, הודחו אל פרברי העיר והפרובינציות. הגום ומרכז מוסקווה מקפידים על איטליה , צרפת, ארצות הברית ואנגליה . בנטון, סיסלי, שאוויניון, תיקי רובינזון, טרוסארדי, הוגו בוס, פייר קארדין, ליוויס, לנקום, נעלי סטפן קיליין, מקס מארה, נייקי, אדידס, ריבוק, you name it. בחנות הנעליים, לאחר שיוליה מצאה מגפיים יפים, שאלנו את המוכר אם חנות הבגדים הרוסית בולשביצקיה עדיין קיימת. הוא חשב קצת ונזכר שיתכן ובקומה השניה ממול היא עדיין נמצאת. השלט ברוסית העיד אכן על קיומה, אולם בחנות פנימה אמרו המוכרות שאופנת הנשים חוסלה, ויש עדיין משהו מן התוצרת הזו באגף הגברים. קשה לי שלא לחשוב על ולטר בנימין, אני נזכרת בתמונת הגום המופיעה בספר שיצא לא מזמן, ואסף את ניתכי עבודת הפאסאז'ים שלו. אני חושבת על ספרה של נעמי וולף שיצא לאחרונה בתרגום עברי עם שם אנגלי no logo. עבור הרוסים החדשים , logo means joining the world, הסחורה היקרה הקורצת אליהם מכל פינה אין לה ולא כלום עם משכורותיהם. עם זאת אומרת יוליה, יכולה סטודנטית הגרה בדירת חדר מעופשת או בביתם של הוריה החיים על פנסיה של 60-100$ לקנות לעצמה נעליים ב200$. העיר תוססת, ויטלית, נקיה, לא משדרת אלימות. מתרברבת בכסף הרב הנשפך אליה מן המתעשרים החדשים. מצטבעת, מתחדשת, משפצת בנינים, מתמלאה במסעדות, בתי קפה, סופרמרקטים והרבה הרבה הרבה חנויות נעליים. ליד המסעדות הגרוזיניות, קפה פושקין, מסעדת פראג, חונה שורה של מרצדסים וג'יפים. מאחורי החלונות הכהים, ממתינים הנהגים ושומרי הראש, לבוסים המבלים בפנים. הלאדות והוולגות רצות ברחובות פולטות גזים לאוויר הקר. אנחנו יורדות למטרו בדרכנו אל בית הכנסת. ליל שבת . מחליפות רכבת בתחנת קייב היפיפיה ומתעכבות על כל סצנה וסצנה המעטרת את קירותיה. אחרי הטיול בשדרות טברסקייה, ומדרחוב ארבט, נעים לשבת קצת במטרו. בחוץ ליד שערי בית הכנסת, אנחנו מבחינות באיש עם כיפה הנכנס לתוך מכונית אודי מתניע ונוסע. החייל שנותר בפתח הבניין, מניע ראשו בשלילה. "לא" הוא אומר ליוליה "אי אפשר להכנס הכל כבר סגור".