ארוחת בוקר אצל ביומי:
מסע רכוב במדבר המערבי במצרים
משסיים לנפוח במשרוקית שלו ולסמן לרכבים היכן לחנות, ניגש ביומי אל חלון המכונית של שנון, ואמר לו משהו. שנון הגיב בטון שלימד אותי שמשהו לא טוב קרה. ביומי היה לבוש בגאלבייה החומה שלו וראשו היה עטוף בצעיף הצמר האפור, אלא שהפעם בניגוד לשלשום עטה על עצמו גם מעיל כבד שהגיע כמעט עד לברכיו.
"אבא של אשתו נפטר הבוקר", אמר שנון תוך הנעת ראשו מצד לצד, תנועה שהיתה חלק משגרת הנהיגה שלו, כמו צמיג הגומי שהניח מתחת לשטיח שכיסה את מושבו ליד ההגה.
"באמת?" אמרתי, "מתי הלוויה?"
שנון לא ענה. התרגלתי לכך שהוא נוטה לענות לי רק לאחר שאני שונה את שאלותי, והנחתי שהוא פשוט אינו שומע אותן בפעם הראשונה. לאורך רובו של הטיול ישבתי ממש מאחוריו, פני חבויים ממנו, וקולי נבלם במשענת הראש שלו.
"הוא לא שואל את ביומי כלום" אמרה שושי, "את רואה שהוא לא שואל, הוא אף פעם לא שואל את אף אחד כלום, שומע רק מה שאומרים לו."
אתמול גם יאיר אמר משהו כזה. חשב בקול רם, על כך ששנון, מוליך הטיול הזה, לא הורה לאיש מה לעשות. לא הסביר כיצד יש לנהוג במדבר; איך כדאי לעבור מנהיגה בדיונות עמוקות, לשטח החמדה, ומשם אל המישורים הסילעיים. לא הסביר כיצד יש להניע את ההגה הלוך ושוב בתנועות קטנות ומהירות כפי שהוא נוטה לעשות במשטחי החול, או מדוע עדיף להישאר בהנעה של שני גלגלים רוב הזמן ולעבור לארבע רק במקרים מיוחדים. רק כשעלינו על האספלט (כברירת מחדל שהיתה שנואה עליו) היה עוצר להזכיר למי שנהג את "אליס", ג'יפ הרנגלר שנשא את עיקר הציודים, שישחרר את נעילת הארבע על ארבע. משנענה כי הדבר נעשה כבר כמובן, היה מחייך אל הנהג ועיניו כאילו אומרות, סליחה אני חייב להזכיר את זה. הוא לא הורה לנו כיצד לבנות את האוהלים לעת ערב, אלא אם שאלנו. לא החליט מה נבשל, או היכן נמקם את המדורה, לא הציע שעת השכמה ולא המליץ מתי כדאי ללכת לישון. בבוקר היה מתחנן לפנינו שנניח לו לפרק את המחנה וננצל את השעות הרכות הללו לטיול רגלי באזור. היה מצביע על צוק מסויים ומספר כי נוף נאה נשקף ממנו, או על עמק סמוך שקרקעיתו עשירה בעצמות דינוזאורים בני 4 מליון שנים, או מאובנים שנוצרו בקרקעית הים שכיסה את המדבר. בדרך אל הצוק, המשכנו דיון עקרוני שנבט סביב הקפה של הבוקר. שושי ואני התוודינו לפני הבנים על כך שבלילה הקודם שהיה קר וסחוף רוח במיוחד, ישבנו בתוך הג'יפ, התבוננו בהם מקימים את המחנה, והתמלאנו רגשות אשם. חשבנו על החינוך הציוני שהוקיע בנות קווצ'ריות, ועל הדימוי הפמיניסטי הבוגר שלנו שלא מאפשר לנו לקבל כמובן מאליו את ישיבתנו בג'יפ. חשבנו על הטיבעיות שבה השתלטנו על הכנת הסנדוויצים בצהריים, והמרק –סלט-תפ"א של הערב . לא שרצו שם איזה ארוחות מסובכות או משהו, אבל איכשהו היה ברור מי יעשה אותן. יאיר פחד שהדיון יתפתח לכיוונים המוכרים לו ובחר להישאר במורד הצוק. הרגל עדיין הציקה לו מתאונת האופנוע וויכוחים פמיניסטיים אינם תורמים לבריאותו. אבל הדיון היה רך כמו המדבר; השיחה קלחה לכיוונים פילוסופיים, הדוברים הקפידו גם לשמוע, והמשפטים נותרו פתוחים. נוזלים בערוץ המוליך מן הצוק אל המחנה, פנימה אל תוך הג'יפ שהיה כבר מזווד ומוכן לדרך, והלאה לדיבור אחר או לשקט שליווה את העיניים המתבוננות בנוף.
כשישבנו על כסאות הפלסטיק של ביומי בתוך המסעדה, הצלחתי איך שהוא לשאול אותו בן כמה היה חותנו, ולהבין בקלות שנפטר בן שיבעים ושלוש. רציתי לשאול אותו כיצד נפטר, ומתי יקברו אותו, ואיך כל זה ישתלב עם הראמאדן או שאין כל קשר, ומה מרגישה אישתו והנכדים, ואם הוא אהב אותו. תחת זאת שליתי מבין הדברים שסיפר לשנון מבלי שנשאל, כי היה אדם ישר ההולך מן הבית אל החנות שלו, אל המסגד וחוזר חלילה. ביקש שלא תערך לו הלוויה ציבורית, ושהנשים לא תקוננה. כל זה, אמר ביומי לשנון, לא כתוב בשום מקום, זה מנהג שהוא לא אהב, רצה לוויה שקטה בלתי מורגשת וכך אכן נקבר. בחדר האחורי של המסעדה, על שטיחי פלסטיק שנפרסו על הארץ ישבה קבוצה גרמנית שחגגה אצל ביומי את הכריסטמס. כשהתישבנו הם כבר סיימו את הסעודה ומן החלון הקטן שקישר את החדר הקידמי עם האחורי ניתן היה לראות רק את ראשיהם. אלה היו אפורים ברובם, קבוצת פנסיונרים גרמנים, שמצאה לנכון להעביר את מחוגי המאה והאלף, בנאת המדבר "אל באואטי" הידועה יותר כבאחאריה.
זה היה הלילה האחרון שלנו במדבר המערבי, והחלטנו להעביר אותו בתוך מיטות. בחירה זו אפשרה לנו להתקלח אחרי ארבעה ימים, להנות מהמרחצאות החמים הסמוכים למוטל, ולצאת למחרת לדרך מוקדם, פטורים מן הצורך לפרק את המחנה. היה לנו ברור ששנון לא יוליך אותנו אל המוטל המעוצב שראינו יומיים לפני כן עת סיירנו בחלקה העתיק של באחאריה. היה זה מסוג המלונות המערביים המקפידים על אסתטיקה מזרחית. חומרים טבעיים, עץ, בוץ, קש וגבבה. ידענו שהמוטל הסמוך לזה המעוצב, שייך לידיד שלו, ושידידות חשובה לו יותר מארכיטקטורה. בנתיים השענו מרפקים על מפת השעוונית של ביומי, וחיכינו. הוא לא ציפה לנו הערב, אך קשה להפתיע אותו. אט אט החלו צלחות הפח הצבועות ורוד ותכלת להגיע לשולחן. השושנה הגדולה שבתחתית הצלחת כוסתה באורז מטוגן, או באפונה ירוקה במיץ עגבניות. המרק האדמוני הרותח היה עמוס גריסים, ובשר בקר הגיח ממנו כקצה קרחון. מחמצי לפת, גזר, ומלפפון פוזרו בין היושבים, ופיתות דקות מקמח מלא נערמו האחת על גבי רעותה במרכז השולחן. ביומי וצוות עוזריו רגילים לחבר בין תיירים ובירה. ביקורנו הקודם אצלו כבר לימד אותם שאנחנו לא חזקים בזה, ולמרות זאת שבו והציעו לנו לשתות סטלה, בירה מצרית חלשה. הבנים נענו בנימוס ושושי ואני חלקנו אחת בינינו רק כדי לא להוציא שם רע לגויים. שנון שנמנע מן הצום, לא התיר לעצמו אלכוהול בחודש הראמאדן. סימונים קטנים של מסורת וכבוד, העוזרים לו כנראה לנוע בתוך תרבות שרחק ממנה. נער בן חמישים ושתיים שאוהב כל מה שמצרים מחזיקה בתוכה מטעם עצמה. כל מה שלא הוכתם באצבעות המימשל והבירוקרטיה, כל מה שלא נחמס או נרקב מן השחיתות. כשדודי נלווה אל בעל המוטל והלך לצלצל ממשרד הדואר המקומי, ביקש ממנו שנון סליחה על שאינו מצטרף אליהם. "אני לא רוצה ללכת לשם, זה מדכא אותי, אני רואה את הזגוגיות השבורות, את הליכלוך, העזובה, את אור החשמל הצהבהב, את הפקיד שנע באיטיות. אני מתחיל לחשוב על כך שאפשר היה לנקות את המשרד, להחליף את הזכוכית, להענות לקהל, ואני משתגע." יכול היה בוודאי להגר ממצרים כמו רבים מבני מעמדו הגבוה, יכול היה להצטרף למסע החמס של הקבלנים והיזמים הנהנים מתקציבים בין לאומיים וממלאים את מצרים החדשה בבטון. יכול היה להסתגר כמותם בשכונת מאעדי בקהיר המאוכלסת ברבבות אירופאים ואמריקאים, לקנות בסופר מרקטים החדישים שהופיעו לפני כשמונה שנים, לאכול ברשתות האוכל המהיר, ולשחק טניס באחד מן הקלאבים המפוארים שבפרבר הדרומי. תחת זאת הוא מבלה בדירת הסטודיו שלו כחמישה ימים בחודש, ומקדיש את יתרתו למדבר. פעם או פעמיים בשנה הוא משתתף בתחריות הראלי המדברי , צולח את המרחבים במהירות של מאה חמישים קמ"ש, עם ג'יפ צבוע ירוק כחול בתצורת זברה. הספונסרים שלו מאפשרים לו לצאת לדרך במכונית קטנה משל יתר המשתתפים, ומשאירים לו את הנסיון שלו ואת האהבה שלו ככלים יחידים לסיום המסלול האכזרי. הוא איננו מאכזב אותם ואת הקהל המצרי העוקב אחריו דרך מסכי הטלווזיה. מגיע תמיד לנקודת הסיום ולעולם איננו מנצח. הגביעים מחולקים לצרפתים, או לאיטלקים, לנהגי חברות המכוניות שעוטפות את הנהגים שלהם בצוותי ענק, אוהלי מקלחת מפוארים ומאסג'יסטים מקצועיים. הוא נותר עם תנועות הצאוור מימין לשמאל, ועם חלום למצוא תומך נדיב יותר בשנה הבאה.
ביומי מלווה אותנו החוצה ושולף את המשרוקית. בתנועות שוטר קהירי מלאות שעשוע ולגלוג הוא מכוון אותנו החוצה אל הרחוב שהתרוקן. "שמונה ו נוס" אנחנו מסכמים איתו על מחר בבוקר ויוצאים אל סימטאות הכפר, מעלה עד לבית הספר, ומטה אל גינות נאת המדבר עד למיטות. חצר המוטל זרועה כיסאות פלסטיק בצבעים שונים, ובאחד מן האגפים הלא גמורים שלו בוערת מדורה. שלושה מן היושבים סביבה בגאלביות מעשנים שישה. מסתבר שהם שוטרים האמורים לשמור עלינו. אמריקאים וישראלים המסיירים במצרים זוכים ללווי צמוד של שוטרים. עד היום הצליח שנון לעקוף את כל הצ'ק פוינטס ופטר אותנו מן ההגנה הזאת. הביקור בפראפרה הוליך אותנו אל לוע הארי, ואילץ את השוטר המקומי לנסוע אחרינו מאה וחמישים קילומטרים עד לנקודת המבדק של באחאריה. שם סב על עקביו ודהר הביתה להספיק לסעודת שבירת הצום, אחרי שמסר אותנו לידי המשטרה המקומית.
"לנו זה לא מפריע" אמרה שושי לשנון "אל תיקח ללב, עד היום הצלחת יפה, ומחר בין כך הם לא יעקבו אחרינו כי הם יודעים שאנחנו חוזרים לקהיר" הוסיפה. שושי ידעה עד כמה העניין מטריד אותו, עד כמה הוא נבוך מן הדאגה חסרת התועלת של השלטונות, ועד כמה הוא מבקש לחסוך אותה מאתנו. אותה מבוכה ליוותה אותו עת טבלנו במעיינות החמים שלמרגלות המוטל. אנחנו הנחנו לגוף לשקוע במי האפסיים המהבילים, והוא תבע מן המקומיים שצפו בנו להחליט אם הם רוצים להצטרף אלינו, אם לאו. שומר המוטל החרה החזיק אחריו ודרש מהם לפנות את המקום, ולחכות למערכה הבאה במחזה ה"בשר הלבן". זו תעלה מן הסתם מחר או מחרתיים, נשענת על רומנטיקת המזרח והמדבר, המושכת את חיוורי הפנים ממקומותיהם, להיות ניצבים בדרמה האורינטאליסטית.
העובדה שהגענו למסעדה של ביומי בדיוק בשמונה וחצי, לא הלחיצה אותו. המטבח היה ריק, והעוזרים לא נראו בשטח, אולם בעוד אנו יושבים על השולחנות שבחוץ כשסנטרינו מכוונים מעלה אל השמש, ועינינו פוזלות מטה אל החמורים, אופנועי הג'אבה המקרטעים, ואוזנינו קרוייות אל חנותו של מורט העופות שממול – הושלמו ההכנות שבפנים. שוב רקדו צלחות הפח מיד ליד, מעבירות בין הסועדים את חביתת התמרים המתוקה הנמהלת בגבינת הפטה המצרית ושוברת את דחיסותה. כוסות התה העמוס בעלי נענע מיובשים הרטיבו את הגרונות וחיממו את הידים. הזיתים הזילו חומץ ונעו בין צבעי ירוק ורוד ושחור. צלחות הפול לא אחרו, ומחמצי הלילה שבו עם בוקר. ה"עסיר (מיץ) לימון" הקציף בשכבה לבנה מכובדת, והפיתות שקעו בעסיס הפול.
בחוץ נערמו הג'ריקנים ששמר ביומי לשנון, בשל החוסר בדלק. בעל תחנת הבנזין המקומית, השקיע את כספו בתנובת תמרים , מקווה להרוויח תשואה נאה, שלא הבכירה. עתה ריקים כיסיו והוא אינו יכול לרכוש דלק כדי למלא את מיכלי הענק של התחנה שלו. המשפך נד ממיכלי המכוניות אל הג'ריקנים הצמודים לחמוקיהן, מותיר אחריו שביל מסוכן על הפח ועל הדרך, שנשטף עד מהרה במים . מולי מתבונן במיכלים השונים של המים והדלק המאפיינים כל כך את הציביליזציה הלא מצונררת הזו, ומספר על מקור שמם. זה ניתן להם על ידי החיילים הבריטים שזיהו את ההמצאה לאגור נוזלים אצל הגרמנים. ג'רי –קאן. רבים חלפו במדבר הזה, נלחמו עליו ובתוכו, נסעו בו על גמלים בטנקים או בג'יפים. השאירו סימנים מאחור, חלקם קבורים בחול, חלקם מוקדי עליה לרגל, ואחרים הפכו מטבע עובר לסוחר. המקומיים, שגם הם הגיעו מאין שהוא, או חולמים ללכת לאן שהוא, נשארים בנתיים. מאכילים את החולפים, וממלאים אותם בדלק, מצטלמים איתם למזכרת נצח, מנופפים להם לשלום ושוכחים אותם.
ביומי מתנשק עם יאיר לו העניק את הכינוי "אבו גרעה" (בעל הקרחת), מניף אותו באוויר תוך לפיתת שכמותיו מאחור. מנשק את דודי ומולי ארבע פעמים, ולוחץ את ידי הנשים. לבסוף הוא מחבק ומנשק את שנון העומד לקחת אותנו מכאן אל עמק הליוויתנים בואכה פיום, יודע בברור שהוא ישוב. יביא את "זינה" ואת "אליס" עם מנועי הjeep שלהן, בחזרה אל החנייה שלפני המסעדה, יכניס פנימה את הקבוצה ההולכת שבי אחריו, יאכל איתם בתאבון את חביתת התמרים ולא ישאל דבר.
תמר אלאור 2000