בשנת 2001 הוזמנתי דרך עיתון "ידיעות אחרונות" להתלוות למסע "מלכת המדבר" שהתקיים באותה השנה באתיופיה. המסע שווק כ"מסע אישי-נשי" לאתרים אכזוטיים, והוא עורר בי לא מעט מחשבות על השיעבוד שעושים השווקים ללקסיקון הפמיניסטי ולנפשותיהן של נשים מצויינות. הקטע הראשון "מפגשים אישיים" פורסם בידיעות אחרונות במוסף "מסלול",. הקטע ה"דרך האיטלקית" סיפר סיפור אחר משהו.
מסלול המסע:
הדרך החלה באדיס אבבה, ממנה נסענו בכיוון כללי דרומה. הלילה הראשון עבר על חופי אגם לנגאנו, משם נסענו דרך העיר שאשאמנה אל העיר סודו לעבר החלק ההררי של נהר האומו עד גשר בלה. חזרנו לישון ליד העיר סודו. היום השלישי עבר בנסיעה לאורך חופי האגמים אביה וחמו עד למחנה הלילה שבעיירה קונסו. הימים הבאים הוקדשו לנסיעה בערבה בה חיים עמי הבאנה, ההאמר והקארו( מתוך ארבעים הקבוצות האתניות הגרות באתיופיה, שייכים אלה, לקבוצות הפסטוראליות. כלכלתם נשענת על עדרי עיזים ובקר, גידול סורגום, חיטה, טבק וכד', ולקט שורשים, אגוזים, דבש בר, ופירות הגדלים בערבה. השלטון המרכזי באתיופיה, משגר לערבה מורים, שוטרים, אנשי דת ומינהל החיים בנקודות יישוב הפזורות במרחב העצום. אלה מהוות מרכזי סחר וחליפין עבור הקבוצות הפסטוראליות כמו גם נקודות חיכוך עם הזרוע השילטונית המבקשת להתערב בדרך חייהם). המחנה הרביעי הוקם בשולי העיירה טורמיי. נסיעה קצרה יחסית, מוליכה למפגש עם נהר האומו התחתון, רחב רגוע וחום מאדמת סחף. על גדותיו עבר הלילה החמישי שכלל מסיבת טרנס עם מקומיים. ביום השישי התחלנו בנסיעה צפונה לעבר שמורת מאגו והעיירה ג'ינקה. כיוון שלא הצלחנו לעבור בדרך הצפונית מסנגל לסודו, נאלצנו לחזור דרום מערבה. היום השביעי והשמיני התאחדו לרצף נסיעה לקיי אפר, קונסו ומשם צפונה לארבע מינץ', סודו והלאה לאדיס אבבה.
מפגשים אישיים בעולם השלישי –רשמים ממסע "מלכת המדבר" באתיופיה
בתוך הג'יפ, אחרי הביקור בשוק של דימקה, א. בכתה. אולי לא נכון יהיה לומר שהיא ממש בכתה, אבל ממקום מושבי לידה בספסל האחורי, ראיתי שהיא מנגבת את עיניה מתחת למשקפי השמש. זה לא שא. נוטה לבכות בקלות, למעשה היא בקושי מדברת ובדרך כלל יש לה דווקא מין חיוך כזה על הפנים. אבל הפעם בעוד ע. מנסה למשוך את הג'יפ קדימה והלאה אל הbush , הרחק מן ההמונים שצבאו על השיירה – היא הרשתה לעצמה.
החל מהבוקר הילך הביקור בשוק של דימקה קסם על הבנות. שלושה ימים שאנחנו מנסות לגעת באפריקה, אבל המסע עובד על fast forwardוכל מגע עם נוף או עם אנשים כל שהם, נובע מעצירה בלתי מתוכננת; רכב תקוע, חברה חולה, תידלוק או שיטפון. ברגעים אלה, עוטפים את חלונות הג'יפים אנשים רבים שהופיעו מתוך נוף שנדמה היה ריק מאדם. לעיתים אם התארכה ההתעכבות, פתחה אחת הנשים את הטייפ וארגנה מסיבה זוטא על השביל עם האורחים, פעם אחרת צלמה והקליטה אם מסורה דרישת שלום לבנותיה בעברית שנלמדה במהירות על ידי מקהלת האתיופים שסבבו אותה. החזרה המדוייקת שלהם על הצלילים החדשים השאירה בי רושם מעורב של הערכה עצומה על יכולתם המוסיקלית וכעס על הישראלית שהחלה להשתעשע בפעולות קעקוע ישראליות.
מארגני המסע אינם חסידים גדולים של נוף אורבאני או צפיפות אנושית. הם הרחיקו את המשתתפות מאדיס אבבה מהר ככול שיכלו, או בלשונם " אנחנו נוחתים, מעלים את הציודים על המשאית, אתן עולות על האוטובוסים שמחכים לכן ואנחנו עפים מאדיס". בתחנות התדלוק שהיו מן הסתם בתוך ישובים צפופים היו מוליכי הטור עצבניים במיוחד, מחכים לרגע שבו יוכלו לדחוף החוצה את הרכבים אל הטבע, אל השטח. בני האדם היחידים שנכללו בתוכנית המסע, היו אלה המשוייכים ל"שבטים הפרימיטיביים", משום שנתפסו כנראה, כחלק מן האקזוטיקה של המרחב האתיופי, כאלה שהם חלק מן הטבע.
רבות מן הנשים כבר היו לפנים בעולם השלישי, והתנסו במגע המורכב והמסובך עם בני המקום. יתכן שהן חוו כבר את הנדנדה המטלטלת בין הרצון לפגוש, לגעת, לדבר ולהכיר – ובין הרתיעה, הכעס והמיאוס שהמפגשים הללו מעוררים. בליל התחושות האלה עשוי לעלות בעת ובעונה אחת או להתחיל בצורה מסויימת ותוך דקות ספורות להתחלף. תחילה את מחייכת אל הפנים השחורות היפות הניבטות בחלון (את יושבת הם עומדים, את בפנים הם בחוץ) הפנים מבקשות משהו (כסף, עט, בקבוק מים ריק, סוכריה), את נענית. אבל אז הפנים רוצות עוד, הן נותרות ליד החלון מישירות מבט אליך. מסתכלות מה את אוכלת, מה יש לך בתוך המכונית. מיד ישנן שם פנים רבות נוספות, אין סופיות, והן כולן רוצות ממך משהו. את מחליטה להתעלם, מביטה קדימה, סוגרת חלון חשמלי על הפנים. את כועסת, כועסת על עצמך שאת כועסת, כועסת עליהם שהם גורמים לך לכעוס עליהם. את במבוכה.
אין פלא איפא שהביקור בשוק של דימקה עורר ציפיות רבות. שוק הוא חלק מטיול ונושא עימו הבטחה לציבעוניות, משא ומתן, צפיפות מסויימת ובעיקר אותנטיות. הגענו לדימקה , כמו לכל מקום אחר, עם הלשון בחוץ. המילה "שוק" קיבלה תוך שניות משמעויות חדשות ואחרות לחלוטין מכל המדומיין, וחווית הביקור בו, היוותה לגבי רבות מן המשתתפות שיא רגשי מעורר ומעיק. את הג'יפים החנינו במתחם המשטרה. על המתחם שמרו אנשים חמושים שהדפו בנוכחותם את המוני האפריקנים שרצו לצפות במכוניות ובנו. עד מהרה הפך המתחם שאמור היה להגן על הרכוש, לעיר מקלט של בנות לא מעטות . אלה נסוגו אליו לאחר שבילו דקות ספורות בתוך החלום שהתכוננו אליו. אחרות חשו ביד קטנה של ילד בן עשר מוחלקת לתוך כפן, ונתנו לו להוליך אותן בתוך ההמולה.
את בני עם ה"האמר" הכרתי מן הספרות האנתרופולוגית, ויותר מכך מהסרט "שתי בנות יצאו לצוד" של ג'יין ליידל, המתאר את תהליך התבגרותן ונישואיהן של הגיבורות שלו. רציתי לקנות לעצמי צמידי ברזל כשלהם, ונתתי לילד הראשון שחייך אלי לנהל אותי. הוא דיבר אנגלית מופתית. אביו שוטר ואימו מורה והם נשלחו מן הצפון לשמש כנציגי המשטר באזורי הערבה ובארץ ההאמר. לבד מן האנגלית דיבר כמובן אמהרית, ושלט בניב של המקומיים. הוא סב עימי בין הנשים ומרכולתן, קרא בשם לכל סחורה וסחורה, לקח אותי לחנות קטנה בה יכולתי לקנות לי את קישוטי הברזל והנחושת, ביקש עט וקיבל, ביקש מחברת וקניתי לו שתיים, ישב איתי בבית קפה קטן ושתינו קולה. בשולחן שלידנו ישב צוות הצילום של הנשיונאל ג'אוגרפיק סוגר שוב על צגה. צגה נולדה באתיופיה, בעיר הצפונית גונדר. היא צורפה למסע על ידי הסוכנות היהודית, יחד עם עוד שתי ישראליות אתיופיות שעמדו במרכז הסרט של הצוות (ולבד מישראלית אתיופית נוספת שעברה את המיונים כיתר המשתתפות). צגה נאלצה לדבר את עצמה אל המצלמה עוד ועוד. העדשה שהיתה מכוונת אליה ושאלותיו של הבמאי חייבו אותה לספר "מה את מרגישה". כהרגלה ענתה באריכות ובתבונה, ובמוחי נרשמה המלה האחרונה שכיוונה לעבר המקליט, שעה שקמה ועמדה ללכת. "מתסכל", אמרה, "במילה אחת, זה מתסכל. האם אני רוצה שבני ההאמר ישארו כמו שהם? כן! בשביל מי? בשבילי? בשביל תיירים אחרים? בשביל עצמם? הייתי רוצה שנעבור את אתיופיה ונשאיר אותה כמו שהיא, אבל האם זה אפשרי? כי מה יצא להם אם הם ישתנו? מה מבטיחה להם העיר? מה מבטיחה להם הקידמה?"
פסענו שתינו לעבר המתחם המוגן, ממשיכות בטבעיות את השיחה שעורר במכוון הבמאי. סיפרתי לה על הילד שהדריך אותי. שאלתי אותה אם ידינו שאחזו זו בזו במרחבי השוק יצרו מגע ממשי, אם הדקות בהן היינו הוא ואני יחידה אחת, נצרו משהו. ניסינו להבין ביחד את משמעות המילה "מפגש", או את משמעותה של "האותנטיות". שאלתי אותה אם היתה מעדיפה לסיים את חייה בגונדר? שאלתי את עצמי אם הייתי מעדיפה שאבא שלי לא יקום וילך מן המקום שבו נולד, ויביא אותי בעל כורחי למקום שבו נולדתי. רצינו להבין ביחד את המחיר של ההשארות.
בתוך הג'יפ התברר שכמעט לכל אחת מאיתנו היה "ילד- מדריך" בשוק. גאון קטן שרץ ברגליים יחפות בין ההמון ומראה לנשים את מה שביקשו. חלק מן הילדים לקח את האורחות לבית הספר, או לבית המשפחה, מעניק לנשים תחושה נדירה של קשר, של התחברות טובה.
אבל את א. זה לא הרשים, היא כאמור בכתה. הדמעות שלה רדפו את השיחה שהתפתחה מיד עם היציאה מדימקה. שיחה שעסקה בנטל האדם הלבן, או במקרה שלנו, נטל האישה הלבנה. מעבר לחוויה הפרטית שהיתה לכל אחת ואחת, ברור היה לנו שמילאנו את תפקיד החזקה, בת המזל, זו שטובלת בשפע, מי שהם לעולם לא יהיו. המראה שהציבו מול פנינו – שיקפה אלינו קלסתרים שלא אהבנו וציערה את א. עד בכי. בטיול שכזה מחפשים הדדיות, מפגש, זרימה. תחת זאת עלתה ההיררכיה צלולה ובהירה. אתן באות להביט ולחלוף – ואנחנו כאן כדי לענג את עינכן ולהשאר עירומים. אתן תרשמו אותנו כחוויה חזקה ואותנטית בתוך חיי הבורגנות שלכן ואנחנו נשאר החלק העני של העולם.
ביום שלאחר הביקור בשוק, עסקו רבות מן המשתתפות בשיחות עצובות ומבולבלות על המפגש הזה, גם אם על זרועותיהן קרקשו צמידי נחושת בוהקים שנקנו בגרושים, או חרוזים צבעוניים שנקטפו מצאוורו של לוחם צעיר, ונחו בטבעיות על מפתח החזה שלהן.
לילה אחד מאוחר יותר, ישנו בקמפינג שנבנה לאור אחרון על גדות נהר האומו החום והרגוע. שם, בתוך מרחבי הלודג' של מורלה, הזדמן לנשים מפגש אתיופי כפול: אחד מתוכנן ואחד פחות.
המפגש הראשון אמור היה להיות עם סיפורי ההגירה של שלוש הנשים שנולדו באתיופיה. במחצית ספורה של צגה, הרבה לפני שמהרטה וירדנה עמדו לדבר, היו כבר חלק ניכר מן הבנות במצב תנומה. זה לא שהן המעיטו בערכן של מי מן הדוברות, או שהסיפור לא היה מעניין, אלא שהימים הארוכים והעצבניים שעברו עליהן, הותירו אותן בעיקר עייפות. ואז כמו משום מקום הגיעה שורת צעירי ההאמר בשירה וצעדי ריקוד. שרון המדריכה, נטלה מצגה את המגהפון וקראה:
"השבט המקומי שמע עלינו והחליט לבוא ולברך אותנו לשלום". הנשים התעוררו באחת, צפו בעיניים כלות בגופים העירומים שרקדו, קיפצו ושרו, ואחר כך ניסו לענות להן בברכות השבט שלהן. מתחילות ב"הבאנו שלום עליכם", עוברות ל"יחד לב אל לב", ומקוות שקריאות "אל המעיין" יוכיחו למקומיים שגם לנו תרבות שיבטית. במהלך גאוני, הפעילה אחת הנשים את הטייפ ושמה דיסק טכנו-דאנס. בני ובנות ההאמר נכנסו מיידית למקצב והמסיבה התחילה. עמדתי על כסא והסתכלתי. זכרתי שריקודי ה"האמר" שמורים בעיקר לרווקים/ות, והם ריקודי חיזור. בנות ההאמר, הבחינו עד מהרה שהשבט שלנו מורכב כולו מנשים, ונסוגו לפאתי ההמון, משאירות לבנים שלהם את ההזדמנות להשתעשע עם האורחות. אחר כך משנמשכו על ידי הנשים לתוך המעגל, גילו גמישות תרבותית (מעניין מה הן חושבות על מנהגי החיזור אצלנו), ונתרצו.
א. שבכתה בדימקה, רקדה עד כלות מול אחד הלוחמים. הערב הזה, שהתארך מעבר למצופה, יזכר כנראה כמפגש החיובי ביותר עם אנשי הערבות.
בזכרוני רשומה חצי שעה אחרת של מפגש חזק, בדרך חזרה מן הערבה לאדיס. היננו סחוטות לחלוטין, נתונות בטריפ של נהיגה רצופה ללא שינה (שנבעה מבליל תקלות ותכנון לקוי). עצרנו בעיר סודו לתדלק. ע. שהיא רופאה, העובדת עם הקהילה האתיופית, יצאה איתי מן המכונית כדי לחפש בחנות קטנה את החטיף המקומי "קולו". כשחזרנו לג'יפ, הוא היה כבר עטוף בעשרות אנשים. ע. הבחינה לפתע בילד כבן ארבע, שעמד שקט והתבונן בה. היא החלה לשחק איתו במשחקי ידיים, והוא נענה לה מייד. מביט בעיניה כמו מנסה ללמוד מהר את כוונותיה, וקולע בול. הם המשיכו לשחק כעשר דקות, וסביבם נוצר מעגל גדול של צופים שפירגן להם. ע. לקחה מן הג'יפ קופסת פלסטיק ריקה של מגבונים לחים , והתיישבה עם הילד על הארץ . הם פתחו וסגרו את המכסה, הכניסו והוציאו אבנים קטנות. ע. סופרת איתו באנגלית, והקהל מביט חרש. מכשירי הקשר הרעימו בזעם, קוראים לכל המתמהמים להצטרף לשיירה הדוהרת. הנהגת האיצה גם היא בע. "נו, בואי כבר, כולם נסעו".
ע. פתחה את דלת הג'יפ, מנסה לראות אם ברגע לכתה יקחו הגדולים את הקופסא מידיו של חברה הקטן. הוא קרב אליה בצעדים מדודים וניסה לעלות איתה אל הרכב. סגירת הדלת היתה הרגע הקשה מכל. הוא נותר שם והיא נסעה. ריקה ממילים שיכולות להסביר לו למה, ומלאה בצער על כך שילד קטן מוכן ללכת עם אישה זרה ששיחקה איתו חצי שעה.
הי הג'יפ הי הג'יפ,
ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר,
ואת בתוך הג'יפ שלך את שומעת סטריאו
הדרך האיטלקית
הג'ריקן ששפכתי על עצמי, התחמם כל היום על הגג של הג'יפ. בלילה הקריר היה לי נעים לחוש את הזרם החזק שוטף את הטינופת שנדבקה אלי מאז שעות הבוקר. זה היה יום מטריד במיוחד, החום הקשה שעטף את הסאוונה, האבק שהעלו המכוניות, ושעות הנהיגה הארוכות הצטרפו לעייפות ולמעין אדישות שהלכה והתנחלה בי. הג'ריקן ששפכתי על ארנה היה כבר מן הבאר המקומית וכנראה שהמים שלו היו קרים, שכן היא הצטנפה במקומה, לא יודעת אם להנות מן המקלחת הנדירה או להתלונן על הטמפרטורה שלה. רחוצות צעדנו לעבר מקום ההתכנסות, האוהלים של כל אחת מאתנו כבר עמדו זקופים, שומרים על שקי השינה המצויינים שלנו המחזיקים סיכוי למנוחה. לאחר ארוחה מאולתרת שהכינו יתר הבנות (שכן צוות המטבח המקצועי כבר יצא בדרכו חזרה), נתבקשו המשתתפות להתכנס לשיחה. הטונים שליוו את מכנסי העדר רימזו על הודעה חשובה. ואכן בפעם הראשונה מאז תחילת המסע, הופיע אחד ממנהליו בפני קהל הנשים, עומד כשהן יושבות , מדבר כשהן מאזינות, חושף את מעמדו שהוסתר כאילו, עד לאותו רגע. את המסע ניהלה לכאורה שרון המדריכה, היא זו שנתנה את לוחות הזמנים, היא היתה זו שהעירה את כולן בבוקר, ספרה על העומד לקרות, ניווטה את הבנות לאזור האכילה או הקמפינג, "עשתה הדרכות" – דיברה בקשר, ניהלה את השירה. אריק ורמי שני היזמים, נותרו מאחורי הקלעים למרות שישבו בג'יפ המוליך, ולמרות שידם היתה זו שכיוונה את המסע כולו. עד לאותו ערב, ניסו אריק ורמי להיות חלק מן "השקופים" הגברים והאורחים/ות שאינם חלק מן הנבחרת שיצאה להשתתף במסע התחרותי, "מלכת המדבר אתיופיה 2001". עמידתו של אריק ליד המפה שהוצבה לנגד עיני המשתתפות באותו ערב, סימנה בהחלט רגע מיוחד, וקולו הדרמטי אישר שאנחנו עומדות לפני יום יוצא דופן שיסמן את שיאו של המסע.
"מחר אנחנו קמים בשעה מוקדמת מתמיד, אני רוצה שבשעה חמש כבר נהיה עם הציודים על הרכבים, יש לנו דרך ארוכה לעשות, ויש לנו משימה לבצע. אחרי שנגיע לעיר ג'ינקה ונאכל בה ארוחת בוקר, נטפס צפונה לכיוון סודו. הענין הוא שחלק מן הדרך, כחמישה עשר קילומטרים, נשטפו בסערת אל נינו לפני כשמונה שנים, ומאז, הדרך הזאת שנפרצה פעם על ידי משלחת איטלקית, לא תוקנה. מטרתנו לשקם את הטוואי ולעבור בו, וככה לקצר את הדרך בכארבע מאות קילומטרים. זה הזמן לוודא שבכל רכב ישנם אתי חפירה, כפפות וכל מה שדרוש לעבודה הזאת. יאללה לילה טוב"
הבנות פרשו אט אט לאוהלים, נרגשות. סוף סוף משימה. עד לאותו רגע בוטלו המשימות המיוחדות שיועדו להן בזו אחר זו. הניווט בימה המיובשת, הביקור בשבט הקארו, הפעילויות החברתיות. המסע סבל מחוסר זמן כרוני, ומתקלות טכניות בלתי פוסקות. למחרת, באורך פלא, נעה השיירה בטרם אור ראשון בתוך יער גשם יפהפה והגיעה בשלום לג'ינקה. עשרים וחמישה ג'יפים נעו בטור אלים בתוך עיירה הזוכה לראות מכוניות מסוג זה בתפזורת, ולעיתים נדירות. אנשי המקום עמדו בפתחי הבתים מלווים במבט אטום, או חיוך, או נענוע יד את השיירה. כשהגענו למתחם מלון "אורית" לחנייה , צבאו עשרות גברים על המחסום שהבדיל אותנו מהם, והתבוננו בשישים נשים לבנות וארבע נשים שחורות, ובכעשרה "שקופים" שנכנסו פנימה לאכול ביצה מקושקשת וירקות. השעה היתה תשע וחצי וגשם עז החל לרדת. לצידי שולחנות ארוכים הצטופפה החבורה כולה, ואני מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מול רמי. לאורך המסע הוא ואריק התעלמו ממני, לא יודעים היכן לשים אותי, אנתרופולוגית שהם משלמים את המסע שלה, לא עיתונאית, לא ספונסרית, אבל אחת שאולי תכתוב עליהם. סימונה ומיכאל(ה) הסתובבו בין המתחרות מבררות בדיוק ממה סובל כל רכב, ומארגנות את השיירה מחדש כך שהנהגות המנוסות תהיינה פזורות נכון לאורכה, כמו גם הרכבים שיש עליהם ציוד חילוץ. היה חם ונעים בחדר, והאוכל לא היה גרוע. חלק מן הבנות עברו לצד השני של המבנה, בו היה ממוקם בר. שתו קפה ורקדו לצלילי המוסיקה העכשווית ששם להם הברמן. הסתכלתי אל רמי והפרתי את שתיקתי .
"תסתכל החוצה רמי, יורד גשם, תוך חצי שעה הדרך תהיה בוצית. במצב הרכבים נגיע לדרך האיטלקית במקרה הטוב בשעה שלוש, ישארו לנו מקסימום שעתיים של אור, לעשות את "הפריצה". אם הגשם ימשך, העבודה תהיה בלתי אפשרית, אולי כדאי לשקול את הענין ולעשות אחורה פנה?"
"אין מצב" ענה לי כמאמר הימים האלה. "לעשות אחורה פנה זה אומר שמונה מאות קילומטרים ביומים, בדרכים קשות, אנחנו לא נגיע לאדיס בזמן לטיסה. "
"כיוון שזה מה שיקרה" התעקשתי, "כדאי לפחות לחסוך את השעות שאנחנו עומדות לבזבז בניסיון החסר סיכוי הזה, ולהתחיל את החזרה כבר עכשיו. צא מהראש החירנ"קי שלך, סתכל החוצה, תבטל, אל תדבק במטרה" ניסיתי לדבר איתו צהל"ית. "תעבוד כמו חיל אויר, מסתכלים לשמים ואומרים , מזג אוויר בטל טיסות".
אסנת שישבו לידו, חייכה אלי. אבא שלה היה מפקד חיל האוויר , שניים מאחיה טייסים והיא עצמה קצינה בקבע. לפני יומיים ביליתי איתה ועם חברותיה לצוות בג'יפ. זה היה יום נפלא מבחינה חברתית. הן היו מצחיקות חמות וחכמות. דיברנו הרבה על פמיניזם, וגם על פמיניזם וצבא. בשעות שלא נהגה, ישבה איתי בספסל האחורי ודיברנו על חיל האוויר, כשאני תוקפת ומשמיצה והיא בולמת ומאתגרת. עכשיו , לאחר שהקשיבה לשיחה ביני לבין רמי אמרה:
"פתאום חיל אוויר בסדר מה?"
"כן", עניתי לה "לפעמים יש להם יתרונות".
לפי שקמנו, הסתכלתי שוב על רמי ואמרתי לו. "הלוואי שהכל יעבור בשלום, למרות שאני בטוחה שאין סיכוי. כשנחזור לכאן בעוד שעות, רצוצות ועם פחות זמן, אני מבטיחה לך שלא אגיד לך אמרתי לך. אנחנו נסתכל אחד לשני בעיניים ונדע".
אנשי ג'ינקה הביטו בטור המכוניות שיצא לעבר ההרים. את הנהר שתחם את העירה מצפון עברנו ללא נפגעים. הטיפוס החל בנסיעה איטית, השביל הלך ונהיה צר, והאדמה האדומה היתה לבוץ. מי שהיה לה זמן או פנאי נפשי יכולה הייתה להביט החוצה אל הנוף הנדיר שנפרש ככל שעלינו. הרים ירוקים מעובדים בחלקם, בקתות פזורות על צלעותיהם, ופריחה צבעונית בשולי הדרך. הג'יפ של צוות הצילום של החברה הגאוגרפית היה הראשון לסוב על עקביו. למרות שנראה כמו ג'יפ, לא היתה לו מערכת 4x 4 והמנוע לא צלח את הטיפוס. ליד ההגאים הושבו הנשים המנוסות בכל צוות, אבל גם הן גילו עד מהרה שהנסיון שלהן בנהיגה על מצע בוצי בו כל שיטת ההיגוי מתהפכת – הוא מוגבל. השיירה נעה במהירות של כעשרים קילומטרים לשעה, והגשם התגבר מרגע לרגע. ארגון הטור עליו עמלו סימונה ומיכאלה הוכיח את עצמו, הנהגות הטובות בחרו את הנתיב הסביר וסימנו כך את הדרך לבאות אחריהן. מי שנתקעו בבוץ, או שהמנוע שלהם דמם, מצאו חיש מהר את צוות החילוץ לצידן והמשיכו לנוע. בשעה אחת, הגענו לשיא אחת מן השלוחות. העמק נפרש מתחתנו וכדי להגיע אל ראשית הדרך האיטלקית נותרו לנו עוד כשבעים קילומטרים , רכס הרים נוסף, ועמק חרוץ ערוצי מים. השיירה עמדה. סימונה יצאה לגשם ופסעה אל הרכב המוביל, לוודא שאיש אינו מתכוון לוותר. חלק מן הנשים לבש מעילי גשם ויצא החוצה לעשן, לחלץ עצמות, לנסות ולהתבונן בנוף. אחרות נותרו בפנים שקטות, מכשירי הקשר שטרטרו כל הימים נדמו, מה שיהיה יהיה. לפתע נשמע קולה של יעל ברדיו הפנימי. היא היתה בין המבוגרות שבמשתתפות, חברת קיבוץ בעמק יזרעאל.
"בנות, אני רוצה להגיד, שלא משנה מה אריק יחליט, אני חושבת, שאנחנו צריכות להחליט שלא ממשיכים. הדרך מסוכנת ואין סיכוי שנעבור אותה. אנחנו נשים מבוגרות, ואנחנו צריכות לקחת כאן אחריות. יש לנו משפחות וילדים, ויש לנו את החיים שלנו. עד היום קבלנו כל החלטה, עכשיו אני חושבת שדי, זהו, עד כאן".
בנבדל משיחות הרדיו הערות שאפיינו את ימי המסע עד לאותו רגע, אף אחת לא עלתה על הרשת, לא סתרו את דבריה של יעל, ולא אישרו אותם, הרשת נותרה שוב שקטה. אחרי כחמש דקות ארוכות מאד, עלה אריק לשידור ואמר:
טדי (אתיופי שארגן את המסע במקום) אומר שהוא מכיר את השטח, הוא מגיע לכאן עם משלחות שמחסנות נגד פוליו, ולדעתו אין סיכוי שבגשם כזה נצליח לעבור את העמק ולהגיע לדרך האיטלקית. אני יודע שזאת אכזבה עצומה בשבילכן, וגם בשבילי, לקח לי המון זמן להגיע להחלטה הזאת, אבל אנחנו מסתובבים וחוזרים. ניסע לאט לאט, זאת תהיה ירידה תלולה וכל מקום שעברנו בו הוא עכשיו רטוב עוד יותר, תזהרו לא להתקרב לקצה השביל ולמדרונות, ואני מקווה שנגיע בשלום לג'ינקה".
סימונה פסעה רטובה ומובסת לעבר הג'יפ שלה, מתנחמת בכך שארגון השיירה שלה הוכיח את עצמו. פניה של השיירה מלפנים אחורה היו סולידים כמו מאחורה לפנים. נהגות טובות על כל ארבעה רכבים, ופיזור נכון של ציוד החילוץ. לאט לאט התנהלנו למטה. למעט שני מקרי החלקה שכמעט הסתיימו בגלישה למדרון, לא נרשמו אירועים קשים, ובשעה שלוש וחצי נכנס הג'יפ האחרון לתוך מתחם מלון אורית. כל אחד מן הצוותים שכבר הגיע עמד לפני המחסום, מקבל בתנועות ידיים ובקריאות נרגשות את הנכנסות. הצלמים ארגנו את כולן לתמונת יחד שאמורה היתה להנציח את היציאה בשלום מן הבוץ. אריק ביקש בקשר מן הצוות של הגאוגרפית שהיה שם לפנינו, לארגן במטבח המלון ארוחת כפרה של אינג'ירות חמות, והברמן הכין מצידו מסיבה ברזילאית. כשרקדנו סמבה בטירוף על רחבת הבוץ לפני הבר, עם בירות ביד, עבר בינינו רמי וביקש בקול רפה שלא נשתה אלכוהול, כי יש לנו יומיים רצופים של נהיגה ללא שינה עד אדיס. הוא לא הביט בפני ואני לא ביקשתי את עיניו.
