אתה היית בקהירו אני הייתי בקהיר.
שכחתי לקחת את יומן העור הקטן והיפה שלי הנוסע איתי לארצות רחוקות ומחזיק בצורתו בלבד, מחצית מן הרומנטיקה של המסע. למה לא לקחתי אותו? כי קהיר קרובה? כי החשבתי את הנסיעה הזאת לעבודה? עכשיו אני מצטערת על כך, ורושמת אותיות על דף פוליו גדול וחסר חן.
הטיסה לכאן נרשמה במוחי כטילטול. מעבר שצריך היה להיות כה פשוט, שעה אחת כולה. אבל הגעתי ישר מהעבודה אחרי ארבע שעות הוראה פרונטאלית לכיתות ענק, דוברת אליהם בקצה גבול היכולת הקולית שלי, דיבור הכרוך בהמון מאמץ אינטלקטואלי העטוף בהגנות מפני ההמון הממלא את הטריבונות. הגעתי לשדה מתה מרעב, היה לי זמן, הלכתי ל"יוטבתה בעיר". לקחתי מגש, והייתי מה זה רעבה, ויכולתי לשים על המגש רק צלחת עמוסה בצ'יפס, הוספתי מים. הגעתי לקופה, בדרך פרמתי כמה חוטים מטוגנים מן התערובת ולעסתי אותם בהנאה. בקופה גיליתי שהשארתי את הארנק עם הכסף בעברית באוטו ב"חניה לטווח ארוך" ואין עימי הכסף האחר, כי הוא בארנק שיביא יאיר מן הבית. אני עומדת מולה ומנסה לספר לה, היא מביטה בי בעיניים ששמעו כבר הרבה סיפורים, אני מניחה את המגש והולכת מעליה, צוחקת לעצמי ולא רעבה יותר.
השדה מפוצץ באנשים, תיירים המסיימים את חופשת הפסחא, אלמנות שחורות חוזרות לקפריסין, ליוון, צועדות בטור ארוך אחרי כמרים אורתודוכסים החבושים בכובעי כיפה גבוהים ונוקשים.
הטיסה מתאחרת. מעגל של עובדות תיאלנדיות החותכות מזרחה דרך קהיר, צובע את השטיח האפור שלפני הגייט, כמה אמריקאיים קלאסיים בלבושם, בתרמילי הגב שלהם, במקום המדוייק שיש בתוכם לבקבוקי המים, מחכים גם הם. עוד תחנה במידל איסט. הישראלים הממתינים נראים ונשמעים כמו חלק מתעשיית השליחים, עובדי שגרירות, אבטחה, איסוף מידע, חשד, קשרים. הילדים שלהם מתגלגלים על השטיח, אוחזים מתנות קטנות לדרך שנאספו בדיוטי פריי, ילדים בגיל ש"עוד אפשר לנסוע", קוראים באנגלית את המידע מלוח הטיסות, ומדגימים לכל את התועלת שבבתי הספר האמריקאים הפרוסים בקולוניות השונות. הטיסה יוצאת בשעה איחור, העינים שלי כבדות כעופרת. אני מנסה לנמנם, לידי יושב אדם בסגנון סיני ונוחר. קודם היה רעשני למדי, צעק לעבר החברים שלו, החליף מקומות ישיבה, עכשיו נרדם. הטייס אומר שחם ואביך ואני רואה בדימיוני סופת חול של טרום קייץ עומדת בינינו לבין מה שצריך לראות. על הקרקע, במקום שבו נגמר מיזוג האויר הבינלאומי ומתחילה ארץ חדשה מתבררים שני דברים. אחד , נושבת רוח קרירה כיאה ללילה במדבר, ושניים - יש ריח, בפירוש יש ריח. אני יודעת שאני אורבת לו, אבל אני משוכנעת שהוא נמצא. פגשתי אותו בקוסטה ריקה, במקסיקו, קניה, ברזיל, אולי הוא ישנו גם בהודו או סין, והוא בוודאי ישנו כאן בקהיר. אני קוראת לו הריח של העולם השלישי, אבל הוא כנראה סתם ריח של בני אדם חיים, שהעולם הראשון למד לסלק, להעלים.
הנחיתה, בלשונו של יאיר, היא "נחיתה רכה". כבר באולם הנכנסים לפני בדיקת הדרכונים, מחייכת אלינו אישה נמוכה ושמנמונת במשקפיים שתדאג לנו מכאן ואילך. אני עדיין חושבת על הדיילת של איג'יפט אייר, שחייכה אלינו חצי חיוך, קודם במורד המדרגות. לבשה ביגדי דיילות העולם, חצאית צרה אפורה וחולצה לבנה, הדוקות לגופה השתיים, ומגלות גוף עגול ומלא, ועל הראש מטפחת, דיילת עם מטפחת. פקיד הדרכונים חמור סבר, מייבש את הישראלית שלפני, והיא פונה לאיילת המלווה אותנו, ומבקשת שתשאל (בערבית) מה קורה. אחרי טקס השפלה קטן בין שתי דקות הוא נותן לה את הדרכון. הטריק מצא חן בעיניו והוא החליט להמשיך. Wait הוא אומר לי ומייבש גם את הדרכון שלי לכמה דקות. אני סטואית, שישחק, אני לא מתכוונת להתעצבן כאן מכלום, כל כובש, תייר ומטייל יודע שעליו לשלם כדי להיות בארצות עם ריח. אני אראה להם שיש לי כבר בדם פלג קטן מקומי,ים תיכוני. קיבלתי אותו מהשמש, מסופות החול שעוטפות את פסח, מאבא שלי , שידע ערבית והיה אז מזמן בקהירו. אז זהו, עכשיו אני בקהיר.
בחוץ סדורה שורת מכוניות של שגרירות ישראל האמורה לקלוט את זרם המשפחות שקפצו הביתה וחזרו. הנהג של איילת מחכה ליד האוטו שלה ואנחנו ממתינים איתו שתלך להחזיר את כרטיס המבקר שלה, ותיטול מן המאבטח את האקדח שלה, שהפקידה בידו עת נכנסה אל הטרמינל.
המיצובישי מייד אין איג'יפט צולחת את הלילה. עוברת את הליופוליס, נאסאר סיטי, שדרת הניצחון, קברו של סאדאת, עיר המתים, דרומה מערבה עד לשכונת מעאדי. עיר הזרים ובני המעמד הבינוני גבוה. מלון סופיטל מעאדי עובד עם השגרירות. מכין לה חדר מצותת. מן המרפסת בחדר המחמיץ את הנילוס, הכל נראה רך, בתים גבוהים בנויים למחצה. רק בבוקר, באור השמש העזה, יתברר שקהיר היא עיר חומה, חומים הם כל הבניינים, חומים כחול המדבר, כאבן, כאבק.
צריך להיות גאון
צריך להיות גאון כדי לאפשר לדבר הזה להתקיים. לא רק לשרוד אלא לתפקד, לעבוד, ללכת הלאה, לעבור מיום ליום עם האף מעל למים לעבר המקום שבו הגוף נישא אל על אולי שוקע שוב וקם ומתרומם.
צריך להיות גאון כדי לנהוג כאן, לזרום. לקחת בחשבון את כל הלא צפוי, לא להניח מאומה כמובן מאליו לבד מן ההפתעה שתבוא על בטוח. לדעת שבכל רגע מכל כיוון מישהו עשוי להגיע. לתת לו לעבור לעיתים, פעמים לחסום אותו, לדרוס כמעט הולך רגל, ולאפשר לרבים אחרים לחצות , להאט, להאיץ, הכל כמעט. כמעט מהר, כמעט עומדים, כמעט דורסים או מתנגשים. אף פעם לא מתרגזים, אף פעם לא עד הסוף לא ממש, לא ברצינות.
צריך להיות גאון כדי ללכת ברחובות העיר המרכזית עם ילד על הידים, לחלוף בין עגלות עמוסות סחורה, תנועת אדם סואנת, משאיות, קטנועים, טנדרים, אוטובוסים, מיניבוסים. לנווט מכאן לשם, מקצה לקצה בלי לדחוף או להידחף בלי לדרוס או להידרס ולהגיע.
צריך להיות גאון כדי להשיט את הפלוקה על המים. לנווט אותה מן המעגן ואליו, המפרש עשוי כותנה חזקה מעין ברזנט לבן במקורו שהפך אפור, לעיתים שלם בגופו, לעיתים קרוע ומרוט כמו תחתונים של דוד ענק שהנה הם רפויים ועלובים ואחר כך אוזרים עוז וממלאים עצמם אויר. כי כל מה שיש לפלוקה זה אויר, מעט זרם הגולש צפונה , והרבה תבונת כפיים. קפטן ענתר לובש גלבייה ירוקה בהירה כצבע עיניו. עורו חום בהיר והכפיה הלבנה שלו גלולה על ראשו כדרך הסעידים, נשמטת מעט בקצותיה בחן. הוא קטן מידות ורזה. זרועותיו החבויות מתחת שרוולי הגלביה נגלות רק כשהוא דוחף את הפלוקה מן החוף ואליו, והן מכלול שרירים. מפלס דרכו אל מרכז הנהר, שם יוכל להחזיק את מלוא הרוח של הנילוס בכף ידו האוחזת בחבל הפלסטיק הירוק היורד מן התורן. הסירה יכולה להחזיק כחמישה עשר אנשים ואנחנו שלושה, ענתר יאיר ואני, ושקט, שקט מאד. השמש עומדת לשקוע ולפלוקות יש עבודה, אנשים רוצים לשוט בשקיעה. תיירים כמקומיים המנצלים את שעות אחר הצהריים של ראש השנה המוסלמי שהינו כמובן יום חופש. יש העורכים פיקניקים צנועים על גדות הנילוס בגינות הציבוריים הרזות הרצות לאורכו בהפסקות. יש שמלאה ידם לעלות על הספינות העוגנות לצידיו לארוחה, ויש שעבור 20 גינאי העלו משפחה שלמה על הפלוקה, עם אוכל, בלונים ומתנת יומולדת לילדה קטנה החוגגת בין גדה לגדה. המראה החום של קהיר ממשיך ללוות אותנו מן הצד המזרחי בשיט דרומה, עד שהוא הופך זהוב עם השקיעה. ממערב נמתח אי ירוק של פפירוסים, דקלים, שדות ומעט בתים. מפתיע שלא השתלטו עדיין על פיסת האדמה הזאת, בעיר בה הופכים כל מגרש לאתר בניה של דירות חומות עשויות למחצה ומאוכלסות לשעורין. הרצועה הירוקה הזאת מסייעת לדמיין את הנילוס הריק מקהיר, נהר לעצמו, רחב שקט וצונן ורוח קלה מנשבת מעל המים.
עליית שליחים.
"אז מתי תבואי לקחת אותי מחר?" אני שואלת את איילת. "נראה " היא משיבה "תלוי מתי תהיה עליית שליחים".
חיבור שכזה בין שתי מילים טעונות בהיסטוריה היהודית ציונית. שני מבעי לשון עמוסים. עלייה כעליה לארץ ישראל, עליית משמר, עליית הדגל, עליית מחירים. שליחים, שליח, שליח ציבור, שליח מארץ הקודש לגלות, שליחים מן הגלות לארץ ישראל, שליחיו של ישו אולי. ואילו כאן, עם של עובדי המדינה. מקצוענים של נסיעות מטעם. השליחים מסתבר לנו בקהיר, עולים וגם יורדים. הם עולים בשיירה מאובטחת בבוקר מן השכונה שבה הם גרים אל השגרירות. יחד בחבילה צפופה וחמימה הם יורדים בתום יום העבודה הביתה לילדים.
איילת לא אוהבת לעלות עם השליחים, והמאבטחים רואים בה אחת שעושה בעיות. לבדה היא מנהלת מלחמות קטנות עם תעשיית הבטחון הישראלית והגלובלית. יוצאת בלילה מביתה, חולפת ליד ארבעת החיילים המצריים שהופקדו לשמור את צומת הדירות של הישראלים, מתכופפת ומאירה על כל אחד מארבעת הגלגלים שלה כמו שמורים הנהלים, מתכופפת ומקללת, ציר אחר ציר מקבל אלומת אור קטנה ממחזיק המפתחות המיוחד שסיפקה לה התעשייה וביחד הם מספרים לה שאין מטען, לא הפעם. לעיתים אף תרים את מכסה המנוע ורק אז תכנס אל המכונית השכורה שמחליפים לה ולשליחים האחרים מדי כמה שבועות. תכנס פנימה, תניח את תיק העור הקטן בין שני המושבים הקדמיים, קרוב ליד ימין, קרוב לשליפה אפשרית של האקדח הקטן הדחוק בו. תחצה את העיר בלילה לבדה. הנהג יסיע אותה ביום, יחכה לה בחנייה כפולה ומשולשת במהלך הפגישות בעיר, ויחכה לרגע בו תעצור בצד הדרך קרוב לשכונה שלו, תצא החוצה ותחלוף את קידמת המכונית לעבר הצד שלו. תברך אותו בערבית ללילה טוב ותשחרר אותו לרעייתו. בבית תציץ לעולם בחור שבדלת, רוטינה קבועה, לא מוגזמת, מלאה תשומת לב ושגרה בעת ובעונה אחת. פועלת וקורבן של תעשית הטרור. קצה קטן של אין סוף משרות, המצאות, מפעלים, מומחים, מתווכים, שומרים, מכוניות משוריינות, נהלים, מכשירי קשר. עולם טכנולוגי שלא עוצר, המבקש לנבא את הזיותיו של הטרוריסט הבא. אני עולה לשגרירות. קומה ארבע, כך מורה לי השומר המצרי שבשולי הבניין. בקומה ארבע שוכנת הקונסוליה, הג'יפה כמו שקוראים לה העובדים, המקום בו נתקלים השליחים עם המקומיים. אשרות, בעיות, רשיונות. איילת, אומר לי המאבטח, זה קומה 16. אני עולה הלאה במעלית, בקומה 16 אין שילוט אני מקישה על הדלת, פותחת אותה אישה מצרית צעירה ואומרת לי מבלי שנשאלה שזה אייטין. בקומה 18 נפתחת דלת המעלית אל קיר , חסום. אני יורדת מעוצבנת אל המבאטח מקומה ארבע . זה שש עשרה אבל צריך לעלות ברגל. אה לא אמרתי לך? לא, עניתי לו, בטח לא לימדו את זה בקורס. בקומה שבע עשרה, מאבטח א' מעביר אותי למאבטח ב', הוא מודיע עלי בקשר. לפני המחיצה, אני משאירה את הפלאפון שלי על קרטון הפוך וכמובן אשכח ליטול אותו משם והוא יצטרך לבלות לילה תחת אבטחה. במחיצה בין דלתות ברזל, זה אני ויפתח, או עומרי, או אייל, או אסף, שיער קצר, מכשיר קשר באוזן, חולצה בד פתוחה מעל חולצת הטריקו, אופנה של מאבטחים. אנחנו בפנים. הרס וחורבן. השגרירות עוברת שיפוצים. בכל מקום בארץ בונים בה ערבים, סינים, תיאלנדים, ובעיקר רומנים. בקהיר בונים יהודים, הביאו אותם במשלחות מישראל. יתנו לערבי להיכנס לשגרירות?
נשות השליחים מועסקות בשגרירות. בעצם, אומרת איילת בכעס ציני, עושים להן ביביסיטר. מביאות נזק יותר מתועלת, צריך למצוא להן עיסוק כל היום כדי שלא תעמודנה בדרך. אני מתבוננת בהן שעה שאיילת עוברת על הדואר שלה, לפני שאנחנו יוצאות לשכונת מוקתם לפגישה. אחת כמנהג המזכירה הישראלית, מכינה סלט. רכיבי העזר מגיעים מן הארץ ב"ואן מאובטח" כמו שאומרת איילת, "שומרים על היוגורטים ועל הטונה". שנייה עוברת על גליון "את" האחרון שהביאה לה חברה שחזרה זה עתה מהבית. היא מתרגזת כשאיילת מפריעה לה בבקשה מסויימת וקמה באיטיות. יפעת מצטרפת אלינו, היא המזכיר המדיני ותיסע איתנו לפגישות היום. בוגרת משפטים, תואר שני במדעי הדתות, מדברת ערבית, עומדת להיות ציר תרבותי באיטליה וכבר לוקחת כאן בקהיר שעורים באיטלקית. יפעת שקטה, טמפרמנט דיפלומטי, שיער בהיר גזור קארה, חליפה אפורה, ציפורניים עשויות בלק שקוף, נעלי סירה שטוחות. בדרך למוקתם, היא עושה לי בריפינג, מתארת לי את בן שיחנו, את מכון המחקר שלו, את הציפיות שלו מן המפגש, את החששות שלה. "זה יהיה יפה אם תשאירי לו את הספר שלך, הוא הכי סוציולוג מכל מי שנפגוש היום" היא מציעה , לוחשת לנהג שלה הוראות נסיעה בעיר שלו, ומתרגזת על שאמר לה שהוא מכיר את המקום אך סובב את השכונה .
יום עם עייזר
הבוקר אנחנו מתמקדות בשאריות המנדט הבריטי. שאריות קולוניאליזם המצטייר נקי, משכיל, ומגשר. מחבר את נופי המזה"ת, את שפע הלשונות שבו, צובע באנגלית, מאפשר לזרעי הלבנטיניות לנבוט וללבלב עד עצם היום הזה. בונה שכונות יפות בבירות האמפריה המקנות לשליט שעות של מרגוע ברוח בין ערביים, מאפשר לנשלט ללמוד שפות, להתחבר לרגע עם הקולוניאל, לנסוע בעולם, לכונן ידידיות חצויות חשדניות. הגינות בערי הקולוניאל השונות - דומות, והירוק שלעולם לא יהיה עמוק כמו באנגליה, מחפה על החום והאפור והשמש היוקדת, ירוק ככול יכולתו. כך בשכונת הדר בחיפה, ברחביה בירושלים, ובזאמאלק בקהיר. מרפסות מרובעות מביטות זו אל זו בתוך מבנה דמוי ח' של בית מגורים . בחצר הפנימית דרך גישה עגולה עוטפת מזרקת מים, מוצלת בעלי הפיקוס, ובענפי הבוגונוויליה. חדר מדרגות רחב המנחש את נחיצות המעלית שתגיע אחר כך, קירות עבים הנוצרים את קרירות הלילה ומשחררים אותה אט אט לאורך הימים החמים. זאמאלק היא קהיר המנדטורית, הארמונות המקשטים אותה מוסיפם לה את החן והדיוק המקומי, כמו כנסיות ירושלים, והארמון הבאהאי בחיפה. לא סתם בחר בן השליט. שקועות בספסל האחורי של המיצובישי של איילת, מפליגות ברחובות זאמאלק, מגלריה "שבא" לחנות הנובית, ממשמשות כמו שצריך, וקונות מעט. על המרפסת של גלריית "שבא", אפשר לשבת ולשתות קפה, רוכל עובר ברחוב מכריז על מרכולתו מתוך העגלה הרתומה לחמור, קורא הוא אל עקרות הבית השומעות אותו לפי צורכן בקהיר, ומתגעגעות לשירתו בירושלים ובחיפה.
כאן בדיוק נכנס לתמונה עייזר ויצמן, האיש המחבר את המקומי אל הקולוניאלי. גדל בחיפה המנדטורית, ושירת את האנגלי. דיבר בשפתו של הכובש הנאור, בשפת היליד הערבי, והכל במבטא של צבר. הוא נישזר אל הביקור הזה, בתוך הסלון ההדור של משפחת נבהאן. לילה, ביתו של סאלח, הזמינה אותנו לעלות מן המשרד שבו נפגשנו, אל דירת אביה הממוקמת עשרים קומות מעל. נפגשנו איתה, כי היא ברשימת אלה המוכנים להיפגש, כי פרופ' עמנואל מרקס המליץ וכי איילת הצליחה להסדיר זאת. לילה, בת לאב מצרי ואם גרמניה, למדה אנתרופולוגיה בפרנקפורט, ורצתה לעשות את עבודת התיזה שלה, על טקס הזר אצל הבדווים בצפון מערב מצרים. לבסוף כתבה על משהו אחר הקשור לכנסיה הקופטית, והותירה את הנושא פנוי לאחותה הצעירה. עתה היא מסייעת לאביה במשרד הנסיעות שלו, המייצג בין היתר את אל על. לילה, חופשייה, ביקורתית, לא מפחדת מאף אחד – אין לה, ממש אין לה, אלוהים. בדירה למעלה, ריחות עזים של בישול. השולחן ערוך לחמישה. במטבח מתורצץ הטבח כהה העור, ולידו הפועל שלו עטור הסינור. על השולחן פסוליה במיץ עגבניות בטעם של דודה צביה, אורז כדי להניח מתחת לפסוליה, סלט ירקות טריים, ובמרכז עלי כרוב ממולאים, סדורים כתפרחת, וצלויים היטב בקצותיים. בשולי השולחן משני צדדיו טסים רחבים המחזיקים צלעות כבש וצ'יפס. מר נבהאן נראה בן שבעים לפחות, הוא אומר לנו שעייזר ויצמן נשאל פעם, היכן הכי כדאי לאכול בקהיר? ויצמן ענה
לשואלים : בבית של סאלח נבהאן. והאוכל טעים. בתום האוכל עוברים להסבה, קפה "מזבוט" מוגש מלווה במים קרים ופלחי אבטיח עם גרעינים. מדברים על הימים הראשונים, על ההסכם שנחתם, על התחושה שהכל עומד להשתנות. אני מנסה להציע אופטימיות מסויימת הכרוכה בזמן ובסבלנות. "אני", אומר לי מר נבהאן "כבר זקן, אין לי כוח לחכות יותר, עברו כבר עשרים שנה וזה עוד לא ממש קרה". הספות נוחות והמזגן עובד. מחלונות בית משפחת נבהאן נפרסת קהיר החומה, עמוסה ורחבת ידיים. למטה בפתח הבניין אנחנו מחכות שנייה, ועיסאם הנהג של איילת מגיח מאין שהוא, אוסף אותנו פנימה ולוקח אותנו הלאה. בשגרירות מודיעים לאיילת שהנשיא ויצמן מגיע ביום חמישי לביקור קצר, הוא הישראלי היחיד כרגע, שהמימשל מוכן לפגוש. שלושה ימים להתארגנות, עייזר חוזר.
תקציר ביקור
יום ו' 16.4
ביקור ברובע הנוצרי הכנסייה התלוייה, פוסטאט, ביה"כנ אבן עזרא, הפרמידות של גיזה, כניסה לבטן הפרמידה הקטנה. ספינת השמש, הספינקס, מינה האוס. ארוחת ערב בfishmarket גיזה, עלייה למגדל קהיר בלילה.
יום שבת, 17.4
המוזיאון המצרי קומת תותאנחאמון.מסגד אבן-טולון, בית גייר אנדרסון. שוק חאן אל חלילי, שוק האוהלים. שייט בפלוקה בשקיעה. ארוחת ערב סינית באל-מעאדי.
יום א' 18.4
ביקור בשגרירות, נסיעה עם יפעת ואיילת למכון אבן חלדון, פגישה עם פרופ' סעד עדין איברהים.
המרכז האקדמי, פגישה עם ד"ר יוסי אמיתי, הרצאה לאחר הרצאתו של ד"ר מנחם קליין, פגישה עם השגריר ורעייתו שבאו להרצאה.
נסיעה לבית של איילת הכנות למסיבת עיתונאים. נכחו במסיבה: ליסה בריינט כתבת UPI, ליסה מגלוף וג'וש מנדל (יהודים אמריקאים) עובדים כעיתונאים פרי לאנסים. עוסאמה פאטים כתב אל אהראם בצרפתית. אסמה סייף – כתבת השבועון אוקטובר (הסיבה לביקורי), אסמה ואגי – פרי לאנסית. אשרף אל פוק - אל חאיית.
יום ב' 19.4
ביקור באונ' האמריקאית בקהיר. פגישה על לילה נבהאן, ארוחת צהריים עם אביה ובן זוגה אצל אביה בבית. ראיון עם אסמה סייף אצל איילת בבית. ערב יום הזיכרון עם איילת מול ערוץ 2.
יוםג' 20.4
נוסעת עם יפעת לבניני אל אהראם, לפגישה עם ד"ר עוסאמה אל ראזאלי חארב. עורך הרבעון ליחב"ל "אל סיאסיא אל דאליא". חבר בית השורה של מצרים. אדם פתוח, ביקורתי, מעניין ומתעניין.
ארוחת צהריים בבית השגריר באל-מעאדי. גב' מישל מזאל מתגלה כאישה חריפה ומצחיקה. טיסה בערב הביתה.
ההזמנה לבקר בקהיר הגיעה מן השגרירות, בעקבות כתבה של אסמה סייף שהופיעה בעיתון המששלתי "אוקטובר", על ספרי "בפסח הבא".
