Tamar El Or's travel stories

טיול בברזיל וארגנטינה חורף 1994

מידת החלומות אזלה - We don't carry dream size

(31.1.94 נכתב בטיסה ממנאוס לסאלוודור.)

"מוזר מאד" אומר לי בעלי "כולם קוראים את התנ"ך כאן". מרילין צחקה כשאמרה לי את זה, הטקסט היחיד בעברית הזכור לבעלה אלן, הוא התנ"ך. האמריקאים הללו, נקלעו לחבורת ישראלים המבקשת לממש חלום/אפשרות או בילוי בברזיל. הטקסטים שהם קוראים בשדות התעופה או בנסיעות ממושכות באוטובוס, מגוון ושונה . אולם רבים מהם קוראים את דונה פלור. ג'ורג' אמאדו הוא סוכן החלומות של ברזיל. בונה ההזיות על סאלבדור באהיה דה טודוס סאנטוס. הערות השוליים שכתבה מרים טבעון המתרגמת, הפכו לניכסי הדעת שלנו על התרבות האפרו-ברזילאית, למדנו שם על דת הקנדומבלה, על האורישות, על קפוארה, ופיזואדה, שמן קוקוס, וקאשסה, על הזונות של ערי הנמל, על דוריבאל קאיימי. עלינו וירדנו מן העיר התחתית לעילית במעלית המפורסמת, ביקרנו במרקאדו מודלו וחיברנו את כול אלה ליוצריה הבולטים של באהיה ז'ילברטו ז'יל, מאריה ביטניה, קיאטנו ולוזו וגל קוסטה. כל אלה הפכו לסוכני הפנטזיה שלנו.

אבל הנסיעה לברזיל אולי כמו כל נסיעה אחרת - היא הליכה אל המקום עצמו, והמקום הוא חומר ואוויר וריח ובני אדם וכבישים, בתי מלון ושדות תעופה - תעשייה של הגשמת חלומות. ולא צריך להיות פילוסוף גדול או ספקן כרוני כדי לדעת מראש שלא יצא מזה כלום. שהאוטנטיות האמאדואית הומצאה על ידי הכותב עוד בזמנו, שכשרונו הרב, רגישותו היתרה, אהבתו לבני עירו ועטו הנובעת - בנו ראליה מפוקפקת. בין אם היה ממנה יותר מזה, ובין אם לא כפי שנוח לי להניח - תם ואדיוט הוא מי שיצא לחפש אותה חמישים שנה מאוחר יותר.

המבוא לחלום באהיה החל בצפון מערבה של הארץ, במאנאוס בירת האמאזונס היושבת בחיבור מימי הנהרות נאגרו וסאלימאנוס . חבל ארץ השמור להרפתקנים, רומנטיקניים אתנים, ורגשני אקולוגיה. אבל אני באתי למאנאוס עם תמונה אחרת. שבוע לפני הטיסה הבהלתי את עצמי ל"אוזן השלישית" לראות את הסרט הגרמני של הרצוג- פיצ'גאראלדו. סצינת הפתיחה מראה את קלאוס קינסקי קולניאל מוטרף ובעל חלומות, משיט עצמו לבית האופרה של מאנאוס שנחנך ב1895 כדי לשמוע את קרוזו הגדול.

ראית את פיצ'גארלדו? אני שואלת את פאביו המדריך המקומי, לא, הוא עונה, כולם שואלים אותי על זה, ואין לי איך להשיג את הקלטת כאן במאנאוס.

לאחר טיסה הזויה תל-אביב-ציריך-מדריד-ריו דה ז'ינרו-ברזיליה-מאנאוס, בלחות מורגשת אבל לא מעיקה, מוחדרת החבורה הבורגנית שלנו למלון "טרופיקל". מבנה קולוניאלי פרוש ושטוח, ארוך מסדרונות. ריח טחב עז עולה מקורות העץ הסופנים את הדלתות והמשקופים, נובע מן השטיחים והקירות, שלעולם לא יצליחו להיחלץ מהרטיבות והלחות הצנוחה עליהם.

בערב אודי, יאיר ואני פוסעים לאורך הריו-נאגרו, מבקשים להשתחרר מהנעימות הסוגרת על המלון, ולהגיע אל הקולות העולים מן החוף הציבורי הנושק לגדר. מגע ראשון בלתי מוגן עם החלום. פסיעה מחוץ לבתי הנתיבות, לאוטובוס הממוזג, לדלפקי הקבלה - לבד. שומרי הסף של המלון לבושים כחיילים ומזכירים אין סוף שומרים שראינו בסרטים על רפובליקות בננות. בא לנו לצחוק עליהם, על זה שהם שניים בשער בשביל מחסום אחד, לצחוק על צבע המדים השמור למדינות העולם האחר. אבל אנחנו זהירים. על החוף תחושה של משהו שעומד לקרות, כרגע ישנם אנשים מעטים, מין שעת ערביים שבה המשפחות והילדים הלכו כבר הביתה ומבלי הערב של מוצאי שבת טרם באו. חוף חולי צהבהב, עליו משחקים כדורגל (גם בנות), סביב בודקס מצ'וקמקות עשויות מיריעות פלסטיק כחול ומוטות של עץ. עשן עולה מהן וריח גחלים. במרפסת התלויה מעל החוף שורה ארוכה של דוכנים למכירת משקאות אליהם צמודים שולחנות וכסאות פח. הכל ריק. ילדים נושאים קערות פלסטיק צבעוניות על הראש עולים אלינו מן החוף, בקערות שקיות עם בננות מטוגנות. אני קונה שקית אחת מילד כבן שש הצוחק במבוכה לאור אי הבנתי את השפה, את המחיר ואת שטרות הכסף שבידי. אנחנו מסבים סביב שולחן פח שכתוב עליו אנטרטיקה (הבירה של ברזיל, אחותה המתחרה של ברהמה) ושותים. ילדה ניגשת אלי ומציעה שקית קטנה שבתוכה ביצי שליו וגבינה - תביאי

ננסה. יאיר נגעל, אודי מסתייג - אני אוכלת והילדה צוחקת. יחפה, שער סתור, עור של שוקולד חלב, ועיניים צבע חול. מן החוף עולים מוכרי הגבינה המטוגנת הנושאים בידיהם את האסכלה הקטנה עם הגחלים,

זוג בודד רוקד סמבה איטית על החול. נעים בשקט במיניות בולטת. הנערה בבגד ים אדום מעין בקיני מחובר, אני מתבוננת בהם כעל רמז, הבטחה לעתיד לבא. הנה , כבר בשעותיך הראשונות ראית משחק כדורגל עממי, שמעת קצת סמבה, הבחנת בתנועות אגן הירכיים של הרוקדים, ראית ילדים סוחרים - קיבלת את הגרעין של החלום הברזילאי שלך.

על השיט באמאזונס לא אספר דבר. זהו הרי החלום עצמו, להפליג בקאנו בתוך סבך היער, לראות תנינים, לשתות את ..(אגוז הקוקוס) הראשון, ולדבר עם פאביו בעל זנב הסוס, וותיק ארועי סטינג, על יערות הגשם.

על חלומות אין טעם לכתוב, כשהם כבר קורים, מקבלים גוף, סופם בקלטת הוידאו שלקח הנער המצטרף בקביעות לספינות התיירים. אניח לו לחלום האמאזונס, לאופרה של מאנאוס, לשוק הירקות והתבלינים ולמוזיאון האנתרופולוגי המוחזק על ידי המיסיון אשר מתעד את חיי היאנומאמי.

3.2.94 (כנראה, השעון עם התאריך נשאר בבית)

המחשבה על כתיבה נדחקה על ידי תחושה של המנעות ממתן דו"ח. מעין דחייה של מצב רפלקסיווי או מרוחק על ההתרחשויות עצמן. עד כמה שכתיבת יומן (דבר שמעולם לא התנסיתי בו ברמה האישית - אף שהוא כלי העבודה שלי) מצטיירת כעניין אישי, מעין שיחה בין הכותבת לבין עצמה המגולמת ב"יומני היקר", הרי תמיד יש בה אובדן הנובע מהתרחקות. עד שלא כותבים הכל קרה ויכול לקרות. בטיול המדומה שלי, היתה סאלוודר אמורה להיות השיא. אותה אחת שלמענה נסעתי, אותה בת דימיון שסימה קדמון ואני נשבענו להיות בה חודש כשימלאו לנו ארבעים שנה. הלכתי בה בזהירות רבה, מוכנה לכול עלבון ואכזבה, לחום מעיק והבילות, למטרידי רחוב הטועים בי כתיירת ואינם יודעים כי בת בית אני. הרי אני מכירה כל רחוב, כל כנסייה, כל סרסור צמרת, זונה ומהמר. המלון העלוב לא הפחיד אותי, גם לא הנסיעה באוטובוס בקבוצה במקום לבד כמו בחלום שהיה לי. בירידה הראשונה ליד המגדלור עטו עלינו מתפרנסי התיירים מכל עבר, הפעם זה כאב. זה לא היה קורה לי אם הייתי לבד, לא היו טועים בי, היו מניחים לי כבת המקום. אבל הם נדבקים, מוכרים שרשרות עלובות, קסטות של להקת הולודום, סרטי ברכה ומזל הנקשרים ליד,

כובעי קש. האוטובוס משרך דרכו ברחוב הראשי והאצבע שלי מלווה אותו על המפה. השמות מוכרים. על המדרכות מאות אנשים שחורים עסוקים בשלהם, מנסים לחיות. לבוא ולצאת מבעד דלתות החנויות, לפרוש מרכולתם על המדרכה, לעמוד חסרי מעש בפתחי הבתים, להקים את הטריבונות לקרנבל המתקרב. את העיר העתיקה, לב ליבו של החלום חופרים וצובעים. ג'ילברטו ג'יל שר התרבות של מדינת באהיה, מנסה לטלטל את העליבות, לגעת בגאווה השחורה, לעורר את המוטיוציה במובניה המערביים. אותה אחת שאין לה שורשים כאן, אין לה סיבות, ואין לה לאן ללכת. מי שלא מרגיש שום צורך לצבוע את ביתו - מה תיתן לו שימחת התייר מעירו המקושטת? רחוב אחד משוקם ומשופץ מלמד על אפשרות, אבל מתקשה להחזיק עייפות של עיר שלמה.

גשם קל יורד ואנו הולכים בשורה מסמורטטת עטורה פרפרי רוכלים, לעיתים יתעייפו ויעזבונו בנקודה סתמית, ואחרים יתפסו את מקומם. שיירת ההולכים אדישה אליהם ופרצופיהם אינם מעלים ואינם מורידים בעבורנו. אנחנו מחפשים שרותים נקיים. מוזיאון אמאדו סגור, משפצים, עוד מכה לפנטזיה. נותר המרקאדו מודאלו, אותו לא יקחו ממני, ראיתי שהוא עומד שם למטה בעיר התחתית כשהשקפנו עליה מלמעלה, ליד המעלית המפורסמת והמעגן. האוטובוס מחכה בחנייה שעה וחצי להסתובבויות. שעה וחצי במרקאדו מודאלו. בפנים סדר של תיירים, אין קונים מקומיים, הסוחרים דוגרים על סחורתם המלוקקת. כותנה ופשתן לבנים כמיטב מסורת באהיה, ערסלים מרהיבים, תכשיטי אבן ועץ, דיברי עור צהבהבים כמו שהיו פעם בעיר העתיקה, בירושלים. מסעדה למעלה עם במה קטנה לריקודים. אני מסתובבת סחור סחור, הראש כואב, רוצה לקחת לי משהו משם, לקפל אל תוך החפצים שלי שמלה באיהנית, מכנסי דייגים לבנות, רוצה ליטול את הלובן על העור השחור החלק, את ראשוניותו של אריג כותנה צבעוני. אני מתרחקת. מה לי הכותנה והפשתן כשאין לי מאומה ממה שחלמתי.

למחרת נדמה שהעניינים מתחילים לזוז. סירה, בטוקדה בת ארבע נגנים, ושתי רקדניות מעולות. כולנו שטים לאי ליד איטאפריקה. עוזר החובל מכין בירכתי הסירה קיאפיריניות ומחלק למתנזרים מים מינראליים. בפנקס קטן הוא רושם את השמות ומצייר לידם את מה ששתו. הסמבה בחרטום והקאשסה בירכתיים פועלים היטב. כשמגיעים לאי יודעים שקוראים לסוגו "איים קסומים". מזהים אותם מפגישות קודמות בחוברות תיירות, שם סיפרו על שלווה וראשוניות, על טבע טוב ומיטיב. המים זכים וחמימים,

בקתות הקש שעל החוף רוחשות לקראתנו. שמן הקוקוס רותח בתוכו ניצלים פרות הים . שרשרות צדפים שנצבעו ביד פשוטה נישאות בסלסלות קש בינינו, קחו אותי הביתה מזכרת מגן-עדן. בתוך המים, או ברגע של עישון מקטרת על כסא נוח בחוף נדמה שכן, שמצאנו את גן-עדן ואת החלום. אבל הוא התחיל ב10:00 ונגמר ב13:00, צריך לחזור, להגיע בזמן לחגיגות היאמנג'ה אלת הים.

מעבר לחרטום הסירה מחכה לנו שיא חדש. נדמה שמישהו נסע בעולם הגדול זמן רב, התפעל והשתעמם, חווה שיאים וספג עלבונות וריקנות. התגעגע הביתה ושכח את המשפחה. אחר כך חזר למקומו ותפר טיול לאחרים. אחרים שאין להן זמן. חשב לעצמו - אתפור להם את כל הרגעים היפים יחדיו. אחבר בעבורם שיט באמאזונס, חג בבאהיה, אי קסום, מפלים, קרחונים ,קרנבל... הפוסעים בשרשרת השיאים, אינם יודעים למה להשוותם, מתי להתרגש, היכן לעצור את הנשימה. נותר להתאכזב, לכעוס על פיקשוש, על קוצר השהות באי, על ההליכה בשורת התיירים. בערב לאחר ששלחו פרחים ובשמים לאלה יאמנז'ה, התארגנו לחגיגות הסוערות. יאיר ואני יד ביד כדי לא לאבד האחד את האחרת , גולשים לתוך המון האדם. מי היה מצליח לקרב אותי לבימת בידור בתל-אביב? את ילדי חינכתי שלא לבקש אפילו ללכת ללונה פארק בחגים. והנה אני מתעקשת להדחף פנימה אל המרכז, לגעת בגופות להחנק, לפחד. עיסת בשר וזיעה וקצב , ועיניים פעורות וחשד וציפיה לאלימות. בשולי נהרות האנשים מנסים האחרים לעשות לעצמם חג דחוק פחות. מוציאים כסא החוצה לרחוב להתבונן בהולכים ובבאים. מניעים את הגוף קטן קטן למשמע המוסיקה הרועמת במרחק. אולי יביאו החוזרים משדה החוגגים חדשות על אלימות ומכות, יספרו על שורת השוטרים שהוליכה במרכזה נער מפוחד, ויפנו מקום לאמבולנס החותר החוצה למלט פצוע.

ליד ביתה של האלה יאמנז'ה נותרו אחרונים המבקשים לבצע את הטקס. נוטלים פרחים שהביאו מהבית או קנו מהמאמא היושבת סמוך, מוצאים להם נתיב בין ההמון והסלעים והולכים למטה אל המים. עומדים להם דקות ספורות גבם לחוגגים ופניהם אל הים. בודדים או בזוגות גוחנים אל המים ומשיטים את הפרחים, מנחה לים שממנו באה הפרנסה, באות הצרות ובאים התיירים. מנחה לים שעל גביו הובאו הנה אבות אבותיהם לפני ארבע מאות שנים באוניות עבדים . בקצה השני שרועה לה אפריקה מקור לגאווה וחיפושים, ובאהיה עסוקה בתפירת תכים שיחברו אותה לשם. הקפוארה ,השיער והקצב. בדרך נכנסים מתווכים שחורי עור מארצות הברית סוכני הפוליטיקה של השחרור. דרך המוצא מן העליבות והדיכוי

מקבלת פנים של ניו-יורק ולוס אנג'לס ופחות של אנגולה. לבשו חג האנשים, לבשו לבן. הבנות בחזה לחוץ בתוך בדי הטריקו הצחורים, כתפיים חזקות ועור בכל הצבעים. הולכות אחת אחר רעותה, חוגגות לצו הקנדומבלה אותה דת אלילית אפריקאית שחדרה מתחת לעורה של הקאתוליות הלבנה.

בערב במלון יאיר ואני מדברים עם זוג ישראלים שמטייל כאן 3 חודשים. לא מוצ'ילרוס טיפוסיים, בני שלושים עם קצת יותר כסף וקצת פחות זמן. אחר כך יאיר אומר שהוא הפסיד, אבד לו הטיול ההוא שאין בו שעון ואין בו אחריות, הטיול של הנער האיש. אני מתקשה להתחבר להפסד הזה, ואין לי דאגות אמיתיות מאכזבות עכשוויות. אחרי מכת באהיה אני נתפתחת לכל מה שיש, כל הדבר הזה בכלל נראה לי נס, מתנה גדולה.

נזכרת בבר חשוך במנהטן, בכוסות וודקה ששתיתי כתף אל כתף עם מאיר ידידי תוך שאנחנו מדברים על חלומות. "אני מפסיד" אמר לי, אני צעיר ומלא בחלומות, ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, וכל כך הרבה מקומות שאני חייב להיות בהם - ואני בסך הכל רופא שיניים מחורבן שגר בבית בורגני עם אשה נהדרת ושלושה ילדים מקסימים. הסתכלתי עליו וניסיתי להחזיר לעצמי את "חלום המזוודה" שלי. החלום שהיה לי שאני לבדי בעולם. אני נוטלת מזוודה ונוסעת לי. כיצד אבד לי חלום המזוודה? מתי הפך מסמל של חופש לאיום ונטל, למעמסה כבדה נגררת של שחרור שהתפטרתי ממנה. למה מאיר עוד חולם עליה על המזוודה. העולם מלא כנראה במקומות יפים, בגברים מקסימים בהתנסויות מדהימות ובגדים מרהיבים וסיפורים מצחיקים ואני לא אדע אותם לעולם. איזו הקלה, "אני לא אדע אותם לעולם" אמרתי למאיר באותו לילה בפאב, זה כל כך יותר נוח. אני אדע מקום אחד ואיש אחד ומשפחה אחת כל החיים. וכל מקום נוסף שאהיה בו וכל אדם שאדבר איתו, וכל אישה שתצחיק אותי, או מישהו שידאיג אותי, וירגש אותי - הם פרס, פשוט אקסטרה, מתנה וזהו.

"את נורא נורמאלית" אמר מאיר עצוב, ולא ידעתי אם רצה להחמיא לי או לבקר אותי, או שדיבר אל עצמו, על עצמו ודבריו עברו דרכי.

הטבע אדיש לחלומות

6.2.94

הטבע אדיש לחלומות. נותן ולוקח כפי יכולתו, מעניק בנדיבות ונוטל באכזריות. אולי לכן הפתיע אותי שוב כל כך לטובה. שהרי אין לי ממנו ציפיות גדולות, כלומר אין לי ציפיות להתפעל או להתרגש ממנו. במשך שנים עמלתי על דימוי עצמי של מי שאינה מתפעלת מטבע, כך הכתה בי קניה תדהמה וכך עמדתי מול מפלי האיגוואסו בגבול המדינות ברזיל ארגנטינה ופאראגוואי. המילים איתני הטבע ושצף קצף וכוחות על חולפות במוח כדי לתמלל את המראה אך הן נמצאות תואמות ובלתי רלוונטיות באותה העת. שביל הליכה ((catwalk בתוך הנהר מגיע כמעט עד מעל וליד אשדי המים. קנדי מטורף אחד העובד חצי שנה ומטייל במחצית הנותרת, פורס ידיו לצדדים - מפקיר פניו לשמש ולניתזי המים המרטיבים אותו כליל. הקדמנו להגיע ומשעול המטיילים עדיין פנוי במידה סבירה. אני בוחרת לעצמי נתח מים במעלה המפל מנסה לנתק אותו ואת מבטי מן ההקשר ולהתמקד רק בו, ממש להתרכז ולהכנס לכאורה למים. לאחר שניות ספורות מתגברת תחושה פיסית של צניחה ושקיעה כבדה עם כמויות המים העצומות הללו הנופלות מורד של מאה מטרים לרוחב קילומטרים. נזכרתי בסרט "המסיון", ברוברט דה-נירו וג'רמי איירונס העולים ברגל בין המפלים ,מחפשים דרכים אל מעבה הג'ונגל ואל שיבטי הגוואראני. את סיפור הג'ונגל ואחריתם של האינדיאנים מספרים לנו ברזילאים המגיעים בעקבות התיירים ובעקבות המפעל ההידרו אלקטרי הענק מסוגו בעולם (איטאיפו). לנו מספר אותו סילביו, איש חביב, מהנדס חשמל שבא לפוז הסמוכה כדי לעבוד במפעל ומצא עצמו עכשיו נוטריון של תיירים. נוטריון קראתי לו כי בא לעבודה בג'ונגל ובמים , במכנסי טרלין אפורים, חולצה לבנה קצרת שרוולים, נעליים חצאיות שחורות, ותיקיה קטנה מרוטה מעור. סילביו יודע דבר ומרבה להסביר. מבקש להציג ברזיל עצמאית, עשירה ויצירתית - ולבקר באותה עת את השחיתות, האינפלציה ואדישותו של הממשל. בעוד שלושים שנה הוא אומר לנו או לעצמו, יש סיכוי שהדברים ישתנו. הילדים שלי כבר לא יסכימו לברזיל כזאת.

7.2.94

הטבע אדיש לחלומות כשם שהוא אדיש לאכזבות. מה שיש לו הוא נותן, והארגנטינאים אינם עושים מאמצים רבים לעזור לו או להפריע לו. את קצה היבשת האמריקנית הם הותירו כשהיתה אולי מאז עברו בה מגלן ודארווין. תחנת משמר חופים קטנה וסחופת רוח, מגדלור ישן ומונומנט לעמוד הטלגרף האחרון שביבשת. חיילי המשמר נותנים לנו להשתמש בשרותים שלהם, סולידאריות עם תיירים אמיצים שהגיעו עד כאן. על החוף האטלנטי בכף הבתולות, באים פינגווינים לקנן ולהעביר את חודשי החיים הראשונים של הגוזלים. הפינגווין כמו הסנאי זוכה לאהדה רבה אצל בני האדם, פרס על יכולתו לעמוד על שתיים. כמה שמחים אנחנו לגלות מעבר לקופים, חיות זקופות. מייד הן נכנסות לספרי הילדים שלנו כחיות חמודות וחיוביות, מטרה לאנימציות. אולי בשל כך נדמו בעיני תמיד הסנאי והפינגווין לחיות גדולות. מפגשי הראשון עם הסנאי היה קשה, סתם עכברון עם זנב מעובה, והפינגווין כולה ציפור, ציפור בינונית. הסיפורים על מושבת הפינגוונים כאן, נפלו למראה כמה מקדמי פנים על פאת השביל המוליך אל האוקיינוס. רבים מהם שעמדו על החוף מיהרו להכנס למים בשומעם אותנו - והפכו לברווזים שחורים. לאט לאט מתפזרת החבורה ואנחנו פוסעים לאורך החוף הזרוע חלוקי אבן שחורים ואפורים. כאן מתגלים בינינו מחפשי הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע. יש הנאחזים בתזזית של לראות אותם מקרוב, ומבריחים את הנותרים למים, ויש הפותחים בצעידת בלשים שקטה ומגוחכת המסתיימת תמיד בנצחונה של הצפור. אבל מה שמבטיחים ספרי התיירים לא נגמר תמיד באכזבה. צריך לפעמים להפנות את הגב לאוקיינוס, ולפסוע אל הכיוון ההפוך למקומו המשוער של החלום, במקרה זה אל החול המכוסה בשיחים נמוכים. שם במאות ואלפים, נמצאים גוזלי הפינגוינים והוריהם השומרים עליהם בקולות כעוסים. הגוזלים יוותרו על החוף עד שתישל מעליהם פלומת ילדותם המפריעה להם לשחות, ובחלקם יהוו טרף לחיות בר אחרות . ריח חריף של גוויות הציפורים עוטף את הפנטזיה ומכסה את האזור, ערבת שיחים, רוח, יובש וקור. מרחוק חסידות נפט וגז מנקרות את האדמה שיש לה צבע וצורה של אזור דימונה ירוחם.

להכניס כאן את הקטע שרשום אצל חמיצר בספר. נפילת הקרחון

"שתי שלגיות" של עירית לינור בדרך לבואנוס איירס 10.2.94

על דרך עפר בנתיבי המדבר שבין קלפטה לריו-גאז'גוס, התחלתי לעקוב אחרי התפתחות חייה של אוסנת שטיבל ממעוז אביב. קפיצות האוטובוס וטלטלות הדרך לא הפריעו לי הפעם. בדרך כלל קריאת כותרת בעיתון תוך כדי נסיעה גורמת לי בחילה. עצרתי את חייה של שטיבל באספרנצה לשתיית שוקו חם בהול והמשכנו יחד מהר מהר לשדה התעופה כדי לתפוס את האווירון היומי לבאונוס איירס. דחפתי אותה ואת משפחת פלג לתיק הרחצה שלי כדי לקנות במהירות נדירה מעט מוצרי עור יפים בהרבה כסף שנראו לי יפים כבר לפני ארבעה ימים כשנחתנו כאן - רק שהחנות היתה אז סגורה. כשעליתי עם שטיבל לטיסה ארעו לה כבר כמה ארועים משמעותיים ומכן והלאה הטלטלנו יחד עד ליעד המשותף בואנוס איירס וסוף הסיפור. שתי נחיתות הזויות באמצע שדות נפט ארגנטיניים ובנמל הפמפאס וכבר ברור היה כיצד ישתלשלו הענינים. השאפות של התיכון והצבא יאכלו אותה. אחת תהפוך לבורגנית שמנה והשניה למזדיינת חסרת סיפוק, ואילו הגרינה ז'אבה של התיכון, הילדה שאף אחד לא הסתכל עליה, תצמח לאישה עצמאית רזה ומחוזרת. הצדק הפואטי של סבל ונחמה, נעורים מיוסרים ובגרות פורחת, תפור אל תוך עלילה בלשית חסרת הגיון ומאחז הפוגמת בערך היחיד שיש לעלילות שטיבל. אלה מעשיות מקומיות היושבות היטב על מציאות מוכרת, תיכון ,צבא (צנחנים/קירייה), תל-אביב(דרום/צפון). בבואנוס איירס היפה, עיר ארופאית שצנחה על דרום אמריקה, כבר איבדה שטיבל כל משמעות. הגלישה לרבע האחרון של הספר היתה כבר עניין טכני לחלוטין, דבר שצריך לסיים אותו. כמו המקלחת בחדר לאחר 10 שעות נסיעה, כמו ארוחת ערב שאכלנו בבר בנוסח מדריד, כי צריך לאכול משהו. אחרי הרצאה קצרה על תולדות ארגנטינה ישבנו עם עידו ונילי בבר של המלון והתבוננו איך הם אוכלים סלט קומפלטה וסלט וולדורף. נילי למשל מרדה בכרונולוגיה של לינור ושל שטיבל, לקחה את הקו ההכרחי של ילדות בעמק יזרעאל, השתייכות לזרע חלוצים ואנשי אדמה והביאה לסיפור הזה את הטוויסט של החיים שלו. הפכה שברירית ופגיעה, אזרחית אמשטרדם, עירונית לבנת עור המכסה אותו בטקסטילים של מיטב המעצבים. יצאה ממעגל התיכון הצבא והחברה ובאה

לביקור פעמיים בשנה. המשפט האחרון בספר על שטיבל גרוע במיוחד וקל לסגור את כריכת הקרטון ולהניח את הספר בצד. הרומן הגדול על התיכון והצבא מצד הבנות, "רומן החניכה" כמו שקוראים לו בבניין גילמן, זה של הישראלית ההגמונית הצברית הלבנה - טרם נכתב. מי תכתוב את הדקדוק הפנימי שלנו?

יום שישי 11.2.94, בין בואנוס איירס לריו דה ז'ינרו.

אל קונדור פאסה.

אילן גולדברג ידע לחבר כמה חוטים כך ששיחות הטלפון אותן ניהל, הוקלטו על הטייפ שלו. זה היה חידוש אדיר עבורנו ולפחות חמישה "ערבים" בצופים ניזונו מ"עבודות" שהוא ואחרים עשו על אנשים בטלפון. כשבני יוגל המדריך, עמד לעזוב אותנו ולחזור לשרותו בצה"ל, הכנו לו מסיבת פרידה. עמי ישב ליד אילן, וצלצל לבני הביתה מטלפון ממולכד. הוא שאל אותו איזה שיר הוא הכי אוהב. בני אמר שאת "אל קונדור פאסה" של סיימון וגרפינקל. גולדנר לחץ על הכפתור והשמיע לו בו במקום את השיר. את תגובותיו המופתעות של בני לא שמעו כל כך טוב, אבל כל השיחה והשיר והמסביב הושמעו לכולם בערב הפרדה בשבט. השיר ההוא השקט והמיוחד מתחבר מייד לתקליט שעטיפתו היתה חלק מהאסתטיקה של החדרים שלנו בגיל ההתבגרות. דמיותיהן של סיימון וגרפינקל בצד האחורי של התקליט, והחזית האפורה חומה, הכותרת Bridge over troubled water . תקליטים ששומעים בגיל ההתבגרות - שמיעתם שונה. והמילים הנלמדות בתוך יום בשמיעה סיבובית אין סופית, נשארות חלק ממאגר הזכרון לתמיד. שורות שורות הן נשלפו עכשיו: I'd rather be a sparrow than a snail, yes I would if I only could I surly would ואני הרי אהבתי בני ואהבתי גם את השיר, והעובדה שבני אהב אותו גרמה לי לאהוב את שניהם יותר. בני הלך חזרה לצבא וחזר אחרי כמה חודשים רזה בשבעה

קילו, קרוב לחתיך כי יפה הוא אף פעם לא היה יכול להיות. "אל קונדור פאסה" נשאר השיר שלו, וחבורת האינדיאנים על הבמה במועדון קאזהבלנקה דל בואנוס איירס, ניגנה אותו בחליל קנה מהרי האנדים. הקהל שלנו אכזרי, וכל מאמצי הזמרים והנגנים על הבמה לא חיברו אותנו לחוויה הארגנטינית שהם מוכרים לתיירים. אבל חליל הקנה שניגן לי את מנגינת ההתבגרות שלי, אותה זו שהובאה מן העולם השני אל ניו-יורק ומשם אלינו, שחררה מן הזכרון את המילים והמראות ועד מהרה גם את הרגשות שאין להם מאומה עם בואנוס איירס והאנדים. הרגשות שכבר נחשפו התחברו בקלות יתרה אל הגיג הבא: שני זוגות של מחוללי טנגו. אני אוהבת לראות אנשים שיודעים לרקוד, ומנגינת מחולם הזכירה לי את אבא שאהב לרקוד טנגו. יחפה הייתי עומדת על נעליו הענקיות, מניחה את כפות ידי בתוך אצבעותיו הארוכות ויחד היינו סופרים. אחת - אחת שתיים, אחת - אחת שתיים. אבא היה מסובב אותי בחדר ושר את "לה קומפרסיטה". לפעמים מולי היה מסכים לנגן לנו את זה באקורדיון הירוק שלו כשגמר להתאמן.

וכך באו בני מהצופים, ואבא ומולי ותיווכו לי את החוויה הארגנטינית המלוקקת במועדון הלילה לתיירים. וגם הם , כוחות לא מבוטלים כשלעצמם, החזיקו אותי שם רק לרגעים ספורים.

ריו דה ז'ינרו 13.2.94

ואם הן זונות אז מה? ואם חלק מהבחורים שנמצאים כאן הם גרמנים שתויים שבאו לתפוס זיון של בשר שחור וזול? ואם היתר הם הסרסורים שלהם והתיירים שבאים לראות את כל זה אז מה?

טוב זה לא בסדר היום הסטנדרטי שלנו להיקלע לדיסקוטקים, בטח לא לכאלה של זונות. דיסקוטק זאת בכלל מילה ששמורה לראשית שנות השיבעים או לפרעחים. אנחנו יכולים מקסימום לדבר על מועדונים או על מקומות. דיסקוטק זה נתניה ,רמלה, או כיכר אתרים. ב12.00 בלילה אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך דיסקוטק HELP שבקופהקבאנה. הבמה המרכזית ריקה, מעט אנשים פזורים בעיגול הענק שמקיף אותה. הקומה העליונה של המקום נטושה.

אני מקווה שלא ישכחו שם בדיסקוטק HELP שאת המסיבה במוצאי שבת – ה- 12.2.94 התחילו הישראלים. לתוך שטח הריקודים הריק, פרצו בתנועות מהבית, סבבו בתוך המרחב העצום והמאוורר

וסימנו לאחרים שאפשר להתחיל. כשעזבנו את HELP היה שם מפוצץ. הבמה דחוסה, ההיקף עמוס, ומעגל התיקרה איים להתמוטט מאנשים. כל הזונות בלבוש קרנבל: נעלי עקב, גרבי ניילון, כיסוי ערווה מפייאטים וחוט בתחת, חלק עליון שהוא מטווה לחזיה, ממנו עולה קישוט המסתיר את הפטמה, נוצות ונוצצים לתוספת. על הנעלים הגבוהות הן ניצבות ורוקדות כמו שאף אחד לא יכול. כמה מהן עולות על במות קטנות בארבע הכנפות, לבדן או שתיים שתיים הן אוחזות בעמודי התווך של האולם ורוקדות. לעיתים יפנו גבן למעגל ופניהן ליושבי הקרנות, ולעיתים יתנו להם את התחת ולבמה את החזה, אלה ואלה צדדים נפלאים של גופות חלקים ושריריים, חזה קטן תחת מוצק ופני ילדות בנות עשרה. בחלוף השעות הן פורשות עם הציד לכיוון הבר והשולחנות הקטנים שמסביב, יוצאות החוצה, חוזרות, הערב ארוך. אלה שנשארות בפנים משילות חזיות לשמחת הגרמנים בעלי הוידאו, בהתחלה הן סבלניות למצלמה עושות פוזות. אחת מהן מצטלמת כשבחור מקומי שחור (שהיא מכירה? שהוא הסרסור שלה?) מחבק אותה ומנשק לה את הפטמה. הגרמני מרוצה. זונות וסרסורים ותיירים והומואים. תעשייה של בשר ודימויים. כשיבואו התיירים לריו בעוד מאה שנים יספרו להם כמו שסיפרו לנו. שהטנגו בנמלי ארגנטינה היה ריקוד של סרסורים וזונות, שהריקודים החושניים באמת התקימו בבתי הזונות של סאלבדור באהיה, ושהסמבה המעורטלת מעורבת ברוק-נ-רול התחילה בדיסקוטקים של זונות בריו. שנת הערב שלנו מאפשרת לנו להגיע בקלות לשעות שתיים ושלוש בלילה ערניים לחלוטין, אפשר להישאר שם ולמצות את פוטנציאל סדום ועמורה המתחיל להתממש עם בוקר. אבל אנחנו יוצאים החוצה להבילות העיר, לבתי הקפה השוקקים סביב ,פוסעים לכיוון איפנמה. נהג מטורף שלא עוצר באף אדום מחזיר אותנו למיטות המהוגנות של שרתון - לבלון.