צהוב עולה

 

אלה יכולות היו להיות שדרות האליזה ביום כניסת הרוכבים שסיימו את הטור דה פרנס, או הטריבונות של אורחי מסדר הכנפיים בבסיס חיל האוויר בחצרים. עם מעט דמיון אפשר היה גם להניח שבעצם החוגגים שם, מציינים את סיום יורו 2000 , או את זכיית צרפת במונדיאל לפני שנתיים. האטיקט הוא אותו האטיקט. צבעים המסמנים זהויות, ג'ינגלים המשדרים העדפות, בלונים, שלטים, גרונות ניחרים, המתגייסים יחד להגיד "אנחנו הכי טובים".

במקרה של אתמול, היה זה כביש צר העולה לשיאו של ההר ומתיישר ברחבה סלולה. צידיו של האספלט מחזיקים את אותו עפר העולה ומשייט באוויר, נוחת על הגוף, על השיער, על שולחנות האוכל המאולתרים, נכנס לנחיריים, וממלא את הפה. בתוך שדות העפר הללו הצמיחה הציונות את היער הישראלי והוא עמד שם זקוף ואפרורי, עם נציגיו הוותיקים: ברוש, אורן, ומעט אקליפטוס. "העלייה" לרחבה (ויש לדעת שהפועל הזה חשוב, בעיקר בהטייה - אתם לא עולים לטקס – משפט הנורה לעבר פורעי סדר שנתפסו במעשה כזה או אחר במהלך המחנה ואי ה"עלייה" מהווה עבורם עונש חמור) מתבצעת מחנות מחנות. תחילה עולים השבטים הקטנים, "חצב" של דרום העיר, "חורב" הדתיים, שבט "בית דני", משכונת התקווה, ו"אופק" החדשים משיכון למד. אחר כך בא שבט "החורש" הוותיק מגדות הירקון, שבט "גימל" הצפונבונים, ולבסוף התותחים הכבדים, "דן" שמעבר לנהר, ו"הנשיא" ממעוז אביב. שדרת העולים, צבעונית ורועשת, בראש כל מחנה נישאים הדגלים והטוטמים. שבט דן, בנה השנה את ראשו הענק של הכלב "שוקי" מתוכנית הטלויזיה "רק בישראל" שכן נושא המחנה היה כשם התוכנית. לצידו של שוקי כיכבו במחנה מתקני ענק אחרים. מסגד אל עקצה היה הגדול שבהם ובתוכו נבנה האמפי שכינס את החניכים למפגשים הכלליים, לידו עמד מסוק יסעור ענק מידות שהחזיק בתוכו את המחסן, הזולה האולטימטיבית של המאפיונרים של השבט. למטה כל הציודים, ולמעלה הכורסאות של האפסנאים. אלא שבמקום להגיד לפונים "אין לי" הם מאירי פנים, וגם הכינו סרט מצחיק על נוהלי בטיחות, הרץ בלופים מעל מסך הטלויזיה הסמוך לזנב ההליקופטר. מעט מזרחה משם, ניצב מתקן הפאר שמשלחות רבות עלו להתבונן בו – המצפה התת ימי באילת. מעגל סנדות שעליו נמתח ניילון כחול כגלי הים, מעליו גשר סנדות שיש לטפס עליו ולרדת מן המגדל אל המצולות. במעמקים נגלים אוצרות, אוניות טרופות, אלמוגים ודגים צבעוניים. לא רחוק משם ניצב הלווין עמוס. נוסע על רלסים ועשרים וחמש גלגליות לכל כיוון, מעל חצי כדור הארץ. 140 חברי השכב"ג (שכבות בוגרות) עבדו על המיתקנים הללו כחודש לפני המחנה. הכינו דגמים ושלחו אותם לאישור ההנהגה. אחר כך כשהגיעו כ"חלוץ" לפני המחנה עמלו שלושה ימים ללא שינה, כל צוות על המתקן שלו. כשהגיעו החניכים הקטנים, נטל אורן המדריך, את הרמקול ואמר להם " שכב"ג יקרים, רדו מהמתקנים וצאו לקבל את החניכים, תזכרו, זה לא הפרסים, ולא המתקנים, ולא התחרות שהביאה את כולנו לכאן, זה הילדים הקטנים שיורדים עכשיו מהאוטובוסים, החניכים שלכם. לכו לקבל אותם בשביל ההקפי, עם חיוך על השפתיים". הם לבשו חולצות צהובות ללא שרוול שעליהם נכתב ברוח "רק בישראל" " הנהג הישראלי לא פרייר" ו"שבט דן מאותגרים נימוסית" (טייק מתוכנית הלייט נייט של קיציס, שם מנסה טל פרידמן לדבר פוליטיקאלי קורקט). הם פגשו בחיבוקים את החברים והחברות שלהם, שירדו (חשוב גם כן, שכן מההר "יורדים") להביא את החניכים. כמו מארחים ברשת קלאב מד, נטלו את התיקים מידיהם הקטנות של חניכי כיתה ד' והוליכו אותם אחריהם לאזור המחנה שלהם.

לקראת טקס הסיום, היו כבר הקטנים "מורעלים". כיתות ו' ז' וח' צעדו מאחוריהם, במעלה האספלט, נזהרים לא לדרוך עליהם. השכב"ג עטפו את כולם, ראשי כל הבנים מקטון ועד למרכז הצעיר (בני היקר) היו מחומצנים, כולם הפכו בלונדינים כצבע השבט. ראשו של שוקי הכלב הוסר מן המתקן שלו, והוליך את הטור. ליד שלט ענק במעלה הכביש, צהוב עד אימה, נעמדו, קראו את קריאות הקרב שלהם והשטחוו . האנרגיות נאספו לסף של היסטריה. רגע ההצטרפות לחניכי השבטים האחרים שכבר למעלה, הוא קריטי, יש לעשות את "המורל" הכי טוב שאפשר, והם נותנים את מה שיש להם.

בדרך לשם חלפו ליד "הסלע". סלע המחלוקת האמיתי, המהווה את ציר המלחמות הנצחי בן השבטים. למעשה, זוהי אבן גדולה ותמימה העומדת בכניסה לאזור המחנה, אלא שלפני כמה שנים החליט שבט דן, לנצל את שהותם של הכל למעלה בזמן הטקס, כדי לצבוע אותה בצהוב זועק. כשירדו המשתתפים מן הטקס, גילו לתדהמתם שהטבע הפך צהוב. הפורעים נדרשו לנקות את הצבע, קק"ל הענישה אותם, אבל המלחמה רק התחילה. כל שבט ממשיך לחפש רגע בטוח כדי להמיר את צבעה של האבן. לפני כשלוש שנים, החליט מישהו בשבט דן (שיצא לו שם של שבט חוליגניסטי), שיש לעשות מעשה אחת ולתמיד. כמה ימים לפני המחנה הועלה "קונגו" להר, והאותיות הקדושות דלת נון, נחרטו בעומקה של האבן לעד. פעולה אלימה זו לא הביאה קץ למלחמות הסלע, מדי שנה הוא מחליף צבעים כזיקית, אך עמוק בתוכו הוא יודע רק "דן".

ההורים שנשארו לאחר שעות הביקור, עמדו במעלה הגבעה הצופה אל הרחבה, והתבוננו בים הצבעים. ירוק ל"החורש", ורוד (איך לא) ל"גימל", שחור אדום ל"נשיא", סגול ל"אופק".

מרכז הההנגה ניהל את הארוע ביעילות, שיבח את רמת ה"מחנאות" ותיאר את המחזור הזה, כמקצועי ביותר שיצא לו לראות עד היום. להקת צופי תל אביב, הרביצה הופעה חיה, שדיברה על שלום ואהבה. מידי פעם חצו בריצה מטורפת את הרחבה מוקיוני השבטים, צבועים בצבעי הלאום שלהם, עטורים בכובעים מצחיקים עשו תנועות לקהל. הם הכינו צעיפים גאנריים והלבישו אותם על הזמרים השייכים לשבט שלהם. הכל מתוכנן וידוע, הכל אסור ומוסכם. הזמר/ת צוחק, נשאר עם הצבע לכמה שניות ומסיר אותו מעליו כדי להצטרף לחברותא השיוויונית של צופי תל אביב.

הילדים שרים עם הכוכבים שלהם, את מחזור השירים המוכר להם. ברגע השיא מזמינה זקנת הלהקה, חבר בוגר כמוה לשיר את "שיר השמיניות", אליהם מצטרפים כל השמיניסטים של כל השבטים. לכל אחד מהם אדרת בצבע השבט שלו, עליה כתובה הספרה 1/8 ושמו או שמה. הם עומדים חבוקים במעגל ושרים ביחד, איך אתמול היתה להם עניבה צהובה, ואיך מחר ילכו אל הצבא. שרים ובוכים. הקטנים מתבוננים בהם, כמו מי שצופים בגורל מר שחייב להגיע. השישיסטיות מתחילות לבכות גם הן, והשביעיסטים מתאפקים. לרגע נפתחים המעגלים השבטיים, ונוצר מעגל אחד גדול של הנידונים ללכת. מסיימי הנעורים מתחבקים אלה עם אלה, מערבבים את הצהוב עם האדום והוורוד הצפוני, והירוק הוותיק, נזכרים שהיו יחד באחוות משותפות במסע מים לים, ובקורס הדרכה, ובחלוץ ההנהגה, שהם לומדים בעצם ביחד בתיכון, ושרק לפני שבועיים בילו ביחד על חוף הכנרת בטיול השכב"ג של כל צופי תל אביב. בשוך המנגינה הם חוזרים לעדתם, יודעים כי הרגע המכריע עומד להגיע. הצעקות, הצבעים, המורלים, המתקנים, הלילות נטולי השינה – יצטמצמו בעוד רגע קט לפרסים, ל"מקומות" שלישי, שני, ראשון. "שבט דן" יודע, שהשנה הוא הכי קרוב לזה. עשרים ושתיים שנים לוקח "הנשיא" את המקום הראשון במחנאות. 700 ילדים, שלוש מאות שכבגיסטים, מאה ועשרים בנים שיודעים לעשות כפיתות, מסורת שקשה לנצח. שבט דן, שהיה (בזמני) האנדר דוג של ההנהגה, עשה דרכו לצמרת לאט. הוא מונה 500 חניכים, 140 שכבגיסטים, ארבעים בנים כופתים. השמועות דיברו על "אולי", על "יש סיכוי". הקודקודים, לא רצו לפתח ציפיות, אמרו שקשה לשנות את הגורל, שנכון שהשנה עשינו דברים מדהימים, אבל עדיין, ה"נץ" של הנשיא היה יוצא מן הכלל. הפרסים המישניים חולקו, שבט דן זכה בלא מעט מתוכם, כולל פרס ראשון בהתנדבות, על פעולות חברתיות שהקדיש להן לא מעט מן האנרגיה שלו. הכל מחכים לפרס ראשון "פעילות" ופרס ראשון "מחנאות".

בינתיים מזמינים את "ההורים המבשלים". אילנה מוליכה את הטור שלנו. היא מבשלת לילדי השבט כבר חמש עשרה שנים. ילדותיה כבר בגרו , אחת מהן כבר נשואה, אבל עם פרוש חודש יולי, עוזבת אילנה את הבית, ועולה ליער. משנה לשנה הולכת העבודה ונעשית קשה, עשרים שעות על הרגלים, שינה טרופה, מקלחת בתוך קונטיינר מאולתר, ושרותים כימיים. הוורידים ברגליים מציקים יותר ויותר, והאנשים מסביב אינם מחזיקים מעמד. גולדה המבשלת האולטימטיבית, נהרגה בפיצוץ אוטובוס עשרים ליד הבורסה ברמת גן, ובעלה אמר לאילנה "את היורשת". ההורים שנטו לעבוד עימה זרמו הלאה, והיא לעולם איננה יודעת אם יהיה לה על מי לסמוך. "השנה" לחשה באוזני, "יש לי צוות טוב". עשינו כמיטב יכולתנו. נתנו לה להגיד לנו כמה עגבניות לחתוך, ועד לאיפה למלא את הסיר במים. התחלנו להכין צהריים, ברגע שארוחת הבוקר סולקה מן השולחנות, וחשבנו על ארוחת הלילה בזמן שנתי טיגן את שש מאות השניצלים של ארוחת הערב. מיכלי השישסטית, פיקדה על צוות השכב"ג של המטבח. על שוטפי הכלים, נושאי התוצרת מהאקונומיה, ומפני הזבל. ילדה בת שש עשרה, שהייתי לוקחת לנהל לי את החיים. שקטה, טובת מזג, יעילה . זיכרון נישא של כל המחנות שהיתה בהם, "את זה הם יאהבו" "זה חבל על הזמן". מפינת הקילוף והחיתוך שלי, ניסיתי להביט בפניהם של בני המחזור של שאולי, הילדים שגדל איתם מגיל שלוש. כולם כמעט הדריכו ועתה הם ראשי גדודים, מדריכי ח' או חמישיות, מרכזי פעילות. מנהלים עולם של ילדים, מקפידים שהילדים יאכלו, שיתקלחו, שלא יבכו בלילה, שילמדו דבר או שניים, שידברו יפה אחד לשני, שיגידו תודה בסוף התור לחלוקת האוכל, שיפנו את הליכלוך אחריהם, שלא יפחדו בא"ש לילה, ושיגדלו להיות "סוסים" (חרוצים שיודעים לעבוד במחנה). דניאל מרכז השבט, איננו נוטל ולו פעם אחת את חזית הבמה. הוא איננו מעביר מפקדים לילדים, ואינו נושא בפניהם דברים. הבמה נשארת פנויה לילדים שמנהלים ילדים אחרים, דמויות להתבוננות ולחיקוי, מרכז צעיר בוגר י"ב, המנהל את הרשגד"ים בני הי"א, העובדים עם מדריכים בוגרי י', שמסתייעים בחמישיסטים העומדים לצאת לקורס הדרכה. בלילה האחרון יכנס דניאל את השכב"ג ויגלה להם את השיבוצים לשנה הבאה. כמה מהם יבכו, אחרים ישמרו את אכזבתם לעצמם, והרוב יקבלו את מה שביקשו. מיד לאחר מכן, יצא דניאל לפגוש את הצוות שלו מ"אגוז" שנמצאים כבר באפריקה. עמם יעשה את הטרק של הקילמנג'רו ואת זה של הר קניה, וגם קצת ספארי. שרשרת הנידונים של הדורות הבאים מוכנה – הגיע הזמן לטייל קצת.

המתח עדיין באוויר, מה יהיה עם הפרסים הראשונים. מרכז ההנהגה מבקש משבט אופק לשבת, משבט הנשיא לזוז אחורה, אחרת הוא לא ימשיך. דוד גווילי ראש השבט שלנו, שילדיו גם הם בגרו ועזבו, מבקש סיגריה, הוא לא עומד במתח. חמישה ימים עשה לובינג לשבט, הביא משלחות מכל העדות והעמים (חרדים, ערבים, מנהלים מעיריית תל אביב) . בזבז שעות על פוליטיקות במאהלי ההנהגה, הידק את הקשרים. הכרוז מודיע על שבט החורש במקום השלישי "מחנאות", ודוד מפטיר "שלב אחד עברנו". בשניה הבאה הנשימה נעתקת, אילנה אומרת לילדים להחזיק אצבעות והם כולם משלבים אותם חזק חזק. אבל הבשורה איננה מאחרת לבוא, אכזר מכל הגורל הקבוע. מסורת וקשרים פוליטיים לא משנים ביום. "דן" מקום שני, "הנשיא" ראשון. דוד מתיישב על הארץ, אפר הוא איננו צריך להטיל בראשו שכן האחרון מצטבר על ראש כל אחד תוך שעה ביער.

"איך, איך" הוא ממלמל, "הכל פוליטיקה , הם מפחדים מהנשיא". דניאל אומר לי שלפחות בפעם הראשונה רעדו הבירכים ל"הנשיא", הם לא היו בטוחים שזה בכיס שלהם. "הבאנו להם פייט טוב, חוץ מזה, לצערי הרב, כולם שכחו שלקחנו מקום ראשון בהתנדבות, ומה אם לא זה הכי חשוב"? בדרך למטה כמה בנות מזילות דימעה, אני מנסה לראות איך שאול מגיב, אבל הוא עוסק בניחום אבלים. המגהפון שצמוד לגרונו איננו חדל מלהשיב את הרוח הספורטיבית, הוא מזכיר להם מה חשוב באמת, ומצוה עליהם להיות בשמחה תמיד. ליד השלט הצהוב הם נעצרים שוב, ומשטחווים בשנית, ראשו של שוקי הכלב, נישא גבוה גבוה. אט אט מתפשטים חיוכים על פני הילדים, הרואים למעלה למעלה משמאל את הסלע - צהוב כשמש בצהריים. יש אלוהים. בזמן הטקס עשו החוליגנים את שלהם. האותיות החרוטות בסלע מנצנצות, והרקע צהוב לא פחות. ידיהם הטבולות בסגול של הפראים משבט "חצב" מנסות למחות את החרפה אבל הם איבדו את המומנטום, הצהוב היה שם כשהטקס נגמר וזה מה שקובע. ברחבת המחנה של "דן ,מזמין שאולי את כולם "למסיבה של השנה" טרנס עצבני ממלא את האוויר, ואנחנו בחדר האוכל, מוציאים את הסלט שנחתך טרם העלייה. אייל ונתי מטגנים את הפלאפלים ויהודה מארגן את הזירה. אני כבר בחצי חופש, מתפרעת בריקודי טרנס בפתח חדר האוכל, מנסה להזמין את הילדים שהיו צובאים על הפתח ארבע פעמים ביום, לעזוב את המסיבה ולבוא לאכול. הקטנים מטפטפים פנימה והגדולים מתמסרים לאווירה שהולכת ונעשית פרועה. חלק רצים למקלחות לבצע את מסורת הרחצה בעירום תוך פירוק היוטה העוטפת את הברזים, דניאל מנסה למתן את הזובורים של הרגעים האחרונים וגם מצליח. יאיר מחלק לשמיניסטים את הסיגרים שקנה להם, והם מעשנים אותם קבל עם ועדה (אסור לעשן בשטח המחנה ולעולם לא ליד חניכים). השישסטיות בוכות.

דוד בודק את מאגר ה"על האש" שצפון במקרר. הוא ינפנף לשכב"גיה כל הלילה, אילנה מגלגלת את שק השינה המאובק שלה, נוטלת את התיק ופוסעת איתי לאוטו. בדרך אנחנו עוצרות לעשות פיפי ביער, לוקסוס. אין ריח. היא מבטיחה לא להרדם , כדי שאני לא ארדם על ההגה. בכניסה לשכונה אני מבקשת ממנה שתכוון אותי אליה הביתה, ומגלה שהיא מכוונת אותי לביתי שלי. "תגידי, איפה את גרה ?" אני שואלת את האישה שהפכה לאחותי, " בהגולן 11" היא עונה.

"אלוהים" אני משיבה לה" כל העבודה המתישה הזאת, כדי לדעת שאנחנו גרות במרחק מאה מטר זו מזו"?

נכתב בקייץ 2000