חורף 97

 

בחורף 97-96 איחרו הגשמים להגיע. הם המשיכו ללכת לים אחר-הצהריים ולכוון את מסלול ריצתם, כך שיסתיים בדיוק ברגע שבו נוגעת השמש בקו האופק. אמנם היה רץ מהר ממנה, ובעצם לבד מן החימום והמתיחות לא שהו זה לצד זה. במשך השנים, התרגלה לראות את גבו ועורפו לפניה. עכשיו הוא היה לצללית, עד שהיתה מתקשה לזהותו בבירור בין הרצים המועטים על החוף. עד לרגע מסוים זיהתה בוודאות את גופו, אולם משפתח רווח של כמה מאות מטרים, נתלתה בצבעים מטושטשים, תנועות הרגליים וזקיפות הגו שהיו אופייניים לריצתו. הרגע הנפלא היה הולך ומתקרב, משהשלים את הסיבוב ורץ לקראתה. אט אט חזר גופו והתמלא למולה עד שהיה חולף עליה בפנים חתומות. מעט לפני שנעלם, היה מושיט את ידו לקראתה והיו מחליקים כפיים. זרועה נמשכה לאחור ולקחה אתה את הכתף והמבט לכיוון ריצתו, אל גבו הרחב המיוזע ועורפו.

לא היתה לה בעיה לרוץ אחריו. בעיניה היה בזה משום תרגום פשוט וישיר של גידול ילדים. לפנים היתה דוחפת אותו והולכת מאחוריו, ואז היה הוא הופך את פניו בחצי סיבוב אליה, מתענה ברצועה שהידקה את מותניו אל העגלה ומושיט לה את הבקבוק הריק או שקית הבמבה שהצטמקה. אף היא היתה עוצרת לפעמים את דחיפתה, מקיפה את העגלה ומתבוננת בו מלפנים, לנגב את פיו בסינר שהיה קשור לצווארו, להדק את הרצועה שנתרופפה, או לחלץ אותו ממקום מושבו בתום הנסיעה. ראשו הגדול ועורפו הרחב היו אתו מרגע לידתו, הולכים ותופחים משנה לשנה. הם הפכו את לידתו לארוכה ומייסרת ואת קניית הכובעים עבורו למשימה לא קלה.

באותן שנים, שבהן היתה מתבוננת בגבו ממרום אחיזתה בעגלה, החלו בבניית הקניון. היא ראתה בזה משום מחווה אישית כלפיה, הכרה בקיומם של חיים בשולי העיר. אחיזתו של הרוקח השכונתי בחייה נתרופפה, והיא יכולה היתה לשוטט עם הילד בין מדפי הסופר-פארם.

עכשיו יכלה לקנות פנאטאן בלי שחיים הרוקח יגיד לה שזה טוב לילד, ובפחות כסף. באגף התינוקות היו אינסוף פתרונות לבעיות שעוד לא צצו ושלא היתה לה הסבלנות לחשוב עליהן. אגף חיתולי הנייר היה אז מדף יתום, שהכיל רק חיתולים מתוצרת חוץ. ממילא לא התכוונה לקנות אותם, משום שהיו לה שבעים חיתולי בד צחורים וקשים שהיתה מכבסת בתאווה ותולה חצויים ומתוחים על חבל הכביסה שבחצר, חשופים לשמש. פעם, כשנסעו לאילת קנתה קופסא אחת, שהיה לה ריח כשל החבילות מאמריקה שהיה שולח דוד ישראל: בושם עדין של ניקיון מעורב בניחוח משחת השיזוף קופרטון. כל השלכת חיתול לפח עלתה לה בייסורים. בסופר-פארם היתה קונה ניירות ספיגה, שהניחה בין גופו של הילד לבין הבד הנוקשה ומשולשי ניילון שבהם היתה עוטפת את חיתול הבד מבחוץ. קשר אחד על הבטן והשני בשיפולי עמוד השדרה. בזריזות היתה מקפלת את שולי הניילון פנימה, נלחמת בכל דליפה אפשרית.

בחורף 97, כשפסעו במסדרונות הסופר-פארם, לא ראתה מאומה. גופו העצום מילא את המעבר כולו, והיא דבקה בגבו כבציון-דרך. הוא עצר מול כוננית אחת והחל הופך בשפופרות ובתרסיסים שעליה. כשדחקה אותו מעט הצדה והצליחה להזדקף לצדו, התברר לה שכבר בחר לעצמו את המוצרים. הוא עמד עוד רגע וקרא על גבם כמה פרטים, זרק את אחד התרסיסים באוויר ותפס אותו בתנועה מדויקת. "בואי", הביט בה מלמעלה ומהצד, "נלך לשלם". הקופאית התבוננה בו, כשהגלאי סרק את מוצריו, "אח'לה דבר", אמרה לו, "אחי לא זז בלי זה, נגמר הסיפור של השפשפות, אותו כנ"ל עם האקילן, משחה משחה".

היא המשיכה לדלוק אחריו במסע קניות, שערך לפי הוראות שניתנו לו. גרביים נגד פטריות, טייטס לייקרה למניעת שפשפות, טי-שירטס רגילות וחמות, כדי שלא להידרש לסוודר או מעיל שהם בבחינת בגדים של לטך'ים . הזבנית הרוסייה ב"כיתן" העבירה אותו תחקיר קצר, לפני שהסכימה למסור לידיו את הסחורה. "קרבי או סתם?" שאלה אותו במבטא כבד. "קרבי" לחש לה. "נו, לא סתם אני שואלת, קרבי צריך גופיות זית, וסתם לוקחים לבן". מבלי שנתבקשה הוסיפה הזבנית גטקעס עם פלנל ומלמלה, "קח קח, מה שהם יתנו זה דק".

היא עמדה לידו שקטה. תמיד הלכו יחד לקניות. הוא לא אהב ללכת עם חברים או לבד, סמך עליה, אהב את הטעם שלה. בשלוש השעות האחרונות כמעט לא פצתה את פיה, לא נשאלה לדעתה ולא מצאה שום טעם להביע אותה. הקצב והצורה כבר נקבעו מראש, והיא רק הלכה אחריו. לעתים נתבקשה להכריע בקשר לכמויות - שלוש או שש, שתיים קצר שתיים ארוך, כמה זה יתכווץ במייבש. מול הרוסייה נאלמה לחלוטין. המוכרת האנגלו-סקסית מהאגף של "דלתא" ביקשה לחבר את הקניות שלהם לאירועים קודמים. "יו סי, איט גואז סו פאסט, את כל המידות קנית לו כאן, עד שהגיע לאקסטרה-לארג', ד'אטס לייף.". ליד הקופה, היתה כבר נסערת, ולא רצתה לשלוף את כרטיס ה"ויזה זהב" שלה. לא רצתה לשלם עבור צה"ל שלוקח אותו.

נזכרה, איך ביולי האחרון נסעה ל"דורון ספרים" באבן גבירול לקנות ספרי לימוד. החזיקה בידה שקית כבדה של ספרים משומשים ופסעה לאטה בחום ובלחות. לאחר שעברו על כל מה שסימנה במרקר הצהוב והורידו את מה שהיה מוכן לתת לה תמורת הספרים שהביאה מהבית, הגיע החשבון למאה שבעים שקלים. כל כך מעט חשבה, פעם היתה משלמת בסביבות שלוש מאות שקלים. בדרך חזרה למכונית הבינה, שלא קנתה לו ספרים השנה, רק לקטן. הכעס שמילא אותה תמיד כלפי משרד החינוך, הדורש ספרים שלא נפתחים בדרך כלל, נהפך אותו רגע לעצב מסוים. הצטערה על כך, שלא היתה לו השנה רשימה ושלא תהיה לו יותר. את הרשימה שנתנו לו בחנות "ריקושט" סירבה להחזיק. המוכר עם הקוקו נתן לו רשימה סגולה של מתגייסי חורף. להבדיל מהרוסייה והאנגלו-סקסית מכיתן, היה ההוא מ"ריקושט" דגם מושלם של צעיר ישראלי. ייתכן, שהם לא מחזיקים אחרים בחנויות שלהם, רק כאלה המוכיחים בגופם את טוהר הגבריות הישראלית, מי שדיבורם מוכיח קרביות צבאית, עבר של מטייל בדרום אמריקה או אסיה, כישורי מכירה וקוקו. "חבל על הזמן , זה תיק בן-זונה, התיק הזה, יעביר אותך את השירות והטיול, וזה גם במבצע". קיוותה, שהוא רושם לפניו את כל הקטעים כך שיוכלו אחר כך לעשות בבית חיקויים שלו; שצילם את תנועות ידיו של המוכר המציג לפניו את כל מדורי החנות, שהקליט במוחו את הדיבור הסחבקי שלו שספק מעודד ספק לא דוחף קנייה, שרשם כמו תמיד את התחביר של הקורבן, עליו יסתלבטו בערב. אבל נדמה היה לה, שהוא לא אתה. שוב עמדה מאחוריו בזמן ששתה בצמא את דברי הסרסור ושוב כעסה כשהוציאה את הויזה. אם הם לוקחים אותו, שיתנו לו מה שצריך, אין לה חשק לשתף אתם פעולה.

גם על זוג המוכרים בחנות "גילגי", היתה כועסת לפעמים. הם פתחו אז מקום חדש בשכונה לצורכי תינוקות. מדי פעם היתה מחלקת אתם בעיות שוטפות והם היו ממליצים לה על מסגרת פלסטיק לראש המונעת טפטוף מים לעיניים בזמן החפיפה, סיר נוח שהילד יאהב לשבת עליו, או כפית מעוקמת לאכילה עצמאית. היה לה ברור שהם דוחפים לה מצרכים מיותרים, ובאחד ממגרותיו של שולחן הטיפולים, ערמה את כל הקניות הללו שלא הועילו לילד או לה. משום מה נזכרה עתה באותו זוג בחיבה רבה. העובדה, שלימדו אותה צער גידול ילדים דרך פנקס הצ'קים (שהרי אז עוד לא היו כרטיסי אשראי), לא קוממה אותה יותר. זכרה את שניהם עומדים ברחבת החניה, מנופפים להם, עת גלשו אט אט החוצה. היא ליד ההגה והוא בכיסא החדש שרכשו זה עתה. דווקא בכיסא הרבו להשתמש. למרות שזלזלה בעניינים רבים ולא היתה דאגנית, הקפידה לכלוא אותו במושב זה עד שהיה בן שלוש. גם הוא, שסירב לכל מובן מאליו, היה מטפס בעצמו אל תוך הכיסא האדום, משחיל גופו דרך הטבעת המרופדת ומתיישב בגאון על מושבו. בחורף 97 ישבה לידו כשנהג. בדרך הביתה הביטה בו מן הצד. הראש הגדול היה מגולח, והעורף נטה קדימה בתנועת צב שהזכירה לה את אביו.

בערב רצו בפעם האחרונה ביחד ובזמן המתיחות שאל אותה, אם היא עדיין מסרבת ללכת אתו לבקו"ם. ההשתתפות בטקס השיגור נדמתה בעיניה לשיאו של מסע ההכנעה. "מהבית שלנו אתה יוצא, ומן הבית הזה אברך אותך לשלום", אמרה לו. לא רצתה לחפש חניה בין המוני המכוניות הפרטיות שחנו בשולי הכביש לאורך הגדר של הבקו"ם. לא רצתה להיטמע בין מאות ההורים, האחים, האחיות, החברות. פחדה להיתפס בעין המצלמה של "מבט" הסוקרת עוד מחזור גיוס. פחדה מהמרת הזוגיות שלהם בקהילתיות מאיימת המרמזת על שבתות בשולי המחנה ועל הגלויה שתגיע ותברך אותם על הצטרפותם למשפחת הלוחמים של החיל.

את מחצית השעה, שהעבירה שם למרות הכול, בילתה בנעיצת מבטים בתיקים העמוסים שלו ושל חבריו. עיניה צלחו את בדי האברזין פנימה אל תוך ים החפצים שקנו להם ההורים. חפצים שיקלו על קבלני השיגור שלהם, על אפסנאות צה"ל, על תקציב המדינה, ויתבררו עד מהרה כחסרי כל תועלת עבורם. הורים רבים הביאו עמם מצלמות והנציחו את ההמולה בפריימים קטנים של פרטיות. ברגע שהשמיע הרמקול את האות, נשקה לו והסתובבה, הניחה לו לראות אותה ואת עורפה הולכים ומתרחקים משם.

בסופו של דבר, ירדו גשמים בחורף 97-96. פחות מכפי הרצוי, אך יותר ממה שצפו החזאים.

מחזור נובמבר 6 עשה טירונות חורף ואסף על אצבעות הידיים פצעי קור, שנהפכו ליבלות שחורות. האימונים לא דמו לאלה שעוברים לוחמי חי"ר, אבל היו קשים יותר וארוכים יותר מאלה המזומנים לחילות השדה. שמונה שבועות במדבר ההררי, לא הרחק מבאר שבע, בואכה הרי חברון.

טקס ההשבעה, שאמור היה להתקיים בשבועות הראשונים לכניסתם לחיל, נדחה עקב הגשמים. לבסוף, כשזומנו המשפחות לבסיס הדרומי, עמדה שמש חמה באמצע השמים, כאילו לא היתה זו ראשיתו של חודש מרס. דף ההזמנה הבטיח "התכנסות וכיבוד", וכיאה למסורת חיל האוויר נפתחו שולחנות ארוכים שהציעו משקה חם, פירות, חטיפים מלוחים ועוגיות. חיילי המפקדה כיוונו את המכוניות הפרטיות בחניית האורחים, ואלו הגיעו בהרכבים עשירים. ראשונים נחלצו הכלבים, שהיו כלואים במכוניות יותר מכפי שאהבו, ואחריהם הגיחו סבים וסבתות, אימהות אבות, אחים אחיות, חברות וחברים (שכן היה זה המחזור הראשון שבו השתתפו גם בנות). בני קיבוצים, מושבים ויישובי השטחים ירדו מן הוואנים הארוכים, ובני העיר והפרברים נעלו את המכוניות המשפחתיות והג'יפים והתקרבו אל מקום ההתכנסות. יש שמצאו מכרים בין שלוש מאות המשפחות, אחרים נפנו להסתכל סביבם וליהנות מן הכיבוד, ובסופו של דבר נתנו לחיילות להוליך אותם אל מושבי הבטון, שיצרו יציע מול רחבת המסדרים. הניקיון והסדר, כמו גם כלי המלחמה שהיו פזורים על הרחבה כחלק מן המוזיאון החיילי, יצרו אווירה רשמית חזקה, שנשברה רק בהישמע קולות נקישה רמים של שלוש מאות זוגות רגליים.

הם הופיעו יש מאין ונכנסו לשדה הראייה בריצה קלה. נעים בשלשות על-פי המחלקות, לבושים במדי בי"ת, עוטים אפודים וענודים בנשקים. כובעי עבודה פטרייתיים סגרו על מתווה פניהם, שהיו ממילא בליל קלסתרים שקשה לפרום. הם עשו הקפה סביב למגרש ונראו סקסיים בטירוף.

היא התחילה לצחוק. בעצם רצתה לבכות. תמיד כשראתה חיילים בחברותא, בדבוקה, בקבוצה, עלו דמעות בעיניה. מאזינה לשאגות שלהם לתוך המיקרופון של כתב ניידת גלי-צה"ל מ"קולה של אמא", ובוכה לתוך ארוחת הערב של יום שישי הנובטת בין ידיה. מסתכלת עליהם בכתבות-צבע מלבנון כשהם מגלגלים איזה "דחקה" ועיניה לחות, עוקבת אחר הדמויות הפיקטיביות שיצרו האחים ברבש ב"טירונות" ומחפשת ממחטת נייר. חיילים זה עניין של קיטש וארוטיות. לא צריך להיות מוסוליני כדי לדעת את זה.

בסיום טקס הטירונות של ילי ושלה, אבא שלה צילם ואימא של ילי בכתה. ילי באה מבית קומוניסטי, ואימא שלה אמרה אז בתום הצעידות, שאם היא רואה חיילים בשורה היא מתרגשת, אבל אם היא שומעת גם את המנון צה"ל היא מתחילה לבכות.

האישה שישבה לידה זיהתה בקלות את הבן שלה. "תראי מה הם שמו על הקטנצ'יק הזה, כל הטירונות הוא סוחב ג'ריקן מים. זה הספורט שהוא עושה כל השנים, תחרויות הניווט המשפחתי שעשינו, הגלישה בים בחורף, אין אין, יש לו כושר משהו". היא עצמה מורה לספורט, ובן זוגה היה לוחם בשייטת. בינה לבינו ישבו האח התיכוניסט והאחות הקטנה. "גם הוא" הצביעה על אחיו "ספורטאי מצטיין, חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות פיסיקה, ג'ודו, גלישה, תריאטלונים". מאותו רגע לא סבלה אותה, למרות שהכרות שטחית התקיימה ביניהן כבר כמעט עשרים שנה. התחילה לחפון בידיה אבני חצץ קטנות, שכיסו את הקרקע החולית, ולזרוק אותם על מושב הבטון שלפניה, פעולה ממין זה אותתה, שהיא עומדת להתנהג לא יפה. אחרי זה עלולים להופיע תרגילי מתיחות, הערות עוקצניות על מה שלא יהיה, ואולי אפילו נמנום. לאחר פרוצדורה קצרה, הגיע לקדמת הרחבה מפקד בית-הספר לטיסה ותפס את מקומו ליד הדוכן והמיקרופון. הוא היה לבוש בסרבל טיסה ולא ניתן היה לראות מרחוק מה דרגתו. שמעה אותו ממלמל ברכות צפויות, והאזינה בדריכות למה שבא אחריהן.

"זאת הפעם האחת מבין שלוש שאני אפגוש אתכם לאורך הדרך. בעוד שנה וחצי בערך, כשתיפגשו איתי או עם מי שיחליף אותי לא תהיו כל כך רבים. רק רבע מבין העומדים כאן יישאר. הדרך עד לשם קשה מאד, ולא כל אחד מתאים לה. אלה שייאלצו להפסיק את השתתפותם יצליחו בכל מה שלא יעשו. הבאנו לכאן אנשים טובים מאד, ואנחנו רוצים למצוא ביניהם את המתאימים ביותר. את המקום הזה עזבו אנשים שהיו לרמטכל"ים, לראשי ממשלה, לאנשי תעשייה רפואה ומה לא. לנו הם לא התאימו. מה זה אומר מבחינתכם? מבחינתכם זה אומר הרבה תמיכה, אני אומר תמיכה, אבל אני רוצה להדגיש תמיכה ולא לחץ, לא ליצור לחץ, רק לתת תמיכה. את הלחץ אנחנו מייצרים. אתם צריכים לתת את האהבה ואת ההרגשה שיש מישהו מאחוריהם. בעיקר לגבי אלה שלא ימשיכו. הם יגיעו הביתה לחופשות קצרות ויישארו הרבה בבסיס. אני יודע שהורים מתרעמים על זה שאנחנו לא מרשים להם להשתמש בפלאפונים, אבל אנחנו בדקנו את העניין ומצאנו שזה עדיף ככה. בשבתות מסוימות הם יודיעו לכם שאפשר להגיע לביקורים, וחשוב להגיע. אתם גידלתם ילדים נהדרים, ואתם צריכים להיות גאים בהם. אנחנו מודים לכם על העבודה שעשיתם, את העבודה הזאת צריך להמשיך, הם צריכים אתכם".

הוא המשיך ופירט את שלבי הקורס השונים, והיא המשיכה לצלוף אבנים קטנות על המושב שלפניה, ממלמלת בקול שקט חיקויים לקול שלו, ומנסה לחרות בזיכרון את התנוחה שבה עמד, כדי לעשות הצגה בבית. בנה הצעיר היה מסיט את ירכו מדי פעם ופוגע בשלה בבחינת "תפסיקי כבר", אבל היא לא שעתה לו, פתחה מרחק ממנו, מאבא שלו ומסבתא שלו, וישבה קצת בצד כמו ילדה דחויה.

את הילד ראתה לחצי שעה. מיששה את מדי הבי"ת שלו, שהיו יפים פי כמה ממדי האל"ף החנונים של החיל. הריחה את שמן הרובים שדבק בהם ונמהל בזיעת המסע שזה עתה סיימו וניסתה לדמיין את ריחם בעוד שבועיים, כשתחלץ אותם משק הכביסה שקנו ב"ריקושט". הכובע היה קצת קטן עליו, והנעליים שהציקו לו בימים הראשונים נראו כמי שנכנעו לכף רגלו הרחבה. היא לא הביאה לו שום חבילה ונבוכה למראה הקרטונים שעברו מיד ליד. ליד המכונית אמרה לו, "אני אמשיך לכתוב לך", הוא הביט בה בעיניו הבהירות ואמר "טוב, כמו שהסכמנו, לא את המכתבים שלך שעושים לי לבכות."

נכתב בחודשים שלאחר גיוסו של בני, פורסם בקטלוג התערוכה "חצאית בשטח" (של הצלמת יהודית מצקל) . מוזיאון ארץ ישראל 2001