לזכרה של צביה כתבי, ולזכרו של שלומי כתבי

 

סיפור עדתי על רגליים וידיים

רגליים

"את ,יא בנתי, את לא פחדנית, תשמעי מה שאני אומרת לך לעשות, ותראי איך תוך חודשיים שלושה, אין לך כלום, הכל יעבור". ישבתי מולה, והיא התחילה לחמם את מהדק הניירות שפתחה והפכה לפתיל של מתכת. היא חיממה את הקצה הרחוק מאצבעותיה בעזרת גפרור, עד שהפתיל להט, אחר כך העבירה אותו בזריזות תחת שפתיה לצינון מהיר, והחליקה אותו על הבוהן שלי, במקום בו הציפורן נפגשת עם הבשר. עצמתי את עיני, וחיכיתי לכאב. הצריבה היתה מהירה וחדה. אחריה באה עוד אחת כמעט בלתי מורגשת, מרפרפת על העור הלוהט ששותק למעשה. "הא, גמרנו, ראית, עכשיו את בעצמך תעשי ככה, פעם פעמיים בשבוע. כל מה שיתנו לך בקופת חולים לא יוציא לך את הפטרייה הזאת, ככה, אנחנו שורפים אותה והיא לאט לאט נגמרת."

את שולי שמלת הקיץ שלה דחפה מתחת לירכיה המוצקות, רגליה היו יחפות, תמיד יחפות. בשנים האחרונות החלה ללכת בנעלי אצבע שזוהר היה שולח לה מארצות הברית. תחילה היו אלה ה"טאטמי" היפאניות, ואחר כך הומרו מצעי הקש והקטיפה בסוליית גומי אורטופדית של Reef . נעליים אלה, אפשרו לה היחלצות מהירה. בערבים כשהלכה לחוגי ריקודי העם שלה, שהיו פרוסים על פני העיר כולה, נאלצה לנעול נעלי התעמלות. אז נראתה כמו תלמידת תיכון בנעלי ה"ריבוק" הלבנות, או ה"קדס" שתפסו את מקומם בשנה שלפני מותה.

כשהייתי קטנה, הייתה רוחצת את כלי המטבח הגדולים, המשומנים, בכיור שבחצר. עמדה סמוכה אליו ואל הגדר החיה שהצלה עליו, על רגל אחת, כף רגלה הפנויה היתה דבוקה אל השוק שלה, יוצרת משולש בין שתי רגליה. "בשביל מה יא בנתי, לעמוד על שתיים? ככה, רק רגל אחת מתעייפת, ואפשר להחליף". מדי פעם היתה רוכנת אל האדמה, חופנת חול בכפה, וזורה אותו אל תוך הסיר. כדור צמר הפלדה שבידה השניה לחץ את החול אל הדפנות וביחד ביקשו להדוף את פסי הלכלוך והשומן שהשאירו הבמיה במיץ עגבניות, תפוחי האדמה בחילבה והג'חנון של שבת. אל הכיור שבחצר היתה מגיעה רק אחרי שכילתה לשטוף את הרצפות והעמידה משהו על הגז. ידעתי ללכת אחריה בזהירות, לרקוד איתה את המקומות שלפני השטיפה ואחריה, ולא להפריע. כפות רגליה הקטנות השיגו אך מעט את הסמרטוט, והצליחו להנות מן הקרירות שיצרו המים במפגש עם הבלטות.

לפעמים, בחגיגות סוף השנה בגן או בבית הספר, כשהלכה לאסיפת הורים, או לחתונה ברישון -היתה נועלת נעליים. נעליים קטנות נמוכות עקב, שקנתה ב"נווה שאנן", או אצל ההוא מ"קינג ג'ורג'" שיש לו פירמות טובות. נעליים לא לוקחים ממישהו, זה לא בריא. בגדים כן, סילביה היתה נותנת לה לפעמים דברים שלא התאימו לה ממה שאחותה שלחה לה. מעל לנעליים וקצת מתחת לברך התנוססה חצאית קפלים מעומלנת של שנות החמישים, או צרה של שנות השישים, או רפויה ונוחה מאז והלאה. חולצה לבנה מגוהצת מאלה שהיא ואימא קנו אצל בירקין מהחבילות מאמריקה, נתנה לפניה מסגרת של אור. פעם היתה מותחת את התלתלים השחורים שלה לתסרוקת "בננה", אך ככל שהחל לזרוק בהם הלבן, הניחה להם לסובב את ראשה בחופשיות. לפני שהיתה יוצאת היתה נכנסת לאימא להראות לה. לפעמים אימא היתה מתקנת משהו, מסובבת את גרב הניילון שסטתה, או מהדקת את אחת מסיכות "אליזבט טיילור" שעמדו לנשור. מתחת לרצועת השעון הקפיצית, היתה מהודקת לזרועה הצנומה מטפחת אף מגוהצת. " תהני " היתה אימא אומרת לה, ואני חשבתי שהיא לא יכולה להנות בתוך נעליים.

בשבת בבוקר כשהוא היה הולך לבית הכנסת, וחרות נפלה על הבית, היתה חוצה את הכביש "לעשות לנו רגליים". אחרי שקצת גדלנו, הלכה אימא ללמוד "לעשות פנים" ודודה צביה הלכה ללמוד "לעשות רגליים". לשתיהן היו פנקסים שחורים, בהן היו רושמות תורים לנשים שרצו לעשות פנים או רגליים. את הנשים האלה שנאתי. כשהן באו, אי אפשר היה לעמוד ליד אמא או ליד דודה צביה. הן היו סוגרות את הדלת. אחר כך אימא חשבה, שמלעשות פנים ורגליים, לא תהיה להן פנסיה, ואין בזה תנאים, אז הן הלכו לעבוד בחוץ בעבודות אחרות. אבל צביה המשיכה לשחרר אנשים מיבלות, להוציא להם ציפורן שחדרה לבשרם, ולנקות את שאריות האבולוציה מרגליהן של נשים בעזרת סרטי בד המרוחים בדבק שרקחה על הגז. כולם רצו את צביה, כי היתה זריזה, וטובת כפיים. היא מצידה התקשתה להגיד להם לא, כי היתה רכה, כי לא הרוויחה מי יודע מה בעבודה של התנאים, וגם בגלל שהוא לא נתן לה כסף.

"מה את עושה פרצופים את? אל תגידי לי שזה כואב, לא מתאים לך, את לפני מחזור? בגלל זה , זה קצת כואב, תראי מה יורד לך". את סרטי הבד הצהבהבים שנוקדו באלפי שערות שחורות, היתה מציגה לראווה לפני כמו צייד . אני הייתי אמורה להתבייש במה שגופי מייצר, והיא היתה גאה במלחמתה בו. בכפות רגלי סרבה לגעת. "יש לך רגליים טובות, אם מתחילים לא גומרים, תראי את האימא שלך".

בזמן שהיתה מסובבת אותי קדימה ואחורה, מקימה אותי ומצווה עלי לשבת, היתה מספרת לי סיפורים. חיקויים היה קשה לה לעשות בזמן שעבדה, אבל אחר כך כשהמלאכה הסתיימה ואני כבר רחצתי רגליים, היינו יושבות במטבח של אימא וחוגגות. על הקליינטיות, על הבעלים שלהן, על אנשים מהעבודה עם התנאים, ועל אלה מהחוגים לריקודי עם. צביה היתה עומדת לפנינו, קטנה, קלה, רזה ומוצקה, ובעיקר מצחיקה. מדגימה איך הם רוקדים, אוכלים, מפחדים, מחזרים אחר בני זוג נדירים לריקודי צמדים. לאימא היו לפעמים דמעות בקצות העיניים מהסיפורים של צביה, וגם צביה בעצמה היתה צוחקת מהסיפורים שספרה עד שעיניה ברקו. לפעמים היתה מספרת על אבא שלה. אלה היו סיפורים אחרים . היא ואביה גרו בחדר קטן בתוך הצריף של אחיה ברישון. כיוון שהיתה בת הזקונים, יתומה מאם מגיל שלוש, היו היא והוא קרובים במיוחד. היא סיפרה לנו את מה שהיה מספר לה בחצר של הצריף. איך עזר לה לזכור תמונות משם, מהדרך לעדן, מהציפייה בנמל, מהקופים שהתנפלו עליהם. איך היה מספר לה מדרשים, וחוזר איתה על פרשת השבוע, ומלמד אותה מה עושים לעז שחלתה, ואיך יכול חלב עלה התאנה למגר מחלות עור. כשהייתי מושכת אותה מעט בלשונה, ואם היה עוד זמן עד שהוא יחזור מהבית כינסת, המשיכה הלאה ללימודיה בשכונת הצריפים, לצער הגדול עת נאלצה להפסיק אותם ולנחמה שמצאה בעבודתה כנערה העוזרת לגננת. לא היה שיר ילדים שלא הכירה, ואנחנו היינו מתעצבנים בצעירותנו, כשלכל מילה שאמרנו השיבה בשיר שנשא מילה זו.

לפעמים האנשים מרישון היו באים אלינו לשכונה. הייתי רואה אותם פוסעים בשביל העפר שהפריד את הבתים הקטנים מהכביש הראשי, ורצה יחפה לבית שלה להודיע ראשונה. עופר וזוהר היו מתרגזים שראיתי לפניהם, את "דוד שלמה", או "אחי סאלם", או את "יונה בת אחי". לשם היתה נוסעת לבדה בשלושה אוטובוסים, עם חבילות שהיא ואימא היו אוספות. "כשהלכתי לצבא, בזמן מלחמת השחרור," אמרה לי פעם, "זה היה בגלל הרבה סיבות, אבל בעיקר כדי לצאת מרישון" . פעם, כשברחה מהבית, חזרה לרישון. זוהר חיפש את אימא כדי להגיד לה. הוא היה בכתה ג' ואימא היתה בחוג התעמלות בויצ"ו. הלכתי איתו לקרוא לה וכשחזרנו היא סגרה את דלת הזכוכית של הסלון כדי לדבר עם אבא. כמה ימים אחר כך היא ואבא וקיטי החבר שלו נסעו לרישון והחזירו אותה. שנה אחרי זה שלומי נולד.

בברית שלו, באולם שבקומה הראשונה בבית יולדות "הקריה" השתוללנו ארבעתנו; אחי ואני, זוהר ועופר. חלצתי את נעלי הסירה האדומות שלי והשלתי את הגרביים הלבנות. רצתי באולם עם הבנים, בשמלת ניילון מגרדת מהחבילות מאמריקה, ורגליים יחפות.

ידיים

את בד הסדין קרעה בתנועה מהירה ומדויקת. שריקה חדה וקצרה ליוותה את פעולתה, מותירה שני חלקים זהים בכל אחת מכפות ידיה. "מה שלוי מוכר זה גזל, למה צריך לקנות את הרקמה שלו, הנה אני אעשה לך . קודם כל צריך ללמוד להכין את הבד, ככה נתפור סביב סביב שלא יצאו החוטים , לא חשוב התך ממילא לא יראו את זה, בסוף נעשה רקמת מסגרת יפה, אולי נוציא חוטים כמה שורות יותר פנימה כמו תחרה. עכשיו את תגידי לי מה ראית שם אצל לוי ואני אצייר לך". לקחה עט כחול וציירה לי פרחים באגרטל, ואני עקבתי אחרי שורות העט שלה, בתכים שלימדה אותי: בהתחלה פסים סתם, אחר כך גבעול ושרשרת, ולבסוף, אחרי שעות תרגול רבות, אפילו מילוי. אף פעם לא גילתה התלהבות ממעשה ידי, ותמיד הותירה בי את התחושה שעלי עוד להשתפר. כשהתחלתי לסרוג, נהגה לצחוק על האופן שבו טוויתי את שורות "השמאל", כי היא , כמו "הספרדיות" החזיקה את המסרגה מתחת לבית השחי שלה. כשלימדה אותי איך גוזרים חצאית קלוש (לבובה היחידה שהיתה לי), לא הניחה לי לחבר בעצמי את הלחצנית שבמותן. בעניינים של ידיים ורגליים לא הצלחתי אצלה מי יודע מה.

בפינת החדר האמצעי, ליד הארון הגדול שאבא הביא "בפינוי יפו", עמדה נסיכת הידיים שלה - המכונה. על המכונה היינו מדברים לעיתים נדירות. היא לא אהבה את זה, לא רצתה שנזכיר לה, או נשאל "מתי את פותחת את המכונה". מידי כמה חודשים, היתה השמועה עוברת בבית. אימא היתה אומרת לי שיתכן שמחר, כשהוא לא יהיה בבית היא תפתח. אני הייתי מכינה לי בצד את ערימת החלומות שלי: תיק ג'ינס שעשיתי ממכנסיים שבלו, שמלת מקסי שרציתי להפוך למיני,

או מכפלת שצריך היה לשחרר ולגמור. אימא ואני היינו עומדות לימינה כדי לא להסתיר לה את האור שבא מהחדר הגדול. רגליה היחפות היו מונחות על הדוושה הגדולה, כפה הימנית עטפה את הגלגלת הידנית. עם תחילת התנועה המשולבת בין הידיים והרגליים היה הבד מתחיל לרוץ מתחת כפה השמאלית ישר ישר, או בעיגול לפי הצורך. או אז ידענו שהכול בסדר, שהחוט התחתון גולגל כיאות במחסנית, הוכנס היטב למקומו ותפס את החוט העליון שעבר במחט העולה ויורדת. ערימת התיקונים הלכה והתמעטה כמו הזמן שנותר עד שהוא יחזור. אף אחד לא רצה להיות שם כשהוא חוזר. כשהייתי בתיכון, מישהו התקין לה מנוע עזר חשמלי, שביטל את הצורך בריקוד הרגליים, אבל אז כבר לא עמדתי לידה יותר. שנים ספורות לאחר מכן, עמדה לידי בבית הקטן ששכרנו לידה וליד אמא. היא הסתכלה איך אני פותחת את מכסה המכונה הרוסית שאבא קנה לי, משחילה את החוט התחתון במהירות חשמלית על הגלגלת, ומסיעה את הבדים הגרוזינים שקניתי בשוק בצלאל עד שיצאה מהם שימלת כתפיות. יתכן שהעריכה את המאמצים שלי לחסוך כסף ולהיות יצירתית, אבל מעולם לא ראיתי על פניה התלהבות מיוחדת מן היצירה הסופית. לא "העמדתי גיזרה", לא עשיתי שרוולים, והתחמקתי מצאוורנים. על הבלטות שנהגתי לשטוף ביום שישי בצהרים, הסתכלה בסיפוק מסוים, ולאימא אמרה שעברה בחצר וראתה שהחיתולים של אורי תלויים על החבל חצויים כיאות ולבנים למשעי.

כשחזרה מאמריקה בפעם האחרונה, היו רגליה חזקות עדיין. גם ידיה שעשו שם מנות מלאוח למכביר, לבנים לנכדים ולפריזר, לא הראו סימני עייפות. היתה זו דווקא הבטן שהטרידה אותה, הבטן שהתנהגה מוזר, והתיאבון שלא היה מי יודע מה.

המתמחה שעבד אותו יום במחלקה בבילינסון, חייך אלי מקצה המסדרון, "בכיף אני אומר לך היום בדיעבד, שאולי אני לא זוכר מה לימדת בדיוק באנתרופולוגיה, אבל היה מעניין לאללה. מה את עושה פה בכלל?, אה, היא, המבוגרת? כן, זה עניין של כמה חודשים. "

נכתב ב: 1998

צביה כתבי נפטרה ב 1997

שלומי כתבי , בן זקוניה נפטר ב 2008