בשיחה האחרונה שהיתה לנו, ביום שלישי בלילה, הבטת לחלון ואמרת:"כבר קריר", "איך את יכולה לדעת" שאלתי אותך, הרי הכל סגור כאן עם מזגנים, "רואים " ענית, "מחשיך מוקדם". בלילה שבו נכנסת לבית החולים, התחיל הקייץ, ובזה שפרשת ממנו ומאתנו התחיל הסתיו. אותה שיחה אחרונה, התקיימה כבר לאחר שהאכלתי אותך, ואת השתדלת וגמרת את הדייסה, היינו שתינו עייפות, הגוף שלך ושלי התכנס בשבועות האחרונים למעין גוף אחד. לקחתי אחת מאין סוף הכריות שעטפו את המיטה שלך, הנחתי אותה על הברזלים שסגרו עליך, ושמתי את ראשי עליה. ידי היו מונחות על ברכייך הכבדות, המתוחות מן הבצקת. היינו שקטות. ואז לפתע, במחווה מפתיעה, הרמת את ידך החבולה משטפי דם, הנחת אותה על ראשי וליטפת את תלתלי. ליטוף אחרון של אימא, רך, אוהב ללא סייג, והפעם לדאבוני גם מכיר תודה- כמו רצית להגיד לי, תמי'לה שלי אני מצטערת שגררתי את שתינו לכאן, אבל אני שמחה שאת לצידי.

מוישה וייס ידידנו אמר לי בתחילת הדרך, לנסות ולראות בשבועות הללו ימים של זכות, ולא של קללה. זכות לטפל, להיות סמוכה וסומכת, רות חברתי, ביקשה ממני לראות בכך הזמנה. קירוב, שאת מקרבת אותנו אליך, כדי שנעמוד לצידך. אולי רצית גם את זוג העינים שלי כדי להביט למלאך המוות בפנים, זה מפחיד להסתכל עליו לבד. לא חסת עלי, כמו שלא חסת עלי אף פעם, לא מרחת אותי ולא עשית לי הנחות. הנחת לפני כולנו את האמת שלך, צלולה, אנושית, הגונה ונוקבת ואמרת ראו ילדי ונכדי.

ובכל המהלך הזה של המחלה והמוות שהם נוכחים כרגע בעוצמה יתרה, לא נעלמו החיים שלפני כן, הצחוק, הציניות, התבונה, החמלה, המסירות שאין לה גבולות. "טביעת האצבעות של סבתא", אמר לי שאול כשהוא בוכה בטלפון מהצבא, "ניכרת בכולנו, גם באלה שהצטרפו אלינו למשפחה לא רק בנושאי הגנים שלה". מה שאנחנו , מי שאנחנו, כל זה קשור בך במידה לא מבוטלת. "אני גאה" הוסיף" שהייתי הנכד שלה". פעמים רבות, כאם החשה שעשתה טעות מול ילדיה, הייתי אומרת לעצמי, שאת כמעט חפה מטעויות. נכון זה לא נשמע אנושי, אפילו לא הגון במידה מסויימת, אבל בסרגל מדידות ראלי, (ואצלנו במשפחה אין סרגלים אחרים), את עוברת את המבחן. ידעת לתת תמיד לכל אחד את מה שהוא או היא צריכים, לא את מה שפייר, או שווה, או מצופה. שמת פס על מוסכמות, היית גאה לראות את מולי או אותי, ואחר כך את כל מי מנכדייך - פורם מוסכמות שכאלה, חוצה גבולות, עושה את הבלתי מצופה. לעיתים נדמה היה לי שאת חשה שותפה, מצטרפת לפרימה הזאת איתנו וממשיכה את מסלול חייך, שהיה לכאורה בורגני וצפוי, אך היתה בו תמיד סלידה מן הבנאלי, השגור והשמרני. ולא בל נטעה, המימד הפולני לא נמחק, הגאווה האדירה בהשגי הילדים, החתן, הכלה, והנכדים, באלה שמקבלים אישור חברתי לא נעדרה. היא הלכה ותפחה עם השנים. כבת, אני יודעת, שאיש לי פירגן לי כמוך, אני יודעת שפניך בקהל שומעים בהרצאה שנתתי היו המאושרים בעולם, ואני מבקשת את סליחתך שלא חילקתי לך יותר מן הנחת הזו. "אני צריכה לשמוע מחברות בהתעמלות שהיית בטלויזיה"? היית אומרת לי, "אבל אמא נו, זה סתם תוכנית מטומטמת, עזבי", וידעתי שאני צריכה לידע אותך, אבל את חינכת אותי להבדיל בין עיקר וטפל.

לכל הטקסים היינו מופיעים כמשפחה גרעינית בת חמש נפשות, אבא אמא שני הילדים והסבתא. היית צלע קבועה בחופשות משפחתיות לפסטיבל הג'ז באילת, לנסיעות לגליל, לקבוץ הזורע ליוטבתה, כל החברים שלנו הכירו אותך, כולם קראו לך יונה, כמו שמולי ואני קראנו לך בעשרים השנים האחרונות בעקבות יאיר ותמי. "אבל איך את משווה" היו אומרים לי כשלמדו שלא חולפים יומיים בלי שנתראה,

" היא קול כזאת, היא לגמרי בעניינים, היא כמו עוד חברה".

"לך תסביר את זה למישהו" אמר לי אורי כשהוא מזיל דמעות על הספה בסלון, "אתה אומר לחברים שלך בצבא שסבתא שלך חולה, והם מביטים בך במבט מוזר, סבתא זה משהו שגר רחוק, ושאמור להיות חולה ולמות, זה לא אסון, זה לא ההורים שלך או אח או חבר שלך או משהו, זה כולה סבתא. איך אני אסביר להם מה היא בשבילי". קשה להסביר ואולי אין צורך, אתם הנכדים יודעים, כמו שאנחנו הילדים יודעים, כמו שיודעים כל חבריה, את הנדירות הזו, את התחנה האיתנה שעמדה בהגולן 41, והיה בה כל מה שתחנה אנושית וסבתאית צריכה להחזיק: זמן, וחום, ומרק, ותפוחי אדמה של שבת, וממתקים במחבוא, אבל היה בה כל כך הרבה מעבר לזה, זו היתה תחנת מפלט מן ההורים, מקום שבו אפשר תמיד לשמוע חוות דעת של בינה, הנאמרת מתוך אמפתיה אבל אינה חוסכת בביקורת, זה היה מקום שאפשר לדבר בו, ואפשר גם לשתוק ולהרדם על הספה בסלון, ולדעת שכשתקומו שמיכה תכסה את גופכם לפי עונת השנה. אל סבתא אפשר היה לצלצל בלילה מאוחר כשההורים יצאו, ואמרתם להם שאתם לא מפחדים אבל פחדתם, והיא החזיקה אתכם על הקו כמו מתנדבת מנוסה בקו סיוע, ואם היה צורך, לבשה את הטרנינג שלה ויצאה לחילוץ. לאט לאט סב הגלגל, היא התבגרה אתכם, ואתם הייתם המקור לשקט שלה, עד כמה שניתן לספק שקט במקום האלים הזה. קשה היה לי לראות אותה חווה את השרות הצבאי של אורי דרך זכרונות המלחמה שהיו לה משרותו של מולי, למה אשה צריכה לזכות לדבר כזה? למה הטריקים שלה בכביסת חיילים עדיין רלוונטים? שומר המסך שלי הפך בימים האחרונים לפנורמה האולטימטיבית שלי. בשעתיים של הבוקר לפני שהלכתי לבית חולים, הייתי פותחת את המחשב ומביטה בתמונה הגדולה שמרוחה עליו. אני מחבקת את אורי, שמחבק את יאיר, שמחבק את שאול שמחבק את יונה, חמישית אנשים מחייכים (חוץ משאול) ביום הורים בבסיס חיל האויר. כשחזרנו משם, גלשת מן הכסא הגבוה של הג'יפ אל המדרכה ליד ביתך ואמרת : "מה אני צריכה יותר, זה נחת, השמנתי כמה קילו היום". וכך הלכת ותפחת בשנים האחרונות, מולי תמי ונועה חזרו ארצה וגרו קרוב, שאול ונועה בילו אצלך את ימי שלישי בצהריים, מרכלים על הצופים ועל בית ספר, שואבים פנימה את הארוחה שהכנת להם, ופורשים איש ואישה אל ספתם לחרופ.

" אני" כך אמרת לי" לא שואלת אותם כלום, מספיק לי להקשיב לשיחות בינהם ולדעת מה קורה, אחר כך הם נרדמים להם ואני פשוט יושבת בכורסא שלי ומסתכלת עליהם."

כמה התגעגעת לכורסא הזו. "קחי אותי הביתה", היית לוחשת לי באוזן כשהייתי מגיעה אליך לארוחת הצהריים, "תוצאי אותי מפה, אין לי כוח יותר, אני רוצה הביתה לכורסא שלי, לטלויזיה שלי להגולן ארבעים ואחת". ואני הייתי מבטיחה לך באוזן, לקיים את המשאלה שלך, לא לתת לך להנמק באיזה מוסד, לא להיות תלויה, לשמור על הכבוד שלך. קשה למות באלף השלישי, יש כל כך הרבה הצעות מפתות לעולם המדע והרפואה, שרובן אינן מוליכות לשום מקום. בעיניך החדות ידעת לאן את רוצה ללכת, וכמו תמיד חתרת אל מטרתך. והנה עכשיו הגעת אל מחוז חפצך, נכון שהיו מהמורות בדרך, נכון שלא היה זה מות נשיקה. אבל זוהי הצניעות שעלינו לנקוט אל מול החיים כמו גם אל מול המוות. עם זאת הסוף הנורא שציירת לעצמך נחסך ממך, מביתך יצאת ואת שבה אל ביתך. אל אדמות השרון הטבולות בזכרונות נעורייך, אל הברושים ואל מעט הפרדסים שעוד נותרו בו. קרובה להוריך, וקרובה עוד יותר לבן זוגך האהוב, שלא מצאת לו תחליף מאז לכתו.

כל האנשים שאהבו אותך נמצאים כאן ללוות אותך בדרכך האחרונה, והם ליוו אותנו מרחוק בעת ששכבת על מיטת חולייך. משפחתך הקטנה הלכה והתחזקה ככל שהעצימו מכאוביך. עתה את חופשיה, נוחי בשלום על משכבך, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

קריאת דיוקן: אימי ז"ל על אימה ז"ל

סבתא עליזה

אמא על סבתא:

טעם הרי תמיד היה לה, ועל גוף אין מה לדבר. את עוד זוכרת אותה עם נעלי העקב שלה, והרגליים הארוכות. עכשיו תתארי לעצמך מה זה היה בשבילה, ללכת בפעם הראשונה לחנות האורטופדית בכיכר "כופר הישוב" ברמת גן. על מקל הליכה היא לא רצתה לשמוע, וגם הסיפור של הנעליים לקח לי חודשיים. האדון שם ב"כופר הישוב", הבין מיד עם מי יש לו עסק והציע לה נעליים בהזמנה. היה לה מין קבעון כזה על אפנת הצ'רלסטון, אולי בגלל שזה מה שהלך כשהיתה צעירה. היא אהבה את סגנון ה"מרי ג'יין", נעלי סירה על עקב עם רצועה דקה שחובקת את החלק הקמור של כף הרגל ומסתיימת במין כפתור או אבזם עדין. הוא עשה לה כאלה בצבע חום עמוק שילך עם הבגדים שהיו לה, ועוד זוג בבאז' לעונות המעבר ולקיץ. חלק גדול מהסידורים שלה היא מוכנה לעשות עם אחותי שרה, אבל בגדים ונעלים וכל מה שקשור בטעם – זה התפקיד שלי. אפילו את החלוקים של הבית, מין פריט כזה שנעלם כבר מהמלתחות שלנו, הייתי צריכה לקנות איתה. זה משהו שנולדים איתו, תראי כאן, היא אולי בת שמונה עשרה, וכבר יש לה מין סגנון כזה. מטפחת בוהמיינית, שרשרת פנינים ארוכה, מעיל משובח עם צאוורון מלחים וחגורה מוגבהת.

על אמא:

את הבגדים של אמי דחסתי לתוך שקיות אי זבל כתומות. אחת על גבי האחרת הן נערמו בחדר השינה שלה, מתחת לארון העץ היפה שתכננה בראשית שנות השישים. לבד מקומץ פריטים זעום, לא השארתי לי דבר. שקית לחומים, שקית לשחורים, אחת עם הפשתנים הבהירים של הקיץ, אחרת עם הסריגים המונוכרומטים. עבדתי מהר, ותוך כמה שעות עמדו למולי ארון ריק ורצפה כתומה. על מגרת הנעליים השתהיתי. זוגות זוגות של נעלים שטוחות, עכשוויות לחלוטין. יתכן והייתי נוטלת לעצמי אחד מן הזוגות הללו אלמלא היו קטנים עלי – אימי מתה לפני שנזקקה לנעליים אורטופדיות.