הסלון של דפנה

דברים לזכרה של מורתי פרופ' דפנה יזרעאלי

בפעם האחרונה שביקרתי בסלון של דפנה היא נעדרה ממנו. דפנה שכבה בחדר השינה שלה ושל דב, הפעילה את הלב לקראת הישורת האחרונה של המירוץ, וניסתה להתעדכן על הקורה בסלון, שהפך לחדר המנחמים על מותו של בן זוגה.

בפעם הראשונה שביקרתי בסלון של דפנה היינו שם רק שתינו. היא זימנה אותי לפגישת היכרות כיוון שביקשתי ממנה להיות המנחה שלי לדוקטורט. הסלון של דפנה הפך לרקע עליו ובתוכו הכרתי אותה. לא למדתי מעולם באחד מן הקורסים שהעבירה, לא נפגשנו במשרדה שבאוניברסיטה, לא הצטופפנו בפינה במטבח על כסאות עץ, ולא ניצלנו מעולם את חדר העבודה שלה בבית. דווקא הסלון, החדר הפורמאלי, הבורגני, חדר האירוח, היה לזירה המרכזית שבתוכה התוודעתי אליה. הפגישות שבין המורה לתלמידתה הפכו לפגישות קבוצתיות של מעגל לומדות, אותו אירחה דפנה לסירוגין לאורך חמש שנים. מדי פעם היינו מנסות למען הסדר הטוב, להזיז את הפגישות לבתיהן של משתתפות אחרות, אבל איך שהוא, שיווי המשקל של הקבוצה היה מתייצב בסלון של דפנה. לא אוכל לתאר את המקום הזה כחדר חם, גם לא ככזה המאורגן בצורה הישראלית הטיפוסית של ספות 3-2-1 עם שולחן קפה מעץ הנטוע בינהם. כדי להגיע לסלון של דפנה צריך היה לסוע במעלית קומות רבות, ולעבור שומר מזויין שהשגיח על דירת השכנים שלה – משפחת פרס. הדלת לעומת זאת היתה פעמים רבות פתוחה, מחכה לאורחות. שולחן האוכל הגדול שעמד משמאל, היה כבר ערוך, והבאות היו מניחות עליו משהו להנעים את הערב. מעגל הנשים הקבוע, היה מתעשר מדי פעם בחברה חדשה, או באחת מן האורחות של דפנה מחו"ל, והחזיק נשים מכל האוניברסיטאות בארץ שעסקו בפמיניזם, והיו בשלבים שונים של הקריירה שלהן. המעגל הזה היה יקר מאד לדפנה. למרות שהיתה הבכירה מכולנו, ולמרות שבדרך כזו או אחרת התקיים בכוחה, ידענו שאנחנו חשובות לה, ושהיא זקוקה לאנרגיות שלנו. לא תמיד הצלחנו להחזיר לה מעט ממה שנתנה. דפנה לא היתה קלה, עם זאת במשחק הזה שאני משחקת כאן בין הארכיטקטורה לאישה, משמשים החלונות הגדולים שהיו מתוחים לאורך הסלון שלה - תפקיד מרכזי. אלה מייצגים את השקיפות והפתיחות, תכונות הנחוות לא פעם בהקשר הים תיכוני שלנו, בחוסר נוחות. עם השנים למדתי להבין את עקרון השקיפות והפתיחות שלה, ולקרוא דרכו את דפנה. היא לא זילזלה בכוח, ולא ראתה בהשפעה ובניהול נטל שיש להשאיר אותו לאחרים. עם זאת הקפידה לגלות את מהלכיה ביושר נדיר, וללמוד דרכים אחרות אל המטרה. לא תמיד נוח לעמוד מול חלון, הדברים אינם מוסתרים על ידי וילון, המציאות ברורה וניגלית, ושברים מדמותך שלך חוזרים אליך. עם זאת אין הפתעות, את יכולה להיות סמוכה ובטוחה שמה שראית או שמעת הוא מה שיש, ושדפנה מחוייבת לכך.

בביקור האחרון שלי בסלון של דפנה, ישבתי ליד משה שוקד ואריאלה פרידמן. משה סיפר על מקומם של דב ודפנה בקהילת הישראלים במנצ'סטר אנגליה בעת שלמדו שם לדוקטורט. אחר כך הזכיר את תרומתם לפעילות הפוליטית של "עד כאן" בקמפוס התל אביבי. העובדה ששניהם ראו בפעילות האקדמית שלהם עניין ציבורי לא פחות ממסלול אישי לא היתה חדשה לי. אולם תוך כדי ההאזנה לשוקד, הבנתי שהסלון של דפנה הוא גם מטפורה לקהילה. היא ידעה ששינוי אפשר לעשות בעזרתה של קהילה פעילה, עניין שישראלים רבים מתעלמים ממנו בתוקף החינוך הדיכוטומי שלנו ללאומיות מחד גיסא ומשפחתיות מאידך גיסא. דפנה ידעה ליצר קהילות ולעבוד איתן. קבוצות שעומדות בין לבין, בין המדינה לאזרחיה, בין העבודה לבית (לשם כיוונה את עיקר מחקריה) בין המטבח לרחוב – בדיוק בסלון.

לאחר שכבר נואשנו מלראות אותה באותו ביקור ניחומים, יצאה שרון בתה אלינו ואמרה שנמתין עוד מעט עד שהאחות תגמור לטפל בה, כי "אמא שמעה שאתם פה ורוצה לראות אתכם". בהינתן האות התקדמנו בצעדים מהוססים, פוסעים לאורך המסדרון, מן הסלון לחדר השינה. השנייה הראשונה הכאיבה. הפרופורציות של אדם מאוזן הניצפה על ידי העומדים למראשותיו, מתעוותות. דפנה ידעה את זה והצליחה להתרומם מעט למצב של כמעט ישיבה במיטה. היא שלחה אלינו חיוך. מכאן ואילך הלכה והתחזקה. השיחה, המבקרים, ההקשר האקדמי, החזירו אותה לשדות המוכרים לה והאהובים עליה. לכאורה חזרה להיות הדפנה שהכרתי, דפנה של הסלון. אולם בדקות הלא ארוכות האלה, הניחה לעצמה ולנו להנות ממה שהיה ברור שלא ישנה. היא עברה מאחת לאחרת, והניחה משהו טוב לפתחנו. מאלישבע לאומי, למשה לאריאלה ואלי. זה היה מופע של נדיבות, מופע רך ומפרגן. לא היו אלה פנים אחרות או חדשות שלה, ולא שמעתי ממנה שם באותו החדר, דברים שלא אמרה לי במהלך השנים. עם זאת אל מול המוות הטרי של בן זוגה, והידיעה כי ימיה ספורים, היה למעמד הזה טעם של חסד.

כשפנינו לצאת מחדר השינה, ציידה אותנו במשפט של הסלון – "אני עוד אפתיע אתכם"- אמרה. הפעם הסלון הפסיד, לילה טוב דפנה.

פברואר 2003